בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התפוח והעץ

צבי ומיה רם

48תגובות

פרופ' צבי רם, 56, ומיה רם, 31, הם תפוח ועץ קלאסיים. הוא מנהל מערך בכיר ורופא מוערך בבית החולים איכילוב, היא מתחילה את הסטאז' ברפואה. הוא כאילו היה אדיש לגבי השאלה אם היא תלמד רפואה או לא. היא כאילו לא רצתה ללמוד רפואה. עשתה כל מה שאפשר כדי להרגיז אותו והתגלגלה הכי רחוק מהעץ שהצליחה. כשהבינה שהיא מענישה רק את עצמה, התגלגלה בחזרה אל מתחת לענפיו הירוקים. בתמונה: עם הכלבה טוליפ.

צבי נולד ב-1955 בצפון הישן בתל אביב

באותה שנה נולדו מני מזוז, יויו מה ואיזבל הופר.

מיה נולדה ב-1980 ברחובות

באותה שנה נולדו צ'לסי קלינטון, ג'יק גילנהול ויעל בר זוהר.

בית:

צבי גר בבית צמוד קרקע בקרית קריניצי ברמת גן, מיה בדירה בקרית אונו.

המשפחה המורחבת:

הוריו של צבי הם ציפורה ואלימלך רם (איש הרדיו והטלוויזיה); אחיו הצעיר חגי, פרופ' להיסטוריה ומזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון; אשתו אנקה, רופאה פסיכיאטרית, מנהלת מחלקת הילדים במרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. אחותה של מיה, נועה, בת 27, סיימה לימודי אדריכלות; בעלה של מיה, ערן, מתמחה בגינקולוגיה בבית חולים וולפסון; ובנה יואב הוא בן שנה וארבעה חודשים.

מלניקוב אילייה

פסנתרן או רופא:

צבי גדל ברמת אביב. כשהיה בן 15 נסע עם הוריו לאמריקה, לשליחות עם האב מטעם הסוכנות בוושינגטון. הוא סיים שם תיכון ולמד שנה קדם רפואה. כשחזר לארץ החליט ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב כעתודאי. שליחות? לא בדיוק. "זאת היתה האופציה השנייה המועדפת", הוא אומר, "הראשונה היתה להיות פסנתרן. למדתי מגיל צעיר וזה היה האידיאל הגדול של אמא שלי שהסתפקה בסוף ברפואה. האמת שלא היה בי רצון מפעפע להיות רופא. זה נראה כמשהו רומנטי, כמו בספרים של קרונין, הרופא הכפרי במאה ה-19. לא התלבטתי מי יודע מה, נתתי לחיים להוביל את זה במין קארמה לא ברורה, כמו דברים אחרים בחיי".

כמעט בארנבוים:

הרופא הכפרי לא היה חלומה של אמו של צבי. ואם כבר ללמוד לנגן, אז אצל אנריקה בארנבוים, אביו של דניאל, שהיה המורה של הכוכב בכבודו ובעצמו. אבל הזיווג לא עלה יפה. "הוא היה טיפוס נורא קשה", אומר צבי. "היית חייב לבוא לשיעורים גם עם חום ושלשולים, ואם לא ניגנתי משהו נכון, הייתי צפוי ליחס בלתי נסבל. כתוצאה מכך הפסקתי לנגן".

איזה תלמידים היו:

צבי מעיד על עצמו שהיה חנון גדול וג'ינג'י לוהט עם עור לבנבן ונמשים, שכל הליכה לים היתה מלווה עבורו בסבל וכוויות שאחריהן טופל ביוגורט קר עם מלפפונים. מיה היתה תלמידה טובה, בדרך כלל, אבל רחוקה מהמצטיינים. "אהבתי לשלב בחיים שלי המון עיסוקים אחרים: חברים, צופים, פסנתר, לבלות, להתאהב".

צבא:

צבי חזר לארץ בגלל מלחמת יום כיפור, הלך לקורס חובשים והוצב כחובש בגזרת התעלה. לאחר מכן שירת בחטיבת שריון ברמת הגולן. מיה היתה קצינה ביחידת מחשוב.

מי שלא היה לא נחשב:

אנקה וצבי נישאו ב-77' בבית סוקולוב. הוזמנו 1,500 איש, באו 1,200. כולם היו שם: יגאל אלון, שמעון פרס, יצחק רבין, עזר ויצמן. "בתור ילד היתה תחושת גאווה להיות הבן של בעל השפעה".

הלידה של מיה או דובצ'ק הקטן:

"הייתי בלידה שלה וצילמתי. זה היה אירוע מאוד מרגש אבל היא היתה נורא מכוערת, נראתה כמו דובצ'ק". מיה לא מופתעת. כמו שהיא לא מופתעת משום דבר שאביה אומר בנונשלנטיות כביכול: "אלה ההורים היחידים בעולם שיכולים להגיד דבר כזה על הילד שלהם".

סגירת מעגל:

כשמיה היתה בת 11 נסעו הוריה לשלוש שנים לוושינגטון ל-Fellowship. בארגון הבריאות העולמי. כשהגיע הזמן לחזור, מיה, שהיתה בת 14, אמרה על גופתי המתה. "הסיבה שבגללה חזרנו לא היתה ציונית אלא שיחה אגבית שבה את ונועה הודעתן שאתן לא חוזרות לארץ", אומר צבי. זה חיזק, כמובן, את ההחלטה לחזור. גם מיה כמו אביה למדה שנה באליאנס: "אצל אותה מורה שלימדה את אבא שלי". את התיכון סיימה בבליך ברמת גן.

מרד נעורים מתמשך:

כשמיה היתה בת 15, המשפחה עברה לקרית קריניצי וזאת היתה הזדמנות להראות להוריה מה היא חושבת עליהם. "היתה שנה של התנתקות", אומר אביה. "מה שהרגיע אותה זה לשבת בחדר ולפתור בעיות מתמטיות מסובכות. היא מאוד כעסה עלינו וזה נמשך גם הלאה, כשהיא היתה צריכה להחליט מה ללמוד". מיה רצתה ללמוד רפואה, אבל לא חלמה להיכנע כל כך מהר. "ידעתי שזה המקצוע שהכי מתאים לי אבל החלטתי שאני הולכת ללמוד הכל חוץ מרפואה. התחלתי במתמטיקה, עברתי לביולוגיה ואחר כך רפואת שיניים. במהלך שנה שנייה, אחרי שגמרתי את כל הבדיקות עם עצמי וגמרתי להעניש את ההורים שלי, שאלתי: 'על מי אני עובדת? אם לא אלך ללמוד רפואה אהיה אומללה'". אחרי שלוש שנים ברפואת שיניים עברה לרפואה בטכניון. עכשיו היא מתחילה את הסטאז' בבית חולים וולפסון. מרד הנעורים של צבי נשא אופי אחר ובא בסביבות גיל 40-45. "אלה היו עונשים קטנים שעשיתי להורים שלי. אם היו שואלים אותי מתי אקבל פרופסורה, הייתי עונה: 'לא סביר שאני אקבל פרופסורה'".

כשהרף הפולני מנצח:

"נורא קשה לרצות אותנו, הרף גבוה בגלל הגנים הפולניים", אומר צבי על השאיפה למצוינות שהנחילו הוא ואשתו לבנותיו, דור שלישי לשושלת פולנית גאה. "הן הרבה פעמים חושבות על הבחירות שלהן דרך העיניים שלנו, וזה גורם להרבה תסכולים, כמו שזה גרם לי כשאמא שלי היתה שואלת: 'למה רק 98? למה לו נתנו לנגן את היצירה היותר ארוכה? למה הוא יותר גבוה?"

אבל זה עוד לא זה:

צבי מנהל היום את המערך הנוירוכירורגי באיכילוב. 30 רופאים, כולל רופאים שבאים לתקופות של fellowship מהודו, סין, גאנה והרשות הפלסטינית, שתי קומות במגדל האשפוז, קרוב ל-3,000 ניתוחים בשנה, אבל הוא לא מרגיש שהמטרה הושגה. "אני עדיין מנסה לרצות את ההורים, את עצמי, את הסביבה. עדיין מרגיש בתחילת הדרך. יש אנשים שמגיעים לשלב מסוים בחיים ואומרים לעצמם, הגעתי. אצלי הדרך עוד ארוכה. עד היום, כשיש חולים אסירי תודה אני אומר להם: תתקשרו לאמא".

עצבים:

את מיה מעצבנת האדישות כביכול של אביה. "כשהתלבטתי אם אני בוחרת נכון, לא ידעתי מה הוא חושב על זה". אביה אפילו מצדיק אותה: "אני מניח שאלה מנגנוני הגנה, לא לעשות עין רעה. כשאתה עושה או אומר דברים באנדרסטייטמנט אז האכזבה יותר קטנה. נניח שיציעו אותי לפרס נובל ואני אגיד: 'זה לא כזה סיפור'". את צבי מעצבן שמיה לוקחת על עצמה את סבל העולם. "אם היא תחשוב, למשל, שקרה משהו שאמור להעציב אותי, היא נורא תסבול מזה. היא מנסה להגן עלינו ועל כל היקום במקומות שבכלל לא צריך להגן. חלק גדול מהליקויים האלה קיימים גם אצלי".

בחיים לא אהיה כמו אבא שלי:

"אני בטוחה שאני אהיה רופאה מצוינת אבל אני אוהבת לעשות עוד דברים ולא להיות טוטאלית כמו אבא שלי, שלא שם גבולות והולך על הקצה".

חרטות:

"הכל היה מתוך בחירה, כולל החסך האבהי", אומר צבי ומדגיש שהוא לא מצטדק. מיה כהרגלה יוצאת להגנתו: "אני ואחותי לא גדלנו עם תחושה של חסך אבהי. ידענו שאבא עובד". גם מיה לא מתחרטת על כלום, אבל מסיבה אחרת: "בגלל שאנחנו מדברים על הכל אני לא זוכרת שהיה משהו שהתחרטתי עליו ולא דיברנו על זה".

אכזבות:

"אני אף פעם לא בטוחה אם הוא שמח או מאוכזב", אומרת מיה, "כי הוא לא יבוא ויגיד אני מאוכזב ולא יגיד אני שמח. הם לא הורים שקופצים משמחה על שום דבר ולא יגידו מה לעשות, אצלם הכל סבבה".

צבי לא מסוגל לחשוב על אכזבה כלשהי. "זה נכון שהרף שלי גבוה", הוא אומר, "ואולי בגלל זה אתן לא מרגישות מספיק את הגאווה שאנחנו חשים בזכותכן. גם אם היא תגיד 'פירסמתי 28 מאמרים', שזה משהו שהרבה רופאים היו רוצים, אני אגיד: 'בסדר גמור, ככה זה צריך להיות'".

יד ראשונה מרופא:

ההסכם עם הרופאים וההתדיינות בבג"ץ עם המתמחים מחקו, בין היתר, את אחד היתרונות הגדולים בלהיות רופא. "פעם כשאמרו 'מכונית מרופא' לא אמרו את זה בציניות", אומר צבי. "זאת היתה תמצית הכבוד וההערכה שהיו לרופאים. היום זאת מערכת קפיטליסטית לגמרי, והרופאים הצעירים לא מוכנים לסבול את זה עוד. מי שמרוויח שכר מינימום או נתמך על ידי ההורים עד גיל 50, לא יכול שתהיה לו תדמית גבוהה. לקחו מקצוע שכולו קודש והפכו אותו למקצוע של פקידים. שמו עלינו קצוץ ב-30 השנים האחרונות כי כולם יודעים שרופאים הם ציבור מכור שלא יסגור את השאלטר, אבל זה השתנה עכשיו עם המתמחים". צבי, יחד עם רופאים בכירים נוספים, הצהיר בשבוע שעבר על כוונתו להתפטר. "כשאתה רואה את ההתייחסות המזלזלת והדורסנית של כל המערכת, אני חושב שהגיע הזמן שאנשים במעמדנו יקומו ויתפטרו לאות הזדהות. עמדנו בצד כשדרסו את ניצולי השואה, את העובדים הסוציאליים, את מערכת החינוך. אם נמשיך לעמוד בצד לא יהיה מי שיקום בשבילנו".

הקרבה אל המוות:

גורמת לצבי, במידה מסוימת, להפסיק להתייחס כל כך ברצינות לחיים. "החיים זה לא כזה גליק גדול כמו שחשבנו וכנראה שזה גם לא כל כך נורא למות", הוא אומר.

פנטזיה:

הפנטזיות של מיה היו בנאליות וסטנדרטיות: להתחתן, ללדת ילדים. לחיות חיים שלווים ופשוטים ולשמוח כל בוקר שעושים את מה שאוהבים. הפנטזיות של צבי היו קצת יותר מורכבות: לטוס לירח, לצלול, לגלות זהב, להילחם באינדיאנים, להיות מדען ולרפא סרטן. "גם היום אני רוצה את זה אבל יודע שחלק מהדברים כבר לא יתממשו. זה הדרייב שגורם לי לחיות על הקצה וזה נידון לתסכול. יש בזה גם חלק מהבנת היותך בן תמותה. אצל חלק מהאנשים זה אמור להכניס את החיים לפרופורציה. אצלי זה מגביר את האי-שקט ומדרבן אותי להספיק עוד כמה דברים".

הורים וילדים המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לאי-מייל: yeled@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו