בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספין גרעיני

נתניהו וברק מנסים להחזיר את האופציה הצבאית לתודעה, בעיקר לצורכי הרתעה. האמצעים: שימוש בתקשורת וניסוי בטיל בליסטי. ספק אם חיל האוויר יכול בכלל לעמוד בתקיפה כזאת

46תגובות

בשבועות האחרונים מנהלים ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק ספין תקשורתי ולוחמה פסיכולוגית המכוונים לאיראן והקהילה הבינלאומית. תכליתם להחזיר את "האופציה הצבאית" לתודעה. גם הניסוי בטיל הבליסטי (לפי פרסומים זרים "יריחו 3"), ביום רביעי השבוע, הוא חלק מהמהלך הזה.

הכתבות שעוסקות בנושא מבוססות בחלקן על תדרוכים שנתנו ברק, נתניהו ועוזריהם לכמה עיתונאים. עולה מהן מסקנה כפולה. האחת היא שברק ונתניהו חותרים לכאורה להעביר בשמינייה ובקבינט החלטה התואמת את עמדתם בנושא איראן, בניסיון לעצור ייצור נשק גרעיני. השנייה היא שראשי מערכת הביטחון - הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש המוסד וראש השב"כ (שדעתו בעניין פחות רלבנטית) - מתנגדים לתקיפה.

מטרת המסע הזה היא למזער את הנזקים שנתניהו וברק סבורים כי ראש המוסד הקודם, מאיר דגן, גרם להרתעה של ישראל. מאז פרישתו בדצמבר 2010 פתח דגן במסע פומבי וקבע כי תוכנית הגרעין של איראן שובשה ומעוכבת, והמועד שבו תגיע ליכולת להרכיב נשק גרעיני לא יהיה לפני 2014. הוא הביע את דעתו שיש להמשיך את הלחץ על איראן באמצעות מאמצי סיכול, בצעדי עונשין דיפלומטיים ובעיצומים כלכליים. דגן גם גורס כי בבעיית הגרעין האיראני צריכה לטפל הקהילה הבינלאומית, ושישראל אינה צריכה לקפוץ בראש.

בכך הוא בעצם חוזר על גישת ראש הממשלה אריאל שרון שהחליט, לאחר שנבחר לראשות הממשלה, כי על ישראל להוריד פרופיל במאבק. שרון ביקש מהשרים ומראשי מערכת הביטחון להימנע מהתבטאויות בפומבי על איראן וקבע כי ישראל חייבת לפעול בתיאום מלא עם ארצות הברית והקהילה הבינלאומית.

אי–פי

מאיר דגן אינו שולל אפשרות שישראל תתקוף באיראן. הוא מאמין שחיל האוויר יוכל לעשות זאת. אך הוא רואה באופציה הצבאית מוצא אחרון, "רק כשהחרב מונחת על הצוואר".

נתניהו וברק זועמים מאוד בשל כך על דגן, וסבורים שגרם נזק חמור לאינטרסים הביטחוניים של ישראל. דגן מצדו סבור כי בהציפו את הבעיה ובהעלותו אותה לדיון ציבורי הוא תורם לביטחון הלאומי. בין השאר אמר שתקיפה ישראלית באיראן, על כל ההשלכותיה, רק תגביר את המאמץ של משטר האייתוללות לפתח נשק גרעיני, ואף תעניק לו הצדקה מוסרית לעשות זאת. החשש הזה, שנזקה של התקפה על איראן יהיה גדול מתועלתה, הוא המרכיב העיקרי בעמדתו של דגן. אף שלא אמר זאת, אפשר להבין כי דגן גם חושש שהצמד ברק ונתניהו יובילו את ישראל למהלך הרפתקני הרה גורל ומסוכן.

נכון, בנימין נתניהו רואה באיראן חמושה בנשק גרעיני איום קיומי על ישראל. הוא השווה את נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד להיטלר, אף כי מקבל ההחלטות האסטרטגיות בטהראן אינו הנשיא אלא המנהיג הרוחני עלי חמינאי. ישראל, המאותגרת על ידי איראן מגורענת, משולה בעיני ראש הממשלה ל"ישראל בגבולות אושוויץ", אם להשתמש בביטוי שטבע בזמנו שר החוץ אבא אבן ביחס לגבולות 1967.

צריך להאמין שחרדותיו של נתניהו מוצדקות. אך חרדות ופאניקה אינן מובילות להחלטות רציונליות. הן מסוכנות לתהליך שנדרשים בו שיקול דעת, אחריות, עצבי ברזל וקור רוח.

עמדתו של ברק כלפי איראן מזגזגת. לפני שנים אחדות הוא התנגד לתקיפה ישראלית וגרס כי אין לישראל אופציה צבאית של ממש כלפי איראן.

גם שר החוץ אביגדור ליברמן, לאחר שעזב את ממשלת שרון ולפני שהצטרף לממשלת נתניהו, הביע התנגדות לתקיפה ישראלית. בכמה הזדמנויות אמר למקורביו כי אין לישראל יכולת צבאית לגרום לאיראן נזק כבד שיסכל את תוכנית הגרעין שלה. ליברמן האמין שרק לארה"ב יש יכולת כזאת, ולצערו היתה לממשל הנשיא בוש הזדמנות להורות על תקיפה כזו, ב-2007, כפי שהציע סגן הנשיא דיק צ'ייני, אך בוש החמיץ אותה.

ברק שינה מאז את דעתו בענייו איראן. עמדתו של שר החוץ אביגדור ליברמן אינה ברורה כיום. אבל במצב יחסי הכוחות הנוכחי, לברק ונתניהו אין כנראה רוב בשמינייה.

דוצ

השינוי הבולט בעמדת ברק מלווה - כך על פי הדיווחים - בצעדים של ממש. לפי פרסומים זרים אפשר להסיק כי מבצעי הסיכול החשאיים - החדרת התולעת למחשבי הסרכזות במפעל להעשרת אורניום בנתנז וההתנקשויות המיוחסים למוסד בראשות דגן - עולים לא מעט כסף - אם אכן הפרסומים נכונים.

חיל האוויר, כמתפרסם, עוסק באימונים מוגברים, כדי להתכונן לכל משימה שתוטל עליו.

אם ממשלת נתניהו תורה על תקיפה, חיל האוויר יבצע אותה. ברור לכל כי תקיפה קרקעית - במידה ויוחלט על כזו - אינה באה בחשבון. ספק רב אם ייעשה שימוש בטילי קרקע-קרקע מסוג יריחו, שלפי פרסומים זרים יש לישראל מאות אחדות מהם. טילי קרקע-קרקע בליסטיים, בהבדל מטילי שיוט, מיועדים בעיקר לפגוע במטרות גדולות ולא נקודתיות, כפי שנדרש במבצע תקיפה כירורגי באיראן.

לכן רק חיל האוויר, אם בכלל, יידרש למשימה. לדעתו של מפקד חיל האוויר בעניין זה משקל רב, בוודאי יותר מדעת ראש השב"כ וראש המוסד. משיחות עם מפקדים קודמים של החיל וקצינים בכירים לשעבר בחיל, אפשר להתרשם שהם מתנגדים לתקיפה כזאת.

גם אם נצא מנקודת הנחה שהמודיעין יספק מידע עדכני מדויק וחיל האוויר יוכל לקבוע יעדים לתקיפה, ספק אם יש לחיל אפשרות להוציא לפועל תקיפה יעילה ומשמעותית.

לעדכונים, חדשות ופרשנויות, עשו לנו לייק בעמוד הפייסבוק של "הארץ"

לפי מחקרים קודמים בחוץ לארץ (בין השאר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס), חיל האוויר יוכל לייחד למשימה קצת יותר ממאה מטוסים. בעיה לא פשוטה קיימת בבחירת נתיב הטיסה כדי למזער את סכנת ההתגלות. בהתאם למחקר של המכון הטכנולוגי, טיסה בנתיב הדרומי מעל סעודיה היא ארוכה ביותר ולכן ייאלצו המטוסים לשאת פחות פצצות. טיסה בנתיב הקצר והמרכזי, מעל ירדן ועיראק, כרוכה בתיאום עם ארה"ב, שמתנגדת לתקיפה של ישראל. טיסה בנתיב הצפוני, שבו לפי פרסומים זרים טסו מטוסי חיל האוויר בדרכם להפצצת הכור בסוריה, בספטמבר 2007, עלולה להיות המסוכנת מכל, בשל סכנת הגילוי המוקדם.

בשל המרחק הרב של האתרים מישראל יוכלו המטוסים לעשות גיחה אחת, עם תדלוק אווירי לא פשוט. זאת, בניגוד לחיל האוויר האמריקאי היכול להרים לאוויר מאות מטוסים, שכל אחד יבצע כמה גיחות הפצצה ובנוסף לשגר טילי שיוט מדויקים. גם כמות המטען שחיל האוויר יוכלו לשאת - ספק אם תספיק לפגיעות כואבות באתרים.

לכך יש להוסיף את התגובה האיראנית החריפה לתקיפה: שיגור טילים לעבר ישראל - אם או בלי החמאס, חיזבאללה וסוריה - ומאמצים לבצע פיגועים ביעדים ישראליים בחו"ל.

יש גם להביא בחשבון אפשרות שאיראן תנסה לשבש את אספקת הנפט שלה ושל שכנותיה למערב.

ישראל עלולה להיות מואשמת ביצירת משבר כלכלי אדיר כשמחירי הנפט ירקיעו ל-200 דולרים ויותר לחבית. משבר חריף עשוי להיווצר עם ארה"ב, שמתנגדת לתקיפה. היא, אגב, המדינה היחידה שעשויה לעשות זאת - ואין לשלול אפשרות זאת - בקנדציה השנייה של אובמה, אם ייבחר.

היום שאחרי

מכל האמור כאן אפשר להסיק שישראל לא תתקוף באיראן. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה שישראל מבקשת להגדיל את מספר הצוללות שלה, שלפי פרסומים זרים נועדו לשמש לה ליכולת "מכה גרעינית שנייה".

אלה מלמדים - אם נכונים הפרסומים - כי ישראל נערכת ליום שאחרי, שבו יהיה לאיראן נשק גרעיני והיא תיצור - בהתבסס על הטענות בדבר יכולותיה של ישראל - "מאזן אימה" עם ישראל.

במקביל יואץ במזרח התיכון מרוץ חימוש גרעיני: מדינות כמו סעודיה, טורקיה ומצרים יבקשו להשיג נשק גרעיני.

ועם זאת, אין לשלול על הסף אפשרות שאיראן בהנהגת חמינאי תחליט שלא להרכיב פצצה ותסתפק ב"אופציה" שתעמיד אותה במרחק "סבב בורג" ממנה.

ברק ונתניהו מנסים לעצב את התודעה הבינלאומית כך שתביא להחמרת העיצומים הבינלאומיים. הכתבות בתקשורת והצעדים הנלווים מיועדים לשדר לעולם מסר של "תחזיקו אותי". הדברים מקבלים דחיפות מיוחדת לקראת פרסום דו"ח, בשבוע הבא, של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). בדו"ח ייחשף מידע מודיעיני חדש, שאיראן הגבירה את הניסויים בפיתוח "קבוצת הנשק" - השלב הסופי בדרך להרכבת הפצצה.

דו"ח כזה אמור להביך את איראן ולאפשר לארה"ב ולמערב לשכנע את רוסיה וסין לפתוח בסבב עיצומים חדש ותקיף יותר, שיכלול עיצומים על הבנק המרכזי של איראן ועל משק האנרגיה שלה - מקור ההכנסה היחיד כמעט של המדינה. הבעיה היא שהשיח הציבורי הבלתי אחראי, שלא לומר המופקר, שמתנהל בישראל - וצודקים בעניין זה השרים ליברמן ודן מרידור - אינו מתקיים בחלל ריק. יש לו מומנטום משלו. הוא עלול לגרום לאיראן להגיב. עלולה להתפתח דינמיקה של הסלמה ששום צד אינו רוצה בה, עד כדי הידרדרות למלחמה. זה מה שקרה ערב מלחמת העולם הראשונה, כפי שהיטיבה לתאר ההיסטוריונית ברברה טוכמן, בספרה "מצעד האיוולת". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו