שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המוזיקה של המציאות

מתוך הפרק הראשון של "1Q84"

ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניו יורק טיימס

תרגום מיפנית: עינת קופר

אאוממה עצמה את עיניה והאזינה למוזיקה. ההדהוד היפהפה שהפיקה האחדות בין כלי הנשיפה, נספג בתוככי ראשה. ולפתע עלתה מחשבה במוחה. יחסית לרדיו של מונית, איכות הצליל גבוהה מדי. אף על פי שהמוזיקה מתנגנת בעוצמה נמוכה, הצליל עמוק, ואפשר לשמוע היטב את ההרמוניה. היא פקחה את עיניה, רכנה קדימה ובחנה את מערכת הסטריאו השקועה בתוך לוח המחוונים. המערכת היתה שחורה לגמרי, וניצנצה במעין בוהק גאה. היא לא הצליחה לראות את שם היצרן, אבל ממראה המערכת הבינה שמדובר במוצר יוקרה. היו בה כפתורים רבים, וספרות ירוקות ריצדו באלגנטיות על פני הלוח. זאת היתה מן הסתם מערכת יוקרתית מאוד. במוניות של חברת מוניות רגילה לא מתקינים מערכת סטריאו מפוארת שכזו.

אאוממה הביטה שוב על סביבותיה. מרגע שעלתה למונית היתה שקועה במחשבות, ולכן לא שמה לב לכך שאיך שלא תסתכל על זה, המונית הזאת לא היתה רגילה. ההתקנים ברכב היו מאיכות גבוהה, והמושבים היו נוחים לישיבה מעל ומעבר למצופה. ויותר מכל, שרר בה שקט. נראה שהבידוד האקוסטי עובד היטב, וההמולה שבחוץ כמעט לא חדרה אל תוך הרכב. ממש כאילו היתה בתוך סטודיו שמצויד במכשור לבידוד אקוסטי. זאת בטח מונית פרטית. בין נהגי המוניות הפרטיות יש כאלה שלא חוסכים בהוצאות על המכוניות שלהם. היא הזיזה רק את עיניה כדי לחפש את רישיון המונית, אבל לא הצליחה למצוא אותו. ובכל זאת, לא נראה שלמונית אין רישיון. קבוע בה מונה כחוק, שמציג את מחיר הנסיעה באופן תקין. על הצג הופיע המחיר 2,150 ין. עם זאת, הרישיון שבו כתוב שם הנהג לא נראה בשום מקום.

"יופי של מכונית. מאוד שקטה", אמרה אאוממה אל גבו של הנהג. "איזו מכונית זו?"

רובע שינג'וקו בטוקיו. האנשים הקטנים הופיעו לפתע צילום: בלומברג

"טויוטה קראון רויאל סלון", ענה הנהג בקצרה.

"שומעים פה נהדר את המוזיקה".

"זה אוטו שקט. זאת אחת הסיבות שבחרתי בו. בכל הקשור לבידוד אקוסטי, הטכנולוגיה של טויוטה היא המובילה בעולם".

אאוממה הינהנה, ושוב נשענה לאחור אל המושב. משהו באופן דיבורו של הנהג היה לה מוזר. הוא דיבר כאילו הוא משאיר כל הזמן בחלל האוויר משהו שלא נאמר. למשל (וזו רק דוגמה אחת), אי אפשר להתלונן על הבידוד האקוסטי במכוניות של טויוטה, אבל איפשהו כן יש בעיה, וכולי. ואחרי שסיים לדבר נותרה מין דממה מלאת רמיזות, שריחפה בחלל המכונית הצר, חלולה, כמו עננה דמיונית זעירה. ולכן אאוממה הרגישה אי-נוחות.

"באמת מאוד שקטה", פתחה שוב, כאילו מבקשת לגרש את העננה הקטנה. "והמערכת נראית מאוד יוקרתית".

"בשעת הקנייה נדרשה החלטיות", אמר הנהג בנימה של קצין לוגיסטיקה בגמלאות שמדבר על אסטרטגיית עבר. "אני מבלה שעות ארוכות במכונית, ואני רוצה לשמוע צליל איכותי במידת האפשר, ולכן..."

אאוממה המתינה להמשך הדברים. אבל לא היה המשך. היא עצמה שוב את עיניה, והאזינה למוזיקה. איזה איש היה יאנאצ'ק באופיו? זאת אאוממה לא ידעה. אבל כך או אחרת, הוא בוודאי לא העלה אפילו בדמיונו, שבטוקיו בשנת 1984, על כביש מהיר פקוק להחריד, בדממת מכונית טויוטה קראון רויאל סלון, יאזין מישהו ליצירה שהוא עצמו הלחין.

אבל איך זה שידעה מיד שזוהי ה"סינפונייטה" של יאנאצ'ק? תהתה אאוממה. ואיך ידעה שהיצירה הזאת הולחנה בשנת 1926? היא לא חובבת מושבעת של מוזיקה קלאסית. וגם אין לה זיכרונות אישיים שקשורים ליאנאצ'ק. ולמרות זאת, ברגע ששמעה את הצלילים הראשונים של היצירה, מיד צפו ועלו במוחה כל מיני פיסות מידע. כמו להקת ציפורים המתעופפת לתוך חדר מבעד לחלון הפתוח. והמוזיקה הזאת עוררה באאוממה תחושה משונה הדומה למין עיוות. לא כאב או חוסר נוחות, אלא הרגשה כאילו כל גופה הולך ונסחט. אאוממה לא הבינה מה מתרחש. האם היצירה הזאת, ה"סינפונייטה", היא שמעוררת בי את התחושה המוזרה הזאת? "יאנאצ'ק", אמרה אאוממה כמעט בלי משים. לאחר שכבר הגתה את המילים, חשבה שמוטב היה אילולא אמרה אותן.

"מה אמרת?"

"יאנאצ'ק. האיש שהלחין את היצירה הזאת".

"לא מכיר".

"מלחין צ'כי", אמרה אאוממה.

"אוה", אמר הנהג, כאילו התרשם.

"זאת מונית פרטית?" שאלה אאוממה כדי לשנות את הנושא.

"כן", אמר הנהג והשתהה קמעה. "אני נהג מונית פרטית. זו המכונית השנייה שלי".

"המושבים כאן מאוד נוחים".

"תודה רבה. דרך אגב", אמר הנהג והפנה אך מעט את צווארו לאחור, "את ממהרת?"

"יש לי פגישה עם מישהו בשיבויה, לכן ביקשתי ממך לעלות על הכביש המהיר".

"באיזו שעה הפגישה?"

"בארבע וחצי", אמרה אאוממה.

"השעה עכשיו שלוש ארבעים וחמש... את לא תספיקי".

"עד כדי כך פקוק?"

"נראה לי שבהמשך יש תאונה רצינית מאוד. זה לא פקק רגיל. כמעט לא התקדמנו בכלל".

למה הנהג הזה לא מקשיב לדיווחי התנועה ברדיו? תהתה אאוממה. בכביש המהיר נוצר פקק נורא, וכולם תקועים בלי אפשרות לברוח. בדרך כלל נהגי מוניות עולים על תדרים מיוחדים ומחפשים מידע.

"איך אתה יכול לדעת בלי להקשיב לדיווחי תנועה?" שאלה אאוממה.

"אי אפשר לסמוך על דיווחי תנועה", אמר הנהג בקול חלול משהו. "חצי מהזמן הם משקרים. התאגיד הציבורי של הכבישים המהירים מדווח רק על מה שנוח לו. אתה צריך לראות בעיניים שלך ולשפוט בעצמך אם קורה כאן משהו או לא".

"ולדעתך, הפקק הזה לא ישתחרר בקלות?"

"כרגע, זה בלתי אפשרי", אמר הנהג והינהן בשקט. "את זה אני יכול להבטיח לך. ברגע שנהיה בלגן כזה, הכביש המהיר הוא גיהנום. הפגישה הזאת שלך, היא חשובה?"

אאוממה הירהרה. "כן. מאוד. זאת פגישה עם לקוח, אתה מבין".

"אהה, אז יש לך בעיה. אני מצטער להודיע לך, אבל את כנראה לא תספיקי".

כך אמר הנהג והניד בראשו קלות כמה פעמים. הקפלים שעל עורפו נעו כמו חיה פרהיסטורית. בעוד היא בוהה-לא-בוהה בתנועה הזאת, נזכרה לפתע אאוממה בחפץ החד שבתיק הכתף שלה. זיעה קלה נקוותה בכפות ידיה.

"אז מה כדאי לי לעשות?"

"אין מה לעשות. אנחנו על הכביש המהיר, את לא יכולה לעשות שום דבר עד ליציאה הבאה. את לא יכולה לרדת פה סתם ככה, כאילו זה כביש רגיל, וללכת לתחנת הרכבת הקרובה".

"ומהי היציאה הבאה?"

"איקגמי, אבל אנחנו עלולים להגיע לשם רק בערב".

רק בערב? אאוממה דימיינה את עצמה סגורה בתוך המונית הזאת עד רדת הערב. המוזיקה של יאנאצ'ק עדיין התנגנה. צליל כלי המיתר המעומעם צף ועולה, כמו מבקש להרגיע את סערת הרוחות. תחושת העיוות עכשיו כבר שככה למדי. מה זה היה לעזאזל?

אאוממה עצרה את המונית הזאת בקרבת קינוטה, וביואוגה עלתה המונית לכביש עירוני מהיר. בתחילת הנסיעה זרמה תנועת המכוניות, אבל לפני סנגנג'איה נוצר פתאום הפקק, עד שלבסוף נעצרה התנועה כמעט כליל. בכיוון ההפוך, ביציאה מן העיר, זרמה התנועה כסדרה. רק בכיוון הכניסה לעיר היה פקוק להחריד. בדרך כלל אחרי השעה שלוש אחר הצהריים, הכביש המהיר הזה לא פקוק. בדיוק בגלל זה ביקשה אאוממה מהנהג לעלות על הכביש המהיר.

"אין תוספת מחיר על הזמן שעומדים בכביש המהיר", אמר הנהג כשהוא נפנה אל המראה. "את לא צריכה לדאוג בקשר לתעריף. אבל, אסור לך לאחר לפגישה שלך, נכון?"

"כמובן שלא, אבל אין לי כל אפשרות אחרת, נכון?"

הנהג הציץ שוב בפניה של אאוממה שנשקפו במראה. הוא הרכיב משקפי שמש בעלי גוון בהיר. בגלל זווית השמש, לא יכלה אאוממה לראות את הבעתו.

"ובכן, מדובר במהלך חירום קצת קיצוני, אבל כך תוכלי להגיע מכאן לשיבויה ברכבת".

"מהלך חירום?"

"אני לא נוהג להמליץ עליו בדרך כלל, אבל..."

אאוממה לא אמרה דבר. היא צימצמה את עיניה, והמתינה להמשך הדברים.

"הנה תראי, בצד הכביש יש מקום שמכוניות יכולות לעצור בו, את רואה?" אמר הנהג והצביע לפנים. "על יד השלט גדול של חברת הדלק אסו".

אאוממה אימצה את עיניה וראתה כי בצד שמאל של הכביש בן שני הנתיבים, יש מקום המיועד לעצירת מכוניות שהתקלקלו. לכביש המהיר לא היו שוליים, ולכן, פה ושם בנו מפרצונים למקרה של פינוי חירום. היה שם תא צהוב ובו טלפון לשעת חירום, שממנו אפשר להתקשר למשרד האחראי לכביש המהיר. באותו רגע לא עמדה שום מכונית במפרץ הזה. על גג הבניין הגובל בנתיב הנגדי התנוסס שלט פרסומת גדול של "אסו". נמר מחייך בלבביות, ובידו צינור דלק.

"האמת היא שיש שם מדרגות שיורדות אל הרחוב. בנו אותן כדי שבזמן שריפה או רעידת אדמה חזקה, הנהגים יוכלו לנטוש את המכוניות שלהם ולרדת אל מפלס הרחוב. בימים כתיקונם משתמשים בהם אנשי התחזוקה של הכביש. אם תרדי במדרגות האלה למטה, תמצאי בקרבת מקום תחנה של חברת טוקיו. תעלי על הרכבת הזאת, ואת צ'יק-צ'ק בשיבויה".

"לא ידעתי שעל הכביש המהיר יש מדרגות חירום", אמרה אאוממה.

"בדרך כלל הציבור הרחב לא יודע דברים כאלו".

"ולא יעשו לי בעיות אם אשתמש במדרגות האלה על דעת עצמי, למרות שלא מדובר במצב חירום?"

הנהג השתהה לרגע בתשובתו. "אני לא יודע. אני לא בקי בתקנות המפורטות של תאגיד הכבישים. אבל, את הרי לא מפריעה לאף אחד, אז אני חושב שיסלחו לך. אין מישהו ששומר על כל אחד ואחד מהמקומות האלה. תאגיד הכבישים ידוע בזה שיש לו הרבה עובדים בכל מקום, אבל מעטים באמת עושים משהו".

"אילו מין מדרגות אלה?"

"טוב, הן דומות למדרגות חירום לשעת שריפה. את יודעת, כמו המדרגות שיש תמיד על קירות אחוריים בבניינים ישנים. זה לא מסוכן או משהו. הן אמנם בגובה של בניין בן שלוש קומות, אבל אפשר לרדת בהן כמו בגרם מדרגות רגיל. בכניסה יש גדר, אבל היא לא גבוהה, אפשר לעבור מעליה".

"ואתה השתמשת פעם במדרגות האלה?"

לא התקבלה תשובה. הנהג רק חייך קלושות במראה האחורית. חיוך רב משמעויות.

"בסופו של דבר זו החלטה שלך", אמר הנהג, כשהוא מתופף קלות באצבעותיו על ההגה לקצב המוזיקה. "לא יפריע לי בכלל אם תישארי לשבת פה להנאתך ותקשיבי למוזיקה באיכות צליל גבוהה. ממילא אי אפשר לזוז לשום מקום, אז אין לנו ברירה אלא להתרגל למצב. זה פשוט אמצעי שקיים שם, למקרה חירום".

אאוממה העוותה את פניה מעט, הציצה בשעון היד שלה, ואז הרימה את מבטה וסקרה את המכוניות שמסביב. לימינם עמדה מיצובישי פג'רו שחורה מכוסה בדוק עדין של אבק לבן. הבחור הצעיר שבמושב שליד הנהג פתח את החלון ועישן בהבעת פנים משועממת. שערו ארוך, עורו שזוף והוא לבוש מעיל רוח בצבע יין. בתא המטען נערמו זה על זה כמה גלשנים מלוכלכים שכבר נעשה בהם שימוש רב. לפני המיצובישי עמדה סאאב 900 אפורה. החלונות הכהים היו סגורים, ומבחוץ לא ראו מי האנשים הנוסעים בה. המכונית הבהיקה מצחצוח בווקס. עד כדי כך, שאם תתקרב למכונית, תוכל לראות בה את השתקפות פניך.

לפני המונית שאאוממה ישבה בה, עמדה סוזוקי אלטו אדומה עם לוחית רישוי של נרימה שהיתה לה דפיקה בפגוש האחורי. אם צעירה אחזה בהגה. בתה הקטנה שהיתה משועממת, עמדה על המושב האחורי ולא הפסיקה לזוז ממקום למקום. האם נזפה בה בפנים עייפות. את תנועת שפתיה של האם היה אפשר לקרוא מבעד לחלון הזכוכית. אותו הנוף בדיוק נשקף לפני עשר דקות. בעשר הדקות הללו לא התקדמה המכונית, אפילו לא עשרה מטרים.

אאוממה הירהרה קמעה. היא השליטה סדר בגורמים הנחוצים לה לקבלת החלטה, לפי סדר עדיפויות. עד מהרה הגיעה למסקנה כלשהי. גם היצירה של יאנאצ'ק, כאילו התאימה את עצמה לקצב מחשבותיה, כמעט הגיעה אל חלקה האחרון.

אאוממה הוציאה מתיק הכתף שלה משקפי רייבאן קטנים והרכיבה אותם. היא הוציאה שלושה שטרות של אלף ין מארנקה והושיטה אותם לנהג.

"אני ארד פה. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאחר", אמרה.

הנהג הינהן ולקח את הכסף. "את רוצה קבלה?"

"אין צורך. אתה יכול להשאיר אצלך את העודף".

"תודה רבה", אמר הנהג. "נראה שהרוח חזקה, תיזהרי בבקשה. שלא תחליקי".

"אני אזהר", אמרה אאוממה.

"ועוד דבר", הביט הנהג במראה האחורית ואמר. "יש משהו שאני רוצה שתזכרי, הדברים אינם כפי שהם נראים".

הדברים אינם כפי שהם נראים, הפכה אאוממה את המשפט בראשה. היא קימטה קלות את מצחה. "למה אתה מתכוון בזה?"

הנהג השיב כאילו הוא בורר את המילים. "הכוונה היא, שאת עומדת לעשות משהו בלתי רגיל, נכון? בדרך כלל אנשים לא יורדים במדרגות חירום של כביש עירוני מהיר באמצע היום, ובמיוחד לא נשים".

"אני מניחה שאתה צודק", אמרה אאוממה.

"ו... אחרי שעושים משהו כזה, המראה הרגיל של היומיום, איך אומרים, שונה מעט מתמיד. גם אני חוויתי משהו כזה. אבל היזהרי שלא ללכת שולל אחר מראית עין. כי מציאות יש תמיד רק אחת".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ