טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאוריית הכשל

כשם שאשליה אופטית מושכת גם כאשר ברור שמה שאנחנו רואים הוא שקרי, כך אנו נוטים לחשוב שהעולם ניתן יותר לחיזוי משהוא באמת. חתן פרס נובל לכלכלה, דניאל כהנמן, נזכר בימיו כקצין בצה"ל כדי להסביר מדוע אנשים נוטים להיות עיוורים לעיוורונם שלהם. תשאלו את מנהלי ההשקעות בוול סטריט

72תגובות

לפני עשרות רבות של שנים ביליתי מה שנראה אז כזמן רב מאוד תחת השמש הקופחת, צופה בקבוצות של חיילים מיוזעים שפתרו בעיה. היה זה במסגרת שירותי בצה"ל. השלמתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ואחרי שנה כקצין חי"ר, הוצבתי במערך בריאות הנפש של הצבא ואחד מתפקידי היה מתן עזרה בהערכת מועמדים לקורס קצינים. השתמשנו בשיטות שפותחו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

אחד המבחנים, שנקרא "אתגר הקבוצה ללא מנהיג", התנהל בשדה מכשולים. שמונה מועמדים, זרים זה לזה, שכל הדרגות הוסרו מהם וניתנו להם רק תגיות מספר לזיהוי, התבקשו להרים קורה ארוכה מהארץ ולגרור אותה לקיר בגובה של כשני מטרים. שם נאמר להם כי הקבוצה כולה צריכה להגיע לצדו השני של הקיר מבלי שהקורה תיגע לא בקרקע ולא בקיר, ומבלי שאיש ייגע בקיר. אם אחד מאלה היה קורה, היה עליהם להכיר בכך ולהתחיל מחדש.

פתרון שכיח שמצאו כמה מהם היה להגיע לצד השני בזחילה לאורך הקורה בשעה שהיתר מרימים אותה בזווית, כמו חכה ענקית. לאחר מכן אחד מהם היה מטפס על כתפיו של אחר ומטה את הקורה לצד המרוחק. שני האנשים האחרונים נאלצו לקפוץ על הקורה, שעתה היתה מוחזקת מהצד השני בידי אלה שעברו לשם, לטפס לכל אורכה ואז לקפוץ למטה בבטחה אחרי שעברו את הקיר. הכישלונות היו נפוצים בשלב הזה, מה שהצריך התחלה מחדש של המשימה.

: גטי אימג'ס

צפיתי בתרגיל עם עמית נוסף ונהגנו לרשום לעצמנו מי נטל פיקוד, מי ניסה להוביל אך נדחה, כמה תרם כל חייל למאמץ הקבוצתי. ראינו מי נראה עקשן, כנוע, יהיר, סבלני, חמום מוח, עקבי או ותרני. לעתים ראינו טינה תחרותית, כשמישהו שהרעיון שלו נדחה על ידי הקבוצה כבר לא עבד כל כך קשה. וראינו תגובות למשבר: מי גער בחבר שטעותו גרמה לקבוצה כולה להיכשל, מי התנדב להוביל כשהקבוצה המותשת נאלצה להתחיל מחדש. הרגשנו כי בלחץ האירוע מתגלה טבעו האמיתי של כל אדם בצורה בולטת.

לאחר שצפינו במועמדים שביצעו כמה וכמה מבחנים כאלה, היינו צריכים לסכם את רשמינו מיכולת המנהיגות של החיילים, לתת ציון ולקבוע מי יתאים לקורס קצינים. השקענו פרק זמן מסוים בדיונים בכל מקרה ובסקירת רשמינו. המשימה לא היתה קשה, משום שכבר ראינו את כישורי המנהיגות של כל אחד מהחיילים האלה. מקצתם נראו כמו מנהיגים חזקים, אחרים נראו כרכרוכיים או טיפשים יהירים, אחרים בינוניים אך לא חסרי תקווה. לא מעט מהם נראו חלשים עד כדי כך שפסלנו את מועמדותם לקצונה.

לאחר שהתצפיות המרובות שלנו התגבשו לכדי תמונה עקבית, היינו בטוחים לגמרי בהערכותינו והאמנו כי מה שראינו מנבא ישירות את העתיד. החייל שנטל פיקוד כשיתר הקבוצה היתה בצרות והוביל את חבריה לצדו השני של הקיר היה מנהיג באותו רגע. הניחוש הטוב ביותר והברור מאליו בנוגע להתמודדותו בקורס, או בקרב, היה כי הוא יהיה בעל השפעה באותה מידה כפי שהיה בתרגיל הקיר. כל ניבוי אחר נראה כאינו עולה בקנה אחד עם מה שראינו.

מכיוון שרשמינו ממידת ההצלחה של כל חייל היו בדרך כלל קוהרנטיים וברורים, התחזיות הרשמיות שלנו היו פסקניות לא פחות. רק לעתים נדירות היו לנו ספקות או רשמים מנוגדים. לא התקשינו להכריז: "האיש הזה לעולם לא יצליח", "הבחור הזה הוא די בינוני, אבל אמור להיות בסדר", או "הוא יהיה כוכב". לא הרגשנו שום צורך לפקפק בתחזיותינו, למתן אותן או להיות מעורפלים.

עם זאת, אילו נשאלנו, היינו מוכנים לחלוטין להודות: "אבל מובן שהכל יכול לקרות". היינו מוכנים להודות בכך משום שכפי שהתברר, למרות ודאותנו בנוגע לפוטנציאל של מועמדים מסוימים, התחזיות שלנו היו ברובן חסרות תועלת. הראיות היו מדהימות. אחת לכמה חודשים היתה לנו פגישת משוב שבה יכולנו להשוות את הערכותינו על צוערים עתידיים עם דעתם של מפקדיהם בבית הספר לקצינים. הסיפור תמיד חזר על עצמו: היכולת שלנו לנבא את ביצועיהם בבית הספר היתה זעומה. התחזיות שלנו היו טובות יותר מניחוש פרוע, אך לא בהרבה.

זמן מה חשנו מושפלים לאחר שקיבלנו את החדשות המייאשות. אבל זה היה הצבא. שימושי או לא, היתה שגרה שצריך לבצע ופקודות שיש למלא. חבורה חדשה של מועמדים תגיע מחר. לקחנו אותם לשדה המכשולים, הראינו להם את הקיר, הם הרימו את הקורה ובתוך כמה דקות ראינו את אופיים האמיתי נחשף, בצורה ברורה כתמיד. לאמת העגומה על איכות התחזיות שלנו לא היתה כל השפעה על האופן שבו הערכנו מועמדים חדשים, והשפעה מועטה מאוד על מידת הביטחון שלנו בשיפוטינו ובתחזיותינו.

חשבתי שמה שקורה לנו הוא דבר יוצא מן הכלל: הראיות הסטטיסטיות לכישלוננו היו צריכות לטלטל את ביטחוננו בשיפוט שלנו על מועמדים מסוימים, אבל זה לא קרה. זה גם היה צריך לגרום לנו למתן את תחזיותינו, אבל זה לא קרה. ידענו שבאופן כללי, התחזיות שלנו היו מעט יותר טובות מניחוש אקראי, אבל המשכנו להרגיש ולפעול כאילו כל תחזית ספציפית היא תקפה. נזכרתי באשליות אופטיות, שעדיין מושכות אותנו גם כשאנחנו יודעים שמה שאנו רואים הוא שקרי. כל כך נדהמתי מהאנלוגיה עד שטבעתי מונח לחוויה שלנו: "אשליית התקפות".

גטי אימג'ס

גיליתי את הכשל הקוגניטיבי הראשון שלי.

שאלה של ביטחון

כמה עשורים מאוחר יותר, אני מזהה כמה מהסוגיות המרכזיות של מחקרי על שיפוט באותה חוויה משכבר הימים. אחת מהסוגיות הללו היא שאנשים הנתקלים בשאלה קשה עונים לרוב על שאלה קלה יותר במקומה, מבלי שיהיו מודעים לכך. אנחנו נדרשנו לנבא ביצוע של חייל בקורס קצינים ובקרב, אבל עשינו זאת על ידי הערכת התנהגותו במשך שעה אחת ובסיטואציה מלאכותית. זו היתה דוגמה מושלמת לחוק כללי שאני מכנה WYSIATI, כלומר "מה שאתה רואה זה כל מה שיש" (what you see is all there is). הרכבנו סיפור מהמעט שידענו, אך לא היתה לנו כל דרך להביא בחשבון את מה שלא ידענו על עתידו של אותו אדם, שהיה כמעט כל מה שיהיה חשוב באמת.

כשאתה יודע מעט כפי שידענו אנחנו, לא כדאי לך לחזות תחזיות קיצוניות בסגנון "הוא יהיה כוכב". הכוכבים שראינו בשדה המכשולים היו כנראה הבלחות אור מקריות, שבהן הצירוף של אירועים אקראיים - למשל, מי היה קרוב לקיר - קבע במידה רבה מי ייהפך למנהיג. אירועים אחרים, מקצתם אקראיים אף הם, יקבעו את ההצלחה בהמשך בקורס ובקרב.

אולי הכישלון שלנו מפתיע אתכם: טבעי לצפות שאותה יכולת מנהיגות תבוא לידי ביטוי במגוון סיטואציות. אך הציפייה המוגזמת לעקביות היא טעות נפוצה. אנו נוטים לחשוב שהעולם יותר קבוע וניתן לחיזוי ממה שהוא באמת, משום שהזיכרון שלנו משמר כל הזמן, באופן אוטומטי, סיפור על מה שקורה, ומכיוון שכללי הזיכרון נוטים להפוך את הסיפור הזה לקוהרנטי ככל האפשר ולדכא את החלופות. חשיבה מהירה אינה נוטה לספקנות.

למיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ", עשו לנו לייק בפייסבוק

הביטחון שאנו חווים כשאנו מבצעים שיפוט אינו הערכה מושכלת של הסבירות כי הדבר נכון. ביטחון הוא הרגשה, כזו שנקבעת בעיקר על ידי הקוהרנטיות של הסיפור ועל ידי הקלות שבה הוא צץ בראש, אפילו כאשר הראיות לסיפור הזה הן מועטות ולא מהימנות. הנטייה לעקביות מעדיפה את עודף הביטחון. לאדם שמביע ביטחון רב בטח יש סיפור טוב, שיכול להיות נכון או לא.

טבעתי את המונח "אשליית התקפות" משום שהביטחון שהיה לנו בשיפוטים שלנו אשר לחיילים ספציפיים לא הושפע מעובדה סטטיסטית שידענו שהיא נכונה - שהתחזיות שלנו אינן קשורות לאמת. זו אינה תצפית מבודדת. כשהתרשמות משכנעת מאירוע ספציפי מתנגשת בידע הכללי, לרוב ההתרשמות היא שגוברת. וזה נכון גם בנוגע אליכם: הביטחון שתחוו בשיפוטים העתידיים שלכם לא יפחת בגלל מה שזה עתה קראתם, אפילו אם אתם מאמינים לכל מילה.

שימפנזה בוול סטריט

ביקרתי לראשונה בחברת השקעות מוול סטריט ב-84'. הייתי שם עם שותפי הוותיק עמוס טברסקי, שמת ב-96', וידידנו ריצ'רד תאלר, הנחשב היום לגורו של הכלכלה ההתנהגותית.

המארח שלנו, מנהל השקעות בכיר, הזמין אותנו לדיון על תפקידן של ההטיות השיפוטיות בהשקעות. הידע שלי בכלכלה היה כה מועט באותה תקופה, עד שלא היה לי שום מושג מה לשאול אותו, אבל אני זוכר את אחד מחילופי הדברים. "כשאתה מוכר מניה", שאלתי אותו, "מי קונה אותה?" הוא ענה בנפנוף של ידו בכיוונו הכללי של החלון, מסמן בכך שהוא מצפה כי הקונה יהיה אדם אחר הדומה לו מאוד.

זה היה משונה: משום שרוב הקונים והמוכרים יודעים שיש להם אותו מידע כמו לאדם שמולם, אז מה גרם לאדם אחד לקנות ולשני למכור? הקונים חושבים שהמחיר נמוך מדי וסביר שיעלה; המוכרים חושבים שהמחיר גבוה וצפוי שיירד. השאלה היא מדוע הקונים והמוכרים כאחד חושבים שהמחיר הנוכחי אינו נכון.

רוב האנשים בעסקי ההשקעות כבר קראו את ספרו הנפלא של ברטון ג'י מלכיאל, "הליכת אקראי בוול סטריט" (ידיעות ספרים, 2006). הרעיון המרכזי של מלכיאל הוא שמחיר המניה מגלם את כל הידע הזמין על ערכה של החברה ואת התחזיות הטובות ביותר בנוגע לעתיד המניה. אם אנשים מאמינים שמחירה של מניה יהיה גבוה יותר מחר, הם יקנו יותר ממנה היום. דבר זה, בתורו, יגרום למחירה לעלות. אם כל הנכסים בשוק מתומחרים בצורה נכונה, איש אינו יכול לצפות להרוויח או להפסיד במסחר.

אנחנו יודעים, עם זאת, שהתיאוריה אינה נכונה לחלוטין. משקיעים רבים מפסידים בעקביות במסחר במניות, הישג ששימפנזה המנסה לקלוע למטרה לא יצליח להשתוות לו. הדוגמה הראשונה של המסקנה המבהילה הזאת הוצגה על ידי טרי אודין, סטודנט שלי לשעבר, שכיום הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.

אודין ניתח את דוחות המסחר של 10,000 חשבונות ברוקראז' של משקיעים שונים על פני תקופה של שבע שנים, מה שאיפשר לו לזהות את כל המקרים שבהם משקיע מכר מניה אחת וזמן קצר אחר כך קנה מניה אחרת. בפעולותיו אלה גילה המשקיע (רוב המשקיעים היו גברים) שיש לו מושג ברור אשר לעתידן של שתי המניות: הוא ציפה שהמניה שקנה תצליח יותר מזו שמכר.

כדי לקבוע אם האומדנים האלה היו מבוססים, השווה אודין את תשואותיהן של שתי המניות במשך השנה שלאחר מכן. התוצאות היו גרועות באופן חד משמעי. בממוצע, המניות שמשקיעים מכרו הצליחו יותר מאלה שקנו, ובהפרש נכבד ביותר: 3.3 נקודות האחוז בשנה, בנוסף לעלויות הכבדות של ביצוע פעולות המסחר. היו משקיעים שהצליחו הרבה יותר, אחרים הרבה פחות, אבל רובם הגדול של המשקיעים היו מצליחים יותר אילו חטפו תנומה במקום לממש את רעיונותיהם.

במאמר שכותרתו "המסחר מסוכן לממונך" הראו אודין ועמיתו בראד ברבר כי בממוצע, הסוחרים הפעילים ביותר השיגו את התוצאות הגרועות ביותר, ואילו המשקיעים שהמעיטו לסחור הם שהשיגו את הרווחים הגבוהים ביותר. במאמר אחר, "בנים יהיו בנים", הם דיווחו שגברים מממשים את רעיונותיהם חסרי התועלת בתדירות גבוהה הרבה יותר מנשים, וכתוצאה מכך נשים משיגות תוצאות השקעה טובות יותר מגברים.

מובן, תמיד יש מישהו בצד השני של העסקה; בדרך כלל זה מוסד פיננסי או משקיע מקצועי, המחכים לנצל את הטעויות שעושים סוחרים יחידים. מחקר נוסף של ברבר ואודין שפך אור על הטעויות האלה. משקיעים יחידים אוהבים לנצור את רווחיהם; הם מוכרים את ה"מנצחות", מניות שמחיריהן עלו, ושומרים אצלם את המפסידות. לצערם הרב, בטווח הקצר המנצחות החדשות והמטפסות נוטות להצליח יותר מהמפסידות החדשות, לכן אנשים מוכרים את המניות הלא נכונות. משקיעים יחידים, כצפוי, נוהרים למניות של חברות המופיעות בכותרות החדשות. משקיעים מקצועיים הם סלקטיביים יותר בתגובתם לחדשות. הממצאים האלה מספקים הצדקה מסוימת לתווית ה"כסף החכם" שמומחי הפיננסים מדביקים לעצמם.

אף על פי שהמקצוענים יכולים לחלץ כמויות נכבדות של ממון מחובבים, רק למעט מאוד "בוחרי מניות", אם בכלל, ישנה המיומנות הדרושה כדי להכות את השוק באופן עקבי, שנה אחר שנה. המדד לקיומה של מיומנות כלשהי הוא העקביות של הבדלים אינדיבידואליים בביצוע. ההיגיון כאן פשוט: אם הבדלים אינדיבידואליים בשנה כלשהי הם כל-כולם עניין של מזל, דירוג המשקיעים והקרנות ייטלטל באופן תזזיתי והמתאם בין שנים עוקבות יהיה אפס. היכן שישנה מיומנות, עם זאת, הדירוגים יהיו יציבים יותר. עקביותם של ההבדלים האינדיבידואליים היא אמת המידה שעל פיה אנו מאשרים את קיומה של המיומנות בין שחקני הגולף, האורתודונטים או גובי התשלום הזריזים בכבישי האגרה.

קרנות נאמנות מנוהלות על ידי מקצוענים חרוצים ומנוסים ביותר, הקונים ומוכרים מניות כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר בשביל לקוחותיהם. יחד עם זאת, הראיות שנאספו במשך יותר מ-50 שנות מחקר הן חד משמעיות: עבור רובם הגדול של מנהלי הקרנות, הבחירה במניות דומה יותר להטלת קובייה מאשר למשחק פוקר. לפחות שתיים מכל שלוש קרנות נאמנות מציגות ביצועים נמוכים ביחס לשוק הכללי בכל שנה נתונה.

חשוב מכך, מתאם השנים העוקבות בתוצאות קרנות הנאמנות הוא נמוך מאוד, קרוב מאוד לאפס. לקרנות שהצליחו בכל שנה נתונה שיחק בעיקר המזל; היו להן קוביות טובות. בקרב החוקרים קיימת הסכמה כללית כי הדבר נכון כמעט בנוגע לכל בוחרי המניות, גם אם אינם מודעים לכך - ורובם אינם מודעים לכך. החוויה הסובייקטיבית של הסוחרים היא שהם מנחשים ניחושים הגיוניים ומושכלים במצב של חוסר ודאות גדולה. ואולם, בשווקים יעילים מאוד ניחושים מושכלים אינם יותר מדויקים מניחושים פרועים.

אשליית המיומנות

כמה שנים לאחר היכרותי הראשונה עם עולם הפיננסים, נקרתה לי הזדמנות יוצאת דופן לבחון את אשליית המיומנות מקרוב. הוזמנתי להרצות בפני קבוצת יועצי השקעות בחברה שסיפקה ייעוץ פיננסי ושירותים נוספים ללקוחות עשירים מאוד. ביקשתי נתונים מסוימים כדי להכין את המצגת שלי ומצאתי אוצר קטן: גיליון אלקטרוני המסכם את תוצאות ההשקעות של כ-25 יועצי עושר אנונימיים במשך שמונה שנים ברציפות.

תוצאותיהם של היועצים בכל שנה היו הגורם המכריע בקביעת הבונוסים של סוף השנה. זה היה עניין פשוט למדי לדרג את היועצים על פי ביצועיהם ולענות על שאלה: האם אותם יועצים משיגים ללקוחותיהם תשואות טובות יותר באופן עקבי, שנה אחר שנה? האם יועצים מסוימים מפגינים מיומנות רבה יותר מאחרים באופן עקבי?

כדי לגלות את התשובה לכך, חישבתי את המתאמים בין דירוגי היועצים בשנים שונות, כשאני משווה בין שנה 1 לשנה 2, שנה 1 לשנה 3 וכן הלאה, עד לשנה 7 ו-8. החישוב הזה הפיק 28 מתאמים, אחד לכל צמד שנים. אני כבר הייתי מוכן למצוא עקביות מועטה בלבד בין שנה לשנה, אך בכל זאת הופתעתי לגלות שהממוצע של 28 המתאמים היה 0.01. במילים אחרות, אפס. לא נמצאה כל יציבות שתוכיח את קיומם של הבדלי מיומנות. התוצאות היו מה שהייתם מצפים לראות בתחרות הטלת קוביות, לא במשחק מיומנות.

אף אחד בחברה כנראה לא היה מודע לאופי המשחק ששיחקו בוחרי המניות שלה. היועצים עצמם חשו שהם מקצוענים מוכשרים המבצעים משימה קשה אך לא בלתי אפשרית, והממונים עליהם הסכימו. בערב שקדם לסמינר, סעדנו ריצ'רד תאלר ואני עם כמה מהמנהלים הבכירים בחברה, האנשים שמחליטים מה יהיה גודל הבונוס. ביקשנו מהם לנחש את המתאם בין שנים עוקבות של יועצים מסוימים. הם חשבו שהם יודעים מה עומדת להיות התשובה וחייכו כשאמרו, "לא גבוה מאוד" או "הביצוע בהחלט מתנדנד". עד מהרה התברר, עם זאת, שאיש מהם לא ציפה שממוצע המתאמים יהיה אפס.

מה שאמרנו למנהלי החברה היה, לפחות בכל האמור בהרכבת תיקי המניות, שהחברה מתגמלת מזל כאילו היה מיומנות. אלה היו אמורות להיות חדשות מזעזעות בשבילם, אבל הן לא זיעזעו אף אחד. לא היה שום סימן לכך שהם אינם מאמינים לנו. ואיך יכלו? אחרי הכל, אנחנו ניתחנו את התוצאות שלהם, והם בוודאי היו מתוחכמים מספיק להעריך את השלכות הדבר, שאנחנו נמנענו בנימוס מלומר מפורשות.

כולנו המשכנו בניחותא עם ארוחת הערב שלנו, ואני די בטוח שהן הממצאים שלנו והן השלכותיהם טואטאו במהירות מתחת לשטיח, והחיים באותה חברה נמשכו כהרגלם. אשליית המיומנות אינה סטייה של אדם יחיד, אלא היא מושרשת עמוק בתרבות התעשייה. עובדות המערערות על הנחות יסוד כאלה - ובכך מאיימות על פרנסתם ועל הערכתם העצמית של אנשים - פשוט אינן נקלטות. המוח אינו מעכל אותן. זה נכון במיוחד במחקרים סטטיסטיים של ביצוע, המספקים עובדות כלליות שאנשים יתעלמו מהן אם הן סותרות את החוויה האישית שלהם.

בבוקר למחרת דיווחנו על הממצאים ליועצים ותגובתם היתה אדישה באותה מידה. החוויה האישית שלהם של ביצוע שיפוט מקצועי מדוקדק בבעיות מורכבות היתה הרבה יותר משכנעת בעיניהם מאשר איזו תוצאה סטטיסטית לא ברורה.

כשסיימנו, אחד המנהלים שסעדתי עמו בערב הקודם הסיע אותי לשדה התעופה. הוא אמר לי, כשנימת התגוננות מתגנבת לקולו: "אני הצלחתי יפה מאוד למען החברה הזאת, ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני". חייכתי ולא אמרתי כלום. אבל חשבתי, ביני לבין עצמי: טוב, אז אני לקחתי את זה ממך הבוקר. אם הצלחתך היתה מקרית בעיקרה, כמה ממנה אתה רשאי לזקוף לזכותך?

שיפוטים מהשרוול

לעתים קרובות יוצא לנו לשוחח עם מקצוענים המבצעים שיפוט בביטחון ניכר ולעתים משבחים את עצמם על עוצמת האינטואיציה שלהם. בעולם מלא אשליות של תקפות ומיומנות, האם אפשר לבטוח בהם? כיצד נדע להבדיל בין הביטחון המוצדק של מומחים לבין עודף הביטחון הבוטה של מקצוענים שאינם יודעים שהדבר למעלה מכוחם?

אנחנו יכולים להאמין למומחה שמודה כי אינו בטוח, אך איננו מסוגלים לקבל כפשוטם ביטויי ביטחון עצמי גבוה. כפי שלמדתי לראשונה בשדה המכשולים, אנשים ממציאים סיפורים קוהרנטיים ותחזיות מלאות ביטחון גם כשהם יודעים מעט מאוד, אם בכלל. עודף ביטחון מתעורר משום שלעתים קרובות אנשים הם עיוורים לעיוורונם שלהם.

מומחיות אינטואיטיבית אמיתית נלמדת דרך ניסיון ממושך עם משוב טוב על טעויות. כל אחד מכם הוא בטח מומחה לניחוש מצב רוחו של בן זוגו על פי מילה אחת בטלפון; שחקני שחמט מזהים מהלך טוב במבט אחד על מצב מורכב; ואגדות אמיתיות על אבחון מיידי נפוצות בקרב הרופאים.

כדי לדעת אם תוכלו לסמוך על שיפוט אינטואיטיבי מסוים, יש שתי שאלות שעליכם לשאול: הראשונה, האם האווירה שבה נעשה השיפוט קבועה דיה כדי לאפשר גזירת תחזיות מתוך הראיות הקיימות? התשובה היא כן לרופאים, לא לבוחרי מניות. והשאלה השנייה: האם למקצוענים יש הזדמנות הולמת ללמוד את הסימנים ואת הסדירויות? התשובה כאן תלויה בניסיונם של המקצוענים ובאיכות ובמהירות שבהן הם מגלים את טעויותיהם. לרופא מרדים יש סיכוי טוב יותר לפתח אינטואיציה מאשר לרדיולוג. רבים מהמקצוענים שאנו פוגשים עוברים בקלות את שני המבחנים, ויש להתייחס ברצינות לשיפוטים שהם שולפים מהשרוול.

יחד עם זאת, באופן כללי, לא כדאי להאמין לאנשים אסרטיביים ובטוחים רק על סמך עדותם שלהם על עצמם, אלא אם כן יש לכם סיבה משלכם להאמין שהם יודעים על מה הם מדברים. לצערנו, זו עצה קשה לביצוע: מקצוענים עם עודף ביטחון באמת מאמינים שיש להם מומחיות, הם מתנהגים כמומחים ונראים כמו מומחים. תצטרכו להתאמץ להזכיר לעצמכם שאולי הם לכודים באשליה.*

©2011, The New York Times תרגום: מרב שמבן

***דניאל כהנמן הוא פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה ומדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון וחתן פרס נובל לכלכלה בשנת 2002. המאמר הוא עיבוד מתוך ספרו "Thinking, Fast and Slow", שמתפרסם בהוצאת פראר, שטראוס אנד ג'ירו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#