אלישע פורת
אלישע פורת

ממואר קצר ועצוב על שתי פגישות: מצד אחד ניצבת דמותו הבלתי נשכחת של יצחק רבין, שנרצח בידי בן-עוולה, ומצד שני - הנער הצעיר במדים, הנער שהיה אז המחבר. שתי הפגישות ביניהם הבטיחו לכאורה שגם פגישה שלישית תתקיים. אך לא כך רצה הגורל.

כשזכיתי לראשונה בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים, בסתיו 95', הייתי אמור, עם תריסר הזוכים, לקבלו בסוף נובמבר הארור ההוא, מידיו של ראש הממשלה יצחק רבין. אני ציפיתי ללחיצת ידו בשקיקה. היה לי מה ללחוש על אוזנו. שני סיפורים קצרים על פגישותינו הקודמות. הוא היה רוכן אלי והיה מחייך בוודאי בספקנות. מי זה המשורר-המתחיל ההזוי הזה, שנטפל אליו בטקס? הרי לא ייתכן שיזכור כל רגע מחייו, וכל חייל שחלף בהם לשעה קצרה. אך לא זכיתי לכך, בשל הרצח המקולל. הטקס נדחה, וקיבלתי את המלגה על שמו של לוי אשכול מידיו של ראש הממשלה המחליף, שמעון פרס, ומידיה של שרת החינוך שולמית אלוני.

לא אל שני האישים הללו פיללתי בערב ההוא. אך נאלצתי, כחברי הזוכים האחרים, להסתפק בהם. ביום חורפי קודר, בחורף 96', נערך הטקס, עצוב וקודר, במרכז סוזן דלל בנוה צדק. זה היה כמה חודשים לאחר הרצח.

יצחק רבין ומשה דיין בבית הספר הריאלי בחיפה, 1956צילום: לע"מ

פגישה ראשונה על כביש החוף

אבל אילו הייתי זוכה ללחוץ בטקס את ידו של יצחק רבין, היתה זו פגישתנו השלישית. לראשונה נפגשתי איתו בשלהי 56', כשהייתי טירון צעיר ומבוהל בצה"ל, והוא היה אלוף פיקוד הצפון. זכיתי בחופשת שבת נכספת ועמדתי לטרמפ ב"מחנה יונה" לשעבר, ביציאה הצפונית מתל אביב. היה יום שישי מאוחר אחר-הצהריים, הכביש היה כמעט ריק מתנועה ואיש לא עצר לי. לפתע עצרה מכונית שרד צבאית מהודרת, והנהג סימן לי להיכנס מאחור, אבל בשקט גמור. למה? כי על הכיסא שלידו נחר האלוף יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון, שאפילו בשנתו בנסיעה היה חבוש בכובע המצחייה המפורסם שלו.

לא הוצאתי הגה כל הנסיעה, אך פחדתי להירדם. כביש החוף תל אביב-נתניה זה אך נפתח לתנועה, וכשהגענו לצומת כפר הרא"ה, ואני רציתי לרדת, חזר טקס הכניסה: בשקט-בשקט, בלי להטיח דלתות ובלי להרעיש, כדי שהאלוף הנוחר יוכל להמשיך בשנתו. לא להאמין, אבל כובע המצחייה שלו נח כל הנסיעה על פניו, ולא זז כמלוא הנימה.

זו היתה פגישתנו הראשונה, שאני זוכרה היטב, אבל אני מסופק אם הוא זכר אותה. זיכרונו החרד של טירון חורת את התמונות הללו לשנים ארוכות.

פגישה שנייה בקיבוץ שלוחות

פגישתנו השנייה היתה בחורף, כמדומני חודש דצמבר, של שנת 58'. כשנתיים לאחר הפגישה הראשונה. אני כבר הייתי אז סייר מיומן ובעל מוניטין ביחידת הסיור של חטיבת גולני, והוא היה עדיין אלוף פיקוד הצפון. באותו לילה, ליל גשם כבד וסוחף, חדר הסיור האלים שלנו "חדירת עומק", כפי שקראו אז למבצעים הזעירים הללו, לאורך הגבול הישן.

הסיור הקטן שלי יצא ממרומי הר הגלבוע לכיוון העיר ג'נין העוינת ובנותיה. היה זה לילה מפרך, ההליכה של כמעט 40 קילומטר בבוץ העמוק היתה קשה מאוד. צעדנו בשדות חרושים שעמדו בעת זריעתם. נתקלנו בפלאחים ערבים שישנו בין השוורים ומחרשות העץ שלהם. הגשם הכבד שלא חדל לרדת כל אותו הלילה עטף את כל העולם בשמיכה רטובה, הבליע את הקולות, והוציא את החשק מהפלאחים לברר מי אנחנו באמת. וכשחזרנו על ארבע כמעט, רטובים עד לשד עצמותינו, סחוטים ותשושים, המתין לנו האלוף הקפדן בתחנת אגד הישנה של קיבוץ שלוחות שבעמק בית שאן.

הוא קיבל אותנו אישית והחל לתחקר את אנשי הסיור על הפעולה. הייתי אז צעיר נרגש במדים, ולא יכולתי לסתום את הפה, התרגשתי מאוד והפרעתי כמובן למהלך התחקיר. לא אשכח איך פנה יצחק רבין, בקולו העמוק, אל מפקד הסיור ואמר לו: "אולי מישהו יסתום לסמל הפטפטן הזה את הפה?" לרגע השתררה דממה מביכה בחדרון הקטן, וזוניק, זאב שחם הזכור לטוב, שהיה המג"ד שלי, אמר לי: "אלישע, למה שלא תמתין לנו קצת בחוץ?"

יצאתי אל הבוקר החורפי והגשום, התהלכתי ליד תחנת אגד של שלוחות כדי להירגע מהמתח של ליל החדירה העמוקה, ולא העליתי אז בדעתי שיבוא יום, לאחר כמעט 40 שנה, ואני שוב אעמוד נזוף לפני יצחק רבין, ואלחש לו באוזן, אם יהיה זמן כמובן, ואם המאבטחים ירשו כמובן, ואם ואם ואם... שאין זו פגישתנו הראשונה, ושכבר נפגשנו בעבר בנסיבות שונות לגמרי.

הפגישה השלישית

אלא שלא הסתייע בידי. ופגישתנו בעת טקס הענקת פרס ראש הממשלה לסופרים עברים לא זכתה להתממש. ולא לחשתי באוזניו, בעת לחיצת היד, שאני הוא "הסמל הפטפטן" מגולני, מליל הפרך הגשום ההוא, בחורף שבין 58' ל-59'; מהתחקיר הנוזף בתחנת אגד שבעמק בית שאן. שאני הוא הסמל שחזר נרגש נורא מהמסע אל הכפרונים הקטנים המקיפים את העיר העוינת ג'נין. שאני הוא הנער שלימים יכתוב שירים, וממואר שבו יספר על הלילה ההוא. הרצח הנורא שיבש את הכל, ולא רק את פגישתנו השלישית שלא התקיימה.

לפני איזה זמן הזדמנתי עם ילדי ונכדי אל הר הרצל בירושלים, אל חלקת גדולי האומה. הילדים היו חסרי סבלנות, ומשכו אל קברו של יצחק רבין. הם גדלו בצל האסון, הוקירו מאוד את דמותו ורצו זמן רב לפקוד את קברו. ואני נשרכתי אחריהם באטיות. לא רציתי להיזכר שוב בכאב הצורב ההוא של ליל הרצח. עמדנו סביב למצבה, אני והשבט הקטן שלי, קראנו בדממה את הכתוב, הסתכלנו סביב, עד שאחד מנכדי אמר, "סבא, ספר לנו משהו, אתה הרי בטח הכרת אותו". ואני, כמעט באורח אוטומטי, פתחתי ואמרתי למשפחתי הקטנה: כשזכיתי לראשונה בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים, בסוף שנת 95'... נשנקתי בדברי, ולא הצלחתי להמשיך. אבל הבטחתי להם להביא את הסיפור בכתובים, וזה מה שעשיתי כאן. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ