בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצבי, הנמר ופדיון השבוי

או: למה תמכנו בעסקת שליט?

53תגובות

יום אחרי שובו של גלעד שליט הביתה, התגלה פתאום שעיתונאים רבים בישראל בכלל מתנגדים לעסקה, כמו אמא שנכנעת לנדנודי בתה וקונה לה גלידה גדולה עם הרבה סוכריות וקצפת, ואז, כשהבת המאושרת, מסוממת מסוכר ושומן, מודה לה, האם החוששת למשקל בתה אומרת, "את תראי, עוד תשלמי על זה ביוקר".

כנהוג בדמוקרטיות, הממשלה אישרה את העסקה משום שהיתה בטוחה שכך תזכה בנקודות מהציבור, שתמך בחילופים ברוב גדול. אבל למה תמך בה הציבור? הדילמה שעמדה בפניו היתה זאת: האם להשאיר את שליט בשבי עד שתושג עסקה אחרת או עד שימות, או לשחרר אותו תמורת אלף אסירים שייתכן ויהרגו ישראלים רבים בעתיד ובאותה ההזדמנות תגדל גם המוטיבציה לחטיפה עתידית. הדילמה מרתקת כל כך דווקא משום שהיא אינה גורלית. חייו של חייל פשוט אחד אינם נכס לאומי, ולהודות על האמת, כך גם חייהם של, נאמר, 100 או 200 אזרחים שאולי ייפגעו בעתיד. מדינה של שבעה מיליון אזרחים נוקטת דרך קבע מדיניות שמשפיעה על בריאותם וחייהם של הרבה יותר אנשים.

נעזוב לרגע את השאלה הרלוונטית מאוד, עד כמה באמת, אם בכלל, מסוכנת העסקה, כי אף אחד לא יודע. נתבונן בעסקה בצורתה הטהורה, שכאילו הועתקה מילה במילה מספר אתיקה, מהתלמוד או מניסוי פסיכולוגי. זאת בדיוק הצורה שבה תפס אותה כל ישראלי: חייו של אחד, מוכר וחמוד, מול הסיכון לחייהם של רבים, אנונימיים וחסרי פנים, בעתיד.

לפני ואחרי שובו הביתה של גלעד שליט, הציגו העיתונים את הדילמה ככזו שהיא בין השכל והרגש. כיס ההתנגדות העיקרי רוכז בימין הדתי שהתנגד לעסקה בשם הרציונליות. ואילו השמאל, כמעט כולו, קרא לביצועה בשמו של איזה אתוס. מהנה לצפות בחילוף התפקידים: אלו שמאמינים שבורא עולם נחלץ להצילנו מצרה קוראים לרציונליות, ואלו המאמינים בתיקון חברתי תבוני מעדיפים אתוס מדומיין. חילוף תפקידים שכזה אינו נדיר כלל, וכמובן ששום צד לא החזיק בדעתו מסיבות רציונליות אלא מהעדפות אישיות אופייניות למחנות השונים. הסיבה ששום צד לא בחר עמדה משיקולים רציונליים באמת היא שבני אדם כמעט שאינם מסוגלים לפעול בצורה רציונלית, על אחת כמה וכמה כשהם נמצאים בקבוצה. למעשה, לאדם הרציונלי לא נותרת כל ברירה, לאור הראיות המדעיות החותכות, אלא לקבל את העובדה כי בעצם הוא אינו רציונלי כלל.

בסוף שנות ה-70, הפסיכולוגים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן חקרו תהליכי החלטה של אנשים, מחקר שזיכה את כהנמן בפרס נובל לכלכלה בשנת 2002 (טברסקי מת ב-96'). שיא עבודתם המשותפת היה פיתוחה של "תורת הערך", תיאוריה המתארת כיצד בני אדם בוחרים בין אפשרויות שונות - לא כיצד עליהם לבחור, אלא איך הם בוחרים בפועל - במצבים של חוסר ודאות. התיאוריה מוסברת במאמר מזהיר שפורסם בכתב העת "Science" ב-81'. אחד הניסויים המתוארים בו הציב בפני הנבדקים את הברירה הבאה: מגפה עומדת לפרוץ והיא צפויה ליטול את חייהם של 600 בני אדם. כדי להתמודד איתה מוצעות שתי תוכניות רפואיות. תוכנית א' תציל 200 אנשים. תוכנית ב' תציל 600 אנשים בהסתברות 1/3, ובסיכוי 2/3 אף אחד לא יינצל. באיזו תוכנית תבחרו? 72 אחוז מהנשאלים בחרו בתוכנית א' שתציל בוודאות את חייהם של ה-200. בפני קבוצה אחרת הוצגו האפשרויות הבאות: אם תוכנית א' תיושם 400 איש ימותו. אם תיושם תוכנית ב', יש סיכוי של 1/3 שאף אחד לא ימות, ובסיכוי 2/3 ימותו 600 אנשים. הפעם 78 אחוז מהנבדקים בחרו דווקא בתוכנית ב'. כמובן ששתי התוכניות שהוצגו לשתי הקבוצות היו זהות, אלא שבמקרה הראשון הן הוצגו במונחים של הצלת חיים (רווח) ובמקרה השני במונחי אובדן חיים (הפסד).

ואם בחירה בין הצלת מעט חיים בוודאות או הרבה חיים בהסתברות נראית תיאורטית מדי, טברסקי וכהנמן ערכו גם ניסוי כספי, שאני משנה פה מעט את פרטיו: מה הייתם מעדיפים, להרוויח 250 שקל בוודאות, או לקבל 1000 שקל בסיכוי של 25% (וכלום בסיכוי של 75%)? אם בחרתם בזכיה הבטוחה אתם בחברה טובה – 84% מהנבחרים בחרו בה. עכשיו, מה הייתם מעדיפים, להפסיד 750 שקל בוודאות, או להפסיד 1000 שקל בהסתברות של 75% (ולא להפסיד כלום בהסתברות של 25%)? אם בחרתם להמר על ההפסד, אתם בחברתם של 87% מהנבדקים.

הבחירות הלא-רציונליות האלו נובעות מהדרך שבה כולנו מעריכים רווח והפסד עתידיים ומהצורה שבה אנחנו תופסים הסתברויות. טברסקי וכהנמן נותנים לאופן השיפוט שלנו ביטוי מתמטי אלגנטי, ותורת הערך מסבירה למה אנשים ממלאים לוטו, למה הם קונים ביטוחים יקרים, ולמה לפעמים אנחנו מתאמצים כדי לחסוך בהוצאות ולפעמים לא. אולי היא גם מסבירה מדוע תמכו רוב אזרחי המדינה בעסקת שליט. טברסקי וכהנמן גילו, שכמו בניסוח הראשון של דילמת המגפה, אנחנו נוטים לא להמר על רווח - חייל אחד בטוח ביד עכשיו, או חייל במחיר אולי טוב יותר בעתיד - אבל כן מעדיפים (כמו בניסוח השני של דילמת המגפה) לקחת סיכון כשמדובר בהפסד, גם של חיי אדם. ואילו כהנמן עצמו אמר לי שהוא חושב שהסבר טוב יותר הוא השוני הרגשי העצום בין התייחסות לאדם בודד או לקבוצה, שמשפיע במקרה זה על האופן שבו אנחנו תופסים את הדילמה. מה שבטוח הוא שהחלטה רציונלית קרה לא נמצאת ברפרטואר האנושי, לפחות לא כשמדובר בדברים שאנחנו מעריכים באמת.

אזרחי המדינה לא הירהרו בדילמה בחלל ריק. משפחת שליט וכלי התקשורת דאגו לכך. מצעדים, מאהלים, שלשלאות וסמליל המאבק: דמותו של גלעד שליט בכחול-לבן על רקע דגל ישראל עם הכיתוב, "גלעד עדיין חי", שרומז בעדינות על שכול עתידי. ביוני האחרון אפילו נכנסו כמה ידוענים לסט תפאורה של צינוק שנבנה באולפן טלוויזיה ודיווחו על החוויה לתקשורת.

לזיגמונד פרויד היה אחיין בשם אדוארד ברנייז, שבסוף המאה ה-19 היגר עם הוריו מווינה לאמריקה. במלחמת העולם הראשונה עבד ברנייז בוועדה הממשלתית למידע ציבורי, שתפקידה היה לשכנע את העולם שאמריקה נכנסה למלחמה כדי להביא דמוקרטיה למדינות אירופה. בתום המלחמה התלווה ברנייז לנשיא ווילסון בנסיעתו לוועידת השלום בפאריס, והופתע מקבלת הפנים הנלהבת, קבלת פנים לגיבור, שציפתה לווילסון.

"כשחזרתי לארצות הברית", סיפר ברנייז ב-1991, "החלטתי שאם אפשר להשתמש בפרופגנדה למלחמה, בוודאי שאפשר גם להשתמש בה לשלום. 'פרופגנדה' הפכה למילה רעה בגלל שהגרמנים השתמשו בה, אז ניסיתי למצוא עבורה מילה אחרת. בסוף חשבתי על 'יועץ יחסי ציבור'".

בתמורה לסיגרים הקובניים ששלח לו ברנייז כשהיה בפאריס, שלח פרויד לאחיינו עותק של ספרו האחרון "שיעורים במבוא לפסיכואנליזה". ברנייז קרא את הספר והתרשם מתיאורי היצרים החייתיים, הלא-רציונליים והלא-מודעים ששולטים בנו. "מה שאדי קיבל מפרויד", אמר פאט ג'קסון, קולגה של ברנייז, לאדם קרטיס מהבי.בי.סי, "זה את הרעיון שהרבה יותר מתרחש בתהליכי ההחלטה של אנשים - לא רק כפרטים, אלא גם ובעיקר בקבוצות - מאשר הרעיון שמידע יוצר התנהגות. אדי התחיל לנסח את הרעיון שאתה צריך להסתכל על דברים שיפעילו את הרגשות האי-רציונליים של אנשים.

אדי ברנייז התחיל למכור מוצרים לא על סמך התועלת שיביאו לקונה כפי שהיה נהוג אז, אלא על ידי התחושה שתהיה לקונה כשיקנה אותם. הוא הצליח במשימתו לגרום לנשים אמריקאיות לעשן, מה שלא עשו עד אז, וגם הצליח למכור את רעיון האופנה לנשות מעמד הביניים. הוא שיכנע אותן שהבגדים שהן לובשות הם דרך להביע את האישיות הייחודית שלהן. את כל אלה הוא עשה בעזרת בימוי אירועים כמו-חדשותיים, ובעזרת השפעה ישירה על ידוענים ובעלי טורים בעיתונות, שדרכם, חשב, עוברת השליטה בהמונים.

הוא ראה את תפקיד יחסי הציבור לא רק ככלי למכירת מוצר אלא כ"מהנדס הסכמה ציבורית", גם במישור הפוליטי. "בתיאוריה, כל אזרח מגבש דעה אישית על שאלות ציבוריות", כתב ברנייז ב-1928 בספרו "פרופגנדה". "בפועל, אם כל אדם היה צריך ללמוד בעצמו את הנתונים הכלכליים, הפוליטיים והאתיים הסתומים הנדרשים לכל נושא, הוא לא יוכל להגיע למסקנה על כלום". את עבודתו של יועץ יחסי הציבור הוא תיאר כך: "בעוד שהמלצותיו הספציפיות של יועץ יחסי הציבור משתנות בהתאם לנסיבות, את תוכנית העבודה הכללית שלו אפשר לצמצם לשני סוגים, שאכנה אותם 'פרשנות מתמשכת' ו'דרמטיזציה על ידי הדגשה'... פרשנות מתמשכת היא הניסיון לשלוט בכל אחת מהדרכים אל דעת הקהל באופן כזה שהציבור מקבל את הרושם הרצוי, בדרך כלל בלי להיות מודע לכך. הדגשה דרמטית, מצד שני, לוכדת את תשומת הלב של הציבור וממקדת אותו באיזשהו היבט או פרט מסוים של המפעל כולו באופן חי מאוד".

בתו של ברנייז אמרה לקרטיס: "בעיניו של אבי הדמוקרטיה היתה רעיון נפלא, אבל נראה לי שהוא חשב שאי אפשר לסמוך על כל הציבורים השונים שיהיה להם שיפוט אמין... כך שהיה צריך להכווין אותם מלמעלה. הוא חשב שאתה יכול לגעת ביצרים החבויים ביותר שלהם ובפחדים העמוקים ביותר שלהם ולנצל אותם לצרכיך". כך הומצא ענף יחסי הציבור.

למרות כל הנאמר, דבר אחד לא ברור לי: מדוע כולם, תומכים ומתנגדים כאחד, בטוחים כל כך שהעסקה אינה רציונלית? בשנות ה-70, הביולוג אמוץ זהבי, ממייסדי החברה להגנת הטבע, קבע עיקרון ביולוגי שכינה "עקרון ההכבדה". העיקרון מנסה להסביר התנהגות לא רציונלית כביכול אצל בעלי חיים, למשל נטילת סיכונים מיותרים.

תקשורת בין בעלי חיים היא דבר חשוב. לא רק איכותה של החיה חשובה להצלחתה בחיים, אלא גם הדרך שבה היא מפרסמת את איכותה לבני זוג וטורפים פוטנציאליים. תקשורת שכזאת מונעת אלימות מיותרת שגוררת הפסדים בשני הצדדים. זהבי טען שרק פרסומת שכוללת סיכון אמיתי עבור המפרסם נתפסת כאמינה. למשל, צבי שלא נס מפני נמר אלא מישיר אליו מבט ורוקע ברגליו, משדר לנמר שהוא כל כך מוצלח שאין לנמר סיכוי לתפוס אותו, ולצביות כי מדובר בזכר שווה. הצבי נוטל על עצמו סיכונים אמיתיים ובכל זאת שורד, ולכן כנראה שהוא נושא בחובו דנ"א משובח. רק החזק יכול להרשות לעצמו להכביד על עצמו, וההכבדה הזאת משתלמת. בהתחלה נתקלה התיאוריה בספקנות, עד שב-90' הוכח מתמטית כי הכבדה היא אסטרטגיה אבולוציונית מנצחת.

משה הלברטל, פרופסור לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, אמר ל"ניו יורק טיימס" שלושה ימים לאחר עסקת שליט שפדיון השבויים "נמצא בדנ"א של התרבות שלנו". אם נטילת סיכונים מיותרים בשמו של אתוס מדומיין הביאה אותנו עד הלום, אז כנראה שאנחנו, אולי לא במודע, בכל זאת עושים משהו נכון. שיהיה לך בהצלחה, גלעד.

ממצאים

פרנצ'סקו מַלֶניִי, הפלאונטולוג הפורנזי מאוניברסיטת פיזה שניקה את שמו של הרוזן אוּגוֹלינו דלה-גֶרַרדֶסקַה מהאשמתו של דנטה אליגיירי, שרמז בקומדיה האלוהית שהרוזן אכל את בניו כשנכלא עמם ועם נכדיו במגדל בפיזה בשנת 1289 עד לגוויעתם ברעב, בכך שזיהה את שלדי הרוזן וצאצאיו בוודאות גבוהה ומצא כי הרוזן היה חסר שיניים לחלוטין וכן ניתוח של מח העצם בגופות הראה כי בני המשפחה לא אכלו חלבונים כלל בחודשי חייהם האחרונים, הצליח גם לשחזר את מראה פניו של המשורר הפלורנטיני ממדידות ותמונות של גולגולתו שנלקחו בחשאי ב-1921, לאחר שהתגבר על חסרונה של הלסת התחתונה בעזרת מודל ממוחשב וסיים את התהליך על-פי פרוטוקול מנצ'סטר כשחוזקם, ומכאן נפחם, של שרירי הפנים נקבע בעזרת בחינה מדוקדקת של נקודות חיבור השריר לעצם, וגילה שהפורטרט המפורסם של דנטה שצייר בוטיצ'לי היה שגוי לחלוטין, במיוחד במצח, בסנטר ובאף. אנשים החרדים יותר מהמוות נוטים יותר להאמין בתיאוריות הקשר בספר "צופן דה-וינצ'י". מאמר חדש שנקרא "הפוליטיקה של אימת המוות" מצטט מחקרים המראים כי מחשבות על מוות מעודדות משיכה לגיבורים כריזמטים ורצון לנקמה ברעים. חוקר מוות אירי קבע שמייקל פאהרטי בן ה-76 מת בביתו בדצמבר האחרון מבעירה ספונטנית. חגורת אוריון תאיר את אנקלדובס עבור צילום של קאסיני. משפט הארגודיות נמדד בלייפציג.

מדענים בחנו עוגייה נאפית במכשיר MRI. הלחות בעוגייה אחידה בהתחלה, ואז משתנה בהדרגה מפני השטח כלפי פנים. חוקרים שוודים של פיזיקה אטומית ושל לוגיסטיקת אריזה פיתחו יחדיו מכשיר לייזר המודד טריות של מזון ארוז. מהנדסים אנגלים מדדו את הכוח המופעל בזמן דקירה בבקבוק שבור. גארי נולן, עורך המחקר, אמר, "עובדה ידועה היא שבקבוקי זכוכית שבורים יכולים לשמש כנשק דקירה אפקטיבי, ותוצאות המחקר איששו זאת". האיש שכונה "פיית מציצת הבהונות" נעצר בארקנסו. העבריין היה ניגש לנשים בחנויות בגדים, מחמיא להן על כפות רגליהן, ומבקש למצוץ להן את הבהונות. חוקר המוח וילאיאנור רמצ'נדרן גילה שכרותי כף רגל לפעמים חוו אורגזמות בכף הרגל החסרה, והסיק שפטיש כפות רגליים נגרם אולי מחיבור בין אזורי החישה של כפות הרגליים ושל איברי המין הסמוכים זה לזה במוח. "אולי גם אצל רבים מאיתנו, אנשים נורמליים כביכול, ישנו חיבור כזה, ולכן אנחנו אוהבים שמוצצים לנו את הבהונות", כתב רמצ'נדרן. האייל הקורא מגיע לאורגזמה בקלות בעזרת חיכוך הקרניים בעץ. ניבתנים זכרים מאוננים בעזרת הסנפירים והפה. צבים מצייצים בעונג בזמן שהם מאוננים, וב-46' נצפו נקבות הדרבן רוכבות על מקלות בכלוביהן. "אם הציפור שלכם מאוננת לעתים קרובות מדי, אתם יכולים למנוע את הפעילות בעזרת הסרת האובייקט בעזרתו היא מאוננת", נכתב באתר העוסק בחיות מחמד. בקליפורניה נלכדה אשה בת 74 במבצע עוקץ של סוכני נאס"א בזמן שניסתה למכור משקולת נייר שקופה שבה שובץ חלקיק סלע מהירח. בירח יש המון טיטניום. כוכב לכת נולד.

נבדקים שהאזינו ליצירתו המדכאת של פרוקופייב, "רוסיה תחת עול המונגולים", לחצו על כפתור שניפק חתיכת שוקולד לעתים תכופות פי שלושה יותר מנבדקים שהאזינו לבלט המלבב "קופליה" של ליאו דליב. אנשים שאוהבים מאכלים מתוקים נתפסים כחביבים יותר והם באמת חביבים יותר. בניסויי המשך אנשים חשו חביבים והיו מוכנים לנדב מזמנם לעזור לזר אחרי שאכלו שוקולד. נמצא קשר בין שתיית משקאות מוגזים ממותקים ובין התנהגות אגרסיבית ונשיאת נשק בבני נוער. ילדים אמריקאים נהנו יותר מפרוסות גזר כאשר הוגשו להם בתוך עטיפות צ'יפס של מקדונלד'ס. גושים אפורים שנמצאו בחופי הים אחרי הוריקן איירין התגלו כספוגים שניתקו ממושבם בקרקעית הים. סרטן בגודל מילימטר בשם דפניה עשוי להציל את הצפרדעים באירופה, אמריקה ואוסטרליה מהכחדה בידי פטרייה שיודעת לשחות. חברה למדפסות תלת-ממד קראה ללקוחותיה להדפיס קונכיות מלאכותיות עבור סרטני נזיר הסובלים מהמחסור העולמי בקונכיות. בעקבות ההצלחה בתהליך הזרקת הגנים בעזרת וירוס, שיצר חתולים שזורחים בחושך, מנסים מדענים ממיו קליניק להשתמש בטכניקה כדי להזריק חומר גנטי מקופי רזוס לחתולים כדי לחסן אותם מאיידס. חוקרים בווינה מצאו טיפול אפקטיבי לאפילפסיה בחתולים. חתולים לא חשים כאב כשהם חולמים. יענים ישנים בעיניים פקוחות ובצוואר זקוף. דובים שחורים הישנים שנת חורף נשארים ערניים לסכנה. בבני אדם נמצאו תאי מוח בצד ימין של האמיגדלה שרגישים במיוחד למראה חיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו