שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רבקה צדיק פישר ושירלי נס ברלין

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

רבקה צדיק פישר, 76, ושירלי נס ברלין, 40, הן לא רק אם ובת. הן גם חלק ממסדר סודי. קשר של נשים המחוברות בשרשרת סמויה מן העין. ועכשיו הן גם חולקות עיסוק משותף. חשיבה חיובית. זה אינו עוד עיסוק. אלא דרך חיים. אפשר לבחור לגור בגיהנום, הן אומרות, ואפשר לוותר על זה לטובת תמונה אופטימית של שלכת צבעונית ומים זורמים. ולא שאין חילוקי דעות. יש ובשפע, אלא שבחשיבה חיובית אין גבול לפתרונות.

רבקה נולדה ב-1935 בחיפה

באותה שנה נולדו אלביס פרסלי, אורי אילן ומחמוד עבאס.

שירלי נולדה ב-1970 בחיפה

באותה שנה נולדו נעמי קמפבל, גלעד ארדן ודנה ברגר.

בית:

רבקה גרה בדירה בבניין בנוה שאנן בחיפה ושירלי במושב בית עובד, בבית קטן שהיה שייך לסבתו של בעלה.

המשפחה המורחבת:

צילום: איליה מלניקוב

רבקה היא אלמנתו של דודו פישר. אחותה של שירלי, נורית, 41, היא מורה לאנגלית, גרה בגדרה. אחיה דורי, 38, איש אבטחת מידע ומחשבים, גר בקיבוץ מגידו. בעלה של שירלי, גלעד, בן 39, מייבא טכנולוגיות כבדות לתעשיות בארץ. בתה הבכורה תאיר היא בת 10, אוריה בת שבע, ויהל בן ארבע וחצי. לרבקה תשעה נכדים.

אתר היכרויות במגרש כדורגל:

הוריה של רבקה, יהודה ויוליה, עלו מהונגריה בשנות ה-20 והכירו במגרש של ימק"א בירושלים. שניהם שנאו כדורגל אבל אז היו הצעירים הולכים למגרשים כדי להכיר בני זוג. רבקה למדה בתיכון חדש בחיפה ובתום לימודיה נישאה. "הייתי מאוהבת מעל לראש והוא לא רצה שאלך לצבא", היא אומרת. "אבל אחרי שנה הספיק לי והתגרשנו". היא למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטה בירושלים, ולקראת סוף הלימודים התחילה לעבוד בעיתון "שער לקורא החדש", של המחלקה להנחלת הלשון במשרד החינוך, והיתה לסגנית עורך. אחרי עשר שנים בירושלים חשבה שהגיע הזמן להקים משפחה.

להתחתן בחיפה:

מיד אחרי מלחמת ששת הימים רבקה חזרה לחיפה כדי למצוא חתן. "היה לי ברור שאני רוצה להיות ליד אמי בתקופה כזאת. היינו מאוד קרובות". היא תיכננה להתחתן אבל עוד לא ידעה עם מי. "להורים שלי היתה מכרה, שדכנית הונגרייה, והיא הציגה לי גבר שרמנטי, גם הונגרי, חתיך עולמי. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. שנינו רצינו ילדים וכעבור חודש התחתנו. הוא עבד בסולתם ולאחר מכן היתה לו חנות לסכינים. בשעות הפנאי עשה חרבות וסכינים מיוחדים".

הלידה של שירלי:

כשהתחילו הצירים, רבקה הזמינה מונית ונסעה לבית חולים רוטשילד. "בעלי לא היה עומד בזה. הוא היה מתרגש מאוד ויכול היה להתעלף". אבל כששירלי נולדה רבקה התלבטה איך לספר לו שנולדה עוד בת. "הוא רצה בן ופחדתי שתהיה לו אכזבה גדולה, ובמיוחד שהיא היתה מכוערת כמו הלילה ושעירה כמו קוף קטן".

כוחו של מבט:

רבקה היתה בעיני עצמה "האמא הנהדרת ביותר בעולם, לא היו לי גבולות. הרשיתי להם הכל ולא הענשתי אותם. ולא הרגשתי שום ייסורי מצפון. על שני דברים כעסתי: על שקר ועל חוצפה". שירלי לא חותמת על תואר אם השנה. "היא לא היתה צריכה לדבר. היה לה המבט הזה בעיניים שהקפיא אותי להרבה זמן. הרגשתי שאני נגמרת. התחושה שאני מאכזבת אותה היתה העונש הגדול ביותר בשבילי".

איפה הסיפור?

שירלי ואמה, 1972

עשר שנים היתה רבקה בבית עם שלושת ילדיה, וכשבנה הצעיר עלה לכיתה א', חזרה לעבודתה העיתונאית, ב"ידיעות אחרונות" של חיפה ובכתיבה לרדיו. במשך עשר שנים היא היתה פה לכל האומללים שלא נמצאה להם כתובת. היא אהבה את עבודתה וזכתה להערכה על מה שעשתה. עד שיום אחד הרגישה שמשהו במבנה המהודק הזה מתערער. "היה עולה מברית המועצות, קטוע רגליים, שעשה גינה בבית שלו והיה עובר על קביים בין בתי הספר בחיפה ונותן לילדים שתילים. אני כתבתי עליו בהתלהבות והעורך שאל: 'מה הסיפור שלו?' זאת היתה תחילתה של ההבנה שאני לא נמצאת במקום הנכון".

מר וגברת סילבה:

יום אחד, באמצע שנות ה-80, שלחו אותה לכתוב על זוג חיפאי שהעביר סדנאות בשיטת סילבה וגבה 300 דולר לסדנה. "זה הרתיח אותי", היא אומרת, "חשבתי לעצמי: 'אני כבר אראה להם', אבל הם שיכנעו אותי להירשם לסדנה ורק אחר כך לכתוב, ונתנו לי חומר קריאה. למדתי את זה ואמרתי: 'הגעתי הביתה'. הם אמרו בצורה מובנית את מה שאני עשיתי כל חיי בלי לדעת שקוראים לזה חשיבה חיובית".

מדחיקה וטוב לה:

רבקה נפרדה מעבודתה העיתונאית, הלכה לעבוד במשק בית ובשאר הזמן למדה את התורה. כשהרגישה בשלה, נתנה הרצאה על חשיבה חיובית, ובהמשך העבירה גם סדנאות בחיפה והסביבה. מהי חשיבה חיובית? "אני לא מכניסה פנימה דברים שלא טובים לי", מסבירה רבקה. "מדחיקה וטוב לי. אני לא יודעת מה זה לדאוג ואין לי חרדות. כשהבן שלי היה בצבא, הוא שירת בחברון ובעלי לא ישן לילות שלמים והקשיב באובססיביות לחדשות. אני ישנתי כמו תינוק וזה הרגיז אותו. 'את לא אוהבת אותו?' הוא היה שואל, ואני אמרתי שאני אוהבת אותו אהבת נפש אבל אין צורך לדאוג מראש, כשיקרה משהו יודיעו לי. עשיתי מדיטציות והייתי רואה אותו מגיע הביתה מלוכלך ומזיע ועל הכיריים אוכל שהוא אוהב ואני מכבסת לו ומגהצת וידעתי שככה זה יהיה. נוספה לזה גם ידיעה פנימית שמה שיקרה, אני אוכל להתמודד איתו".

שיכון בגיהנום:

בחשיבה החיובית של שירלי יש מקום לפחדים וחרדות ויש בחירה. "חלק מהכבוד העצמי שלך זה לומר 'אני מבין שיש בתוכי פחד' - אמא לא תגיד משפט כזה - ואז אתה מעלה מדמיונך תמונה חיובית, שגם היא דמיונית, ויש לה סיכוי להתממש בדיוק כמו לתמונת האסון אבל היא מכבדת אותך הרבה יותר. אתה לא מתעלל בעצמך כמו שהרבה אנשים עושים - יוצרים גיהנום ועוברים לגור בו".

איזו תלמידה היתה:

שירלי למדה בנוה שאנן, סיימה תיכון עירוני ג' במגמה הומנית והיתה תלמידה מצוינת, אומרת אמה. "לא בדקתי לה שיעורים וגם כשהיתה מקבלת ציון נמוך, הייתי אומרת: 'אז מה? מי בעוד עשר שנים יתעניין בציון שלך בבחינה בהיסטוריה?'" על המשפט הזה שירלי מודה לאמה עד היום. "אמא תמיד ידעה לפוגג דרמות ואבא היה שואל 'ומי קיבל 100?'"

צבא:

שירלי שירתה בבסיס מודיעין בצפת.

בגן עדן עם אפלטון:

אחרי הצבא למדה באוניברסיטה העברית לימודי מזרח אסיה ותקשורת. אחר כך הוסיפה מדע המדינה. כשלמדה פילוסופיה הרגישה שהגיעה לגן עדן ("התאהבתי באפלטון"). אחר כך המשיכה לתואר שני במדע המדינה במסלול פילוסופיה ועבדה כמתרגלת בחוג. "אבא שלי היה מאוד גאה אבל ב-97' הוא נפטר, ואז נעצרתי לחשוב, כי עד אז עשיתי הכל כדי לרצות את הורי".

כולן נוסעות לחיפה:

גם שירלי, כמו אמה, נסעה לחיפה כדי להבין את עצירת הפתאום שלה. ואת זה, היא אומרת, עושים בבית אמא. "אמרתי לה שאני רוצה לעזוב את הלימודים והמשכנו לדבר והבנתי שאני רוצה ללמד חשיבה חיובית. ביקשתי רשות והיא אמרה: 'את לא מבינה איזה אושר זה להורה שהבן או הבת שלו ממשיכים את דרכו'". מאז, במשך 14 שנה, שירלי חיה ומלמדת חשיבה חיובית. בהתחלה עשתה את זה מהדפים שקיבלה מאמה. עד שראתה באחד מהם: זהירות, רגשות שליליים. "הבנתי שיש כאן בעיה. רגש, גם שלילי, הוא אנושי ולגיטימי, כל עוד אנחנו יודעים להתמודד איתו".

מצא את ההבדלים:

בשלב הזה שירלי התנתקה מבסיס האם והמריאה בכוחות עצמה. "אצלה לא היה מקום לכעס או לעצבים, אם לא היתה סיבה שאפשר להסביר בהיגיון. אצלה אסור היה להרגיש שום דבר שהוא דרומה משמחה. אני נותנת הרבה יותר מקום לרגש, כל רגש". בשנים האחרונות הן כתבו ארבעה ספרים על חשיבה חיובית, מהם שלושה ביחד (שירלי כתבה ספר אחד בעצמה), שניים לילדים.

עצבים:

כילדה שירלי חיפשה הקשבה סלחנית מצד אמה, פחות שיפוטיות ויותר חום, שלא קיבלה בגלל שאמה נמנעת ממגע פיזי. "אמא שלי מתה בפתאומיות", מסבירה רבקה, "ולא רציתי ליצור אצלם תלות כזאת אחרי שאני אלך". גם לרבקה יש טענות: "היא לא מתאפרת ולא מגדלת שערות ולא מתקשרת מספיק ולוקחת על עצמה יותר מדי".

בחיים לא אהיה כמו אמא שלי:

"לא אהיה קשה כמוה", אומרת שירלי. "אני נורא אוהבת מגע ועושה את זה המון עם הילדים שלי".

השתקפויות במראה:

ושוב חוזר המבט. כששירלי מסתכלת במראה היא רואה אותו על פניה ונבהלת. "אני מקפידה לא להשתמש בו אבל הוא שם". גם את יכולת הלמידה וההתמדה היא ירשה מאמה ואת יתרונות הזרימה החופשית.

התפוח ממריא:

"הידיעה שהיא תוריד בשבילי את הירח, וזה לא מובן מאליו שהורה יהיה כל כך נטול אגו ביחס לילד שלו, נותנת לי את הביטחון בחיים", אומרת שירלי. "במקרה שלי", אומרת רבקה, "התפוח בכלל לא נפל, כשהוא הבשיל הוא תפס גובה והתרומם הרבה מעל לענפים".

משהו שאף פעם לא נאמר:

"לא אמרתי מספיק שאני אוהבת אותך", אומרת רבקה, ושירלי לא מתווכחת: "גם אני לא אמרתי את זה מספיק, כי אנחנו לא מושי מושי אחת עם השנייה".

חרטות:

שתיהן מתחרטות. רבקה על כך שלא חיבקה ושירלי על כך שעדיין לא נטשה את תפקיד הבת המתפנקת והיא מרוכזת יותר מדי בעצמה ופחות מדי באמה.

פנטזיה:

שירלי רצתה להיות שחקנית ומורה. היא עדיין אוהבת במה ומרגישה שם כמו דג במים. רבקה מעידה על עצמה שפנטזיות זה לא התחום שלה. ובכל זאת יש להן פנטזיה משותפת וצנועה: להשתתף בתוכנית של אופרה ווינפרי, אפילו שכבר אין לה תוכנית, ושל ד"ר פיל. "כתבתי להם", אומרת רבקה, "והצעתי שיזמינו את שירלי. גם לשר החינוך כתבתי". איש מהמכותבים, נכון לעכשיו, עדיין לא השיב.

__________________________________________________________

הורים וילדים המעוניינים להשתתף במדור מוזמנים לפנות לאי-מייל: yeled@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ