שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמוס הראל
עמוס הראל
עמוס הראל
עמוס הראל

בלב הדיון על תקיפה ישראלית באיראן, שדחק השבוע ממוקד העניין בארץ כל נושא אחר - מהמחאה החברתית ועד חזרתו של גלעד שליט - עומדות שלוש שאלות: הכורח, הלגיטימציה והיכולת. אין מחלוקת על כך שפרויקט הגרעין של טהראן מתקדם לאטו, חרף מאמצי המערב לעוצרו. הנעלם הנתון לוויכוח הוא ה"דד-ליין": מתי ישיגו האיראנים יכולת לחמש טיל קרקע-קרקע בראש נפץ צבאי. ההערכות בעניין משתנות. הן נעות בין שנה וחצי לשלוש שנים, מהיום שבו המנהיג הרוחני האיראני, עלי חמינאי, יקבל החלטה עקרונית להתחמש בפצצה.

שאלת הלגיטימציה ברורה יותר: הקהילה הבינלאומית מתנגדת ברובה לפעולה - גם אם כמה ממדינות ערב היו שמחות להתקפה ישראלית, כפי שהוכח סופית במסמכי ויקיליקס. הצמרת הישראלית חצויה: כל ראשי זרועות הביטחון, שלושה דורות לאחור, מתנגדים בתוקף להפצצה ישראלית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, תומכים במתקפה, אם כי מידת המחויבות שלהם אליה, ובעיקר העיתוי הראוי בעיניהם, אינם בהירים. יחסי הכוחות בשמינייה פחות או יותר שקולים. בקבינט ובממשלה, הגופים היחידים שמוסמכים לקבל החלטה כזאת - לשמינייה אין מעמד חוקי - יקשה על נתניהו לגייס רוב לצדו.

בשאלת היכולת, אין חולק על כך שצה"ל מכין את עצמו למשימה. בשנים האחרונות, בעיקר מאז שובו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה, מתפרסמות מדי פעם ידיעות על שביעות רצון מההתקדמות הניכרת שהושגה בחיל האוויר. יש אפילו טענה שגם הממשל האמריקאי רואה אימונים אלו ומכאן נובעת דאגתו הרבה מצעדיה האפשריים של ישראל. הסכנה, כמובן, היא של נבואה שמגשימה את עצמה. אם יש יכולת, מדוע לא לפעול? אלא שכאן אין מדובר בעוד חיסול של

רב-מחבלים פלסטיני, שעלול לעלות בהתמוטטות של הפסקת אש זמנית, אלא בהכרעה גורלית לעתיד ישראל ואפילו לעתיד האזור.

איור: עמוס בידרמן

תקיפה ישראלית תסבך את היחסים עם מצרים, ששלטון המעבר בה עוין את איראן פחות מאשר משטרו של הנשיא המודח חוסני מובארק; ותסכן את השלום עם ירדן, שמטוסים ישראליים עשויים לעבור מעל שטחה. לבד מירי טילים איראני ושימוש מסיבי ברקטות של החיזבאללה והחמאס, אין לשלול אפשרות שנשיא סוריה, בשאר אל-אסד, יבחר להצטרף למהומה מתוך תקווה שהדבר יסייע לו לדכא לזמן מה את ההתקוממות בארצו. תומכי המתקפה צריכים לשאול את עצמם אם העורף הישראלי ערוך למערכה כזאת, שבה ישוגרו לעברו אלפי טילים ורקטות. האם תל אביב בנויה לספוג מאות טילים בעלי ראש קרבי של 300 או 400 קילוגרמים?

שאלה נוספת היא באיזו מידה היכולת רלוונטית לגודל האתגר. על פי כל ההערכות בתקשורת הזרה, תקיפה ישראלית תעכב את פרויקט הגרעין בשנתיים עד ארבע שנים לכל היותר. עולה התהייה אם הצלחה כזאת, במקרה הטוב, מצדיקה סיכון כה גדול, מה גם שברור שהאיראנים יחזרו וישקמו את הפרויקט, הפעם בגלוי ובמוצהר, מיד כשהמטוסים יסיימו את מלאכתם.

הגנה עצמית

עד כמה דוחק הזמן? זאת דווקא נקודה שאינה מחייבת התמצאות מודיעינית או מבצעית מורכבת. די להביט בשמים ולראות את העננים המצטברים. על פי כל הניתוחים של מומחים במערב, מזג אוויר נוח ותנאי ראות טובים הם תנאי קריטי להצלחת מתקפה. בתוך שטף הידיעות, חשוב לשים לב לדיווח של ה"גרדיאן" הבריטי שלשום. מצד אחד, מקורות ביטחוניים בבריטניה מעלים בו בדיוק את ההנמקות שנשמעות בישראל בדבר הצורך לפעול צבאית נגד הגרעין האיראני, משום שהזמן הולך ואוזל. מצד שני, אם בריטניה וארצות הברית עשויות להיות שותפות למהלך, מדוע על ישראל להזדרז ולפעול לבד?

בוויכוח הנוכחי מזכירים מצדדי ההפצצה את תקדים השמדת הכור העיראקי ב-1981. ראש הממשלה, מנחם בגין, פעל אז בניגוד לעמדת רבים בצמרת הביטחונית והפוליטית, וצדקתו הוכחה בדיעבד. סכנת הכור הוסרה, והעובדה שסדאם חוסיין לא התחמש בנשק גרעיני הקלה על האמריקאים לחבוט בו פעמיים - בשתי מלחמות המפרץ. ב-1981 ישראל לא טרחה לתאם את צעדיה מראש עם ארה"ב, אבל אז לא היתה נוכחות צבאית אמריקאית בדרך ליעד התקיפה. תקיפה באיראן מסובכת כמובן לאין שיעור מההפצצה בעיראק, בוודאי כשבאמצע יש כוחות אמריקאיים. הדברים נכונים בעיקר עד סוף דצמבר השנה - תאריך היעד שקבע הנשיא ברק אובמה לפינוי מרבית הכוחות, אבל יהיו רלוונטיים גם מאוחר יותר, כשהאמריקאים יישארו פרוסים באתרים שונים באזור, ובראשם מדינות המפרץ.

נדמה שמתחייב תיאום מבצעי נרחב, מדוקדק, מראש. במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, כשישראל ביקשה לפעול נגד משגרי הסקאדים במערב עיראק והאמריקאים התנגדו, נשלחו לארץ עשרות קצינים מארה"ב כדי לעסוק במלאכת התיאום. ההכנות נמשכו שבועות, גם בשל גרירת רגליים אמריקאית, והמתקפה הישראלית לא יצאה אל הפועל. חלק מהתרחישים העתידניים המתפרסמים בעיתונות הזרה באשר לתקיפה באיראן (ובראשם זה של העיתונאי ג'פרי גולדברג במגזין "אטלנטיק"), מתארים הודעה ישראלית לארה"ב רק בעת שמטוסי חיל האוויר כבר יהיו בדרכם לאיראן. זאת נראית דרך לסבך ולסכן עוד יותר משימה מורכבת מלכתחילה.

הניסוי שעשתה ישראל בטיל ביום רביעי. תקיפה ישראלית תעכב את הגרעין בארבע שנים לכל היותרצילום: אסייג אילן

מי שאינו מתרגש בישראל מהפוטנציאל למשבר עם ארה"ב, רומז כי אובמה יחשוש להתעמת עם ישראל (ולאבד את הקול היהודי) בשנת בחירות. אובמה, על פי הערכה זו, מודע לזכותה של ישראל להגן על ריבונותה ויבחר להבליג על צעד כה מובהק של הגנה עצמית מול איום קטלני. בין כה וכה, הבחירות בארה"ב מוכרעות על פי תפקודו של הנשיא בענייני פנים, לא בשל מדיניות החוץ שלו. הטיעון הזה מתעלם מההשלכות המיידיות שיהיו להפצצה ישראלית על שוק הנפט העולמי. עלייה תלולה במחירי הדלק תפגע קשות בכיסו של הצרכן האמריקאי ותוסיף לצרותיו של אובמה מבית. גם זו תוצאה שישראל תצטרך להביא בחשבון. האם, בנסיבות כאלה, אמנם מובטח סיוע צבאי אוטומטי מהאמריקאים ביום שאחרי תקיפה? ישראל תזדקק לעזרה הזאת יותר מתמיד.

זמן שאול

העיסוק התקשורתי המוגבר בפרשה קשור גם באירועי השבוע הבא, ובראשם דו"ח חדש של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) שצפוי למתוח ביקורת חריפה מבעבר על הצעדים שעשתה איראן (עד 2003) בערוץ הפיתוח הגרעיני-הצבאי. איום ישראלי בתקיפה עשוי לשרת את ארצות הברית ובריטניה, במאמציהן למנף את דו"ח סבא"א להכרזת סנקציות נוספות, משתקות, על איראן במועצת הביטחון של האו"ם.

התקשורת מתנהלת כאן במעין "אפקט עדר", ומוסיפה למדורה חומר בעירה שאינו קשור בהכרח להכנות לעימות. אבל מי שמשוכנע שמדובר רק בפרץ יצירתי של עורכים משועממים, כנראה גם האמין שנתניהו נקלע לגמרי במקרה לתצלום האיחוד ההיסטורי של משפחת שליט. ההיסטריה האיראנית אינה משמשת רק קמפיין הפחדה כלפי חוץ, שתכליתו לדרבן מהלכים מדיניים נגד טהראן. היא נוחה לנתניהו גם משום שעיקרה מתוכן כל עיסוק במחאה החברתית השבוע.

אבל כפי שכבר נכתב כאן, זהו משחק מסוכן. ייתכן שנתניהו וברק מכשירים את הקרקע בדעת הקהל לתקיפה, אבל הם משיגים זאת במחיר יקר. התנהלותה של ישראל כבר הגבירה את הסחרור האזורי, שלא לדבר על הנזק המבצעי לחיל האוויר. גם במישור הפוליטי טמון סיכון פוטנציאלי לראש הממשלה. כלל לא ברור אם יזכה בתמיכה ציבורית גורפת, במקרה של מכה מקדימה ישראלית שתיתפש כמלחמת ברירה.

בעניין זה יש חשיבות רבה לפעולותיו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ שאול מופז מקדימה. ועדת המשנה לשירותים חשאיים יכולה לזמן את ראשי זרועות הביטחון לשמוע את עמדותיהם המפורטות אשר לתקיפה ולעיתויה. מופז יכול לנקוט מהלך כזה, גם באשר לשלושת הבכירים שנכנסו השנה לתפקידיהם. אלה פרוטוקולים שיעמדו לנגד עיניה של ועדת חקירה עתידית, וסופם שיתגלו גם לציבור.

תרגיל חיל האוויר באיטליהצילום: דובר צה"ל

בזמן שהוויכוח על איראן גולש למהומה פוליטית, כדאי לשים לב להתנהלותו של מאיר דגן. מאז סיים את תפקידו כראש המוסד, בינואר האחרון, היו לדגן כמה התבטאויות פומביות נגד מדיניותם של נתניהו וברק, ובהן אזהרות מפני תקיפה אווירית "מטופשת", כלשונו, באיראן. בימיה הראשונים של הסערה הנוכחית נמנע דגן מלהתבטא. זה לא הפריע לשרים ולח"כים מהליכוד להתנפל עליו בפראות, להאשימו ב"עבירות ביטחון שדה" ולגלגל עליו את האחריות לדליפת פרטים חשאיים, לכאורה, על התוכנית הישראלית.

ספק אם התוקפים כולם, מיובל שטייניץ ועד תת אלוף (מיל') מירי רגב, תרמו יחד לביטחון ישראל כדי אחוז ממה שעשה למענו דגן בשנותיו הרבות בצה"ל ובמוסד. ההתקפה הפומבית של דגן על שיקולי הדרג המדיני היא בפירוש חריג, אבל היא נובעת מדאגה אמיתית. אם זה מה שיעצור מהלך הרפתקני באיראן, נדמה שההיסטוריה תסלח לו על העבירה האתית. שלשום, בנאום בתל אביב, מיעט דגן להתייחס לשאלה האיראנית, אבל לבסוף הגיב על הביקורת נגדו. אם יחקרו את הצהרותיו, אמר, "אני אגיד דברים ששר האוצר וחברים שלו (אמרו) בעניין ביטחון שדה. יש לי זיכרון טוב".

אם בתקופה הקרובה דגן יבחר להתבטא שוב נגד התקיפה, ויעשה זאת ביתר חריפות ודחיפות, אפשר להניח שלא תהיה זו קפריזה רגעית. ומה אם ינסו להשתיקו, באופן בוטה יותר מאשר בהתקפה השבוע? כשקוראים בין השורות של דברי דגן שלשום, מותר לשער שגם הוא יודע איפה קבורים כמה שלדים שמסתיר הדרג המדיני.

עזה תחכה

עד אמצע השבוע גוועה לה, מחוסר עניין ציבורי, המתיחות בגבול עזה, שרק ביום ראשון יצרה כותרות מאיימות בדבר מבצע צבאי חדש לכיבוש הרצועה, שאו-טו-טו ייצא לפועל אם הפלסטינים רק יעזו לנסות אותנו. המציאות בעזה רחוקה מאיומי הפוליטיקאים ומהפנטזיות של אחדים מבעלי הטורים. ישראל והחמאס פוסעים מאוד בזהירות זו בקרבתה של זה. כשהפלגים הפלסטיניים מחזיקים ביכולת שיגור מוכחת של רקטות לגוש דן וכל עימות צבאי ברצועה עלול להוביל למשבר חמור ביחסיה המקרטעים עם מצרים, ישראל תחשוב פעמיים לפני שתצא שוב למבצע בנוסח "עופרת יצוקה".

העדיפות הראשונה של החמאס היא שימור הישגו העיקרי, הפיכתה של הרצועה למבצר של תנועת האחים המוסלמים. זה לא מאחז שהארגון להוט לסכן, גם אם מדי פעם עליו להניח לג'יהאד האיסלאמי (ולעתים אפילו לפעיליו שלו) לשחרר קיטור, כדי להוכיח שלא זנח את דרך ההתנגדות והמאבק.

נדמה שגם הג'יהאד האיסלאמי, חרף העידוד האיראני לפעול בכיוון ההפוך, מכיר בכללי המשחק. אחרי שנהרגו עשרה מפעיליו בסוף השבוע, חזר בהדרגה לריסון. מכיוון שאין מדובר בהיררכיה ברורה ומוסדרת, התארכה מלאכת הבלימה עד יום שלישי. ההמשך, כרגיל, תלוי במקום פגיעתה של הרקטה הבודדת, שתשוגר בימים או בשבועות הבאים. טבח המוני של אזרחים, שעלול להתרחש במקרה שלציבור בנגב לא תינתן התרעה מוקדמת, יגדיל את הסיכון לתגובה חריפה מצד צה"ל ואחריה להתנגשות רחבה.

זה כמעט קרה גם בשבוע שעבר. סבב המהלומות האחרון החל ביום רביעי, 26 באוקטובר, כשהג'יהאד ירה רקטה לאזור רחובות. כנראה אין מדובר בקטיושת גראד, כפי שנטען תחילה, אלא ברקטה חדשה לטווח ארוך יחסית, שעל פי החשד יוצרה ברצועה. גם בעבר עשו הפלגים הפלסטיניים ניסויי ירי בעתות רגיעה, אבל אז הקפידו לשגר את הרקטות מערבה, אל הים התיכון. הפעם היה זה ירי "חי", לשטח ישראל. בשבת האחרונה ניסה הג'יהאד לחזור על התרגיל. כמה מפעילי מערך הייצור והשיגור שלו התכנסו ליד חורבות ההתנחלות עצמונה בדרום הרצועה. בישראל עלה החשש שהפעם תשוגר הרקטה החדשה מזרחה, לכיוון באר שבע. בהתאם למידע שהעביר השב"כ, תקף חיל האוויר את המקום וחמישה מפעילי הג'יהאד נהרגו.

עד כאן הכל הגיוני למדי, אבל מפה והלאה מתחיל סיפור שערורייתי. נראה שלמרות התקיפה המתוכננת, איש לא זכר לעדכן מראש את מערך ההגנה של סוללות היירוט "כיפת ברזל". כשהג'יהאד חטף, וחמור יותר - כשהג'יהאד החזיר (במטח רקטות לאשדוד ולאשקלון כמה שעות לאחר ההתנקשות), הסוללות לא היו ערוכות ללחימה. אחר כך אירע רצף של תקלות טכניות וטעות בהפעלה, שמנעו את הפעלתן כהלכה. הסוללה בבאר שבע הגיבה במהירות רבה יותר והצליחה ליירט רקטה כבר בשבת בערב. באשדוד נרשם יירוט מוצלח ראשון רק למחרת בבוקר. התוצאה - מטח טילים לאזור הדרום, הרוג אחד, סימני שאלה על תפקוד "כיפת ברזל" וכמעט גלישה לעימות, שנעצרה גם בשל התערבות מצרים.

כשהמתח עם החמאס סוף סוף נרגע, נתניהו חימם במתכוון את הזירה מול הרשות הפלסטינית. ביום שלישי החליטה השמינייה על צעדי עונשין נגד הרשות, בשל קבלתה כחברה מלאה באונסק"ו: האצת בניית 2,000 יחידות דיור בהתנחלויות והקפאה מחודשת של העברת כספי המסים שנגבו מהפלסטינים בחזרה לרשות. הצעד הזה מריח משיקול פוליטי: נתניהו יישר קו עם שר החוץ, אביגדור ליברמן, שנוגס בקביעות במעמדו בימין, בוודאי לאחר עסקת שליט. בעודו הולם ברשות בידו האחת, מחבק ראש הממשלה את המתנחלים בידו השנייה.

ב"הארץ" פורסם באחרונה, שנתניהו שוקל דרכים להלבין בנייה במאחזים. קשה להאמין שזה יעזור לו. ראש הממשלה עומד לפני סדרה של הריסות בתים בשלושה מאחזים, שמועדיהן נכפו בידי בג"ץ. הפינויים הללו יתרחשו על רקע מגמת הקצנה בימין, שכבר אי אפשר להתעלם ממנה. נראה שההריסות לא יעברו בלי עימות אלים בין המתנחלים לכוחות הביטחון ובלי כמה פעולות "תג מחיר". גם אם הדיון על התקיפה באיראן יידחה בכמה חודשים, לא יהיה פה משעמם גם בחורף. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ