בובה של חיים

אלה שמכירים את ירון ברלד, כוכב התוכנית הסאטירית "בובה של לילה" בערוץ הספורט, יודעים שמדובר באחד האנשים המצחיקים והקיצוניים שראו מימיהם. מה שהם כנראה לא יודעים זה שמי שמתעתד לככב גם ב"ארץ נהדרת" הוא מצחיק כל כך דווקא בגלל - ואולי למרות - חוויית לינץ'-קרובה-למוות שעברו הוא ואביו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. ראיון עם קומיקאי פוסט טראומה

תומר גניהר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תומר גניהר

לא בנקל יצאה לפועל הכתבה שלפניכם. והדרך עד אליה התחילה מזמן, בין שמים וארץ. בטיסה הטרנס-אטלנטית שהשיבה אותי לארץ אחרי שנים בארצות הברית, ישבתי ליד גבר סימפתי, שטרם ההמראה הציג את עצמו כישראלי לשעבר ומפיק סרטים הוליוודי בהווה. לאורך הטיסה הארוכה ניסיתי לתפוס תנומה, כשלפתע הרעידו את חלל המטוס גלי צחוק אדירים. המפיק שלידי לא הצליח להשתלט על התקפת צחוק קולנית שלוותה בשיעולים חריפים והשתנקויות.

רגע לפני שהדיילת חיברה אותו למסכת החמצן האישית לשעת חירום, התבררו הנסיבות. שכני למושב צפה בלפטופ שלו בהופעת סטנד-אפ של קומיקאי ישראלי צעיר ששמו ירון ברלד. משנרגע מעט, עדיין דומע מצחוק, סיפר לי המפיק, שבעברו היה שותף לעסקים של לורן מייקלס, המפיק האגדי של תוכנית המערכונים האמריקאית "סטרדיי נייט לייב". היה זה בתקופת תור הזהב של התוכנית הוותיקה, שהונהגה אז בידי הקומיקאים הצעירים והפרועים ג'ון בלושי, צ'בי צ'ייס ודן אקרויד. הוא נשבע לי שמאז ג'ון בלושי, הוא לא ראה טאלנט קומי גדול כל כך כמו אותו ירון ברלד.

לא שמעתי על ברלד מעודי, אך לנוכח התלהבותו הכנה, ניסיתי להסתיר ממנו את ספקנותי הצינית לגבי סצנת הסטנד-אפ הישראלית. משנחת המטוס בבן גוריון, נאלצתי, לבקשתו המפורשת של אותו מפיק סרטים רגשן, להתחייב לוותר על הדעה הקדומה שלי וללכת לראות בהקדם לפחות הופעה אחת של אותו כישרון ישראלי מבטיח. אני עושה לך טובה ענקית, הבטיח לי, אתה לא תצטער.

מאז חלפו שנתיים. בתהליך ההתאקלמות הממושך שלי בישראל, שכחתי מההבטחה ההיא, כמו מהבטחות רבות נוספות. אבל בקיץ האחרון, קיבלתי תזכורת מהדהדת לטיסה ההיא. קודם ראיתי שוב ושוב ברחבי העיר אנשים עם חולצות ועליהן משפטים נטולי הקשר כמו "ימינה ת'צלם" או "שביתה? תתחילו לעבוד!" וגם "שלום, דנה בבית?" שלא הבנתי. אחר כך הבחנתי במקומות ציבוריים באנשים שעושים חיקויים, הכוללים נהמות ושאגות מלוות בתנועות גוף מפרפרות ובהתגלגלות בצחוק אדיר, שגם הם היו סתומים לי. ואז הגעתי למקור: תוכנית הסאטירה הלילית "בובה של לילה" בערוץ הספורט. ומי הכוכב שלה והגורם המכריע להצלחתה הבלתי צפויה? נכון, אותו ירון ברלד, שמגלם שם בין השאר את דמותו של פרשן הכדורסל עתיר הקלוריות שימי ריגר.

הוא סנסציית יוטיוב ויראלית המושכת מאות אלפי גולשים, הופעות הסטנד-אפ שלו מפוצצות בקהל מעריצים פנאטי, יש לו רבבות מעריצים נאמנים בפייסבוק, הביקורות בכל העיתונים מתמוגגות, הצעות עבודה מפתות בשכר עתק מונחות לפתחו אך הוא מקפיד לדחות אותן, וחקיינים לאינספור מצטטים כל רפליקה פרועה וביטוי חדש שהוא פולט. וזה רק הפן המקצועי. סיפור חייו מדהים אפילו יותר.

צילום: קובי קלמנוביץ'

רציתי לקיים את ההבטחה שלי, ועוד הרבה יותר. הבעיה היחידה בהבאתו של אותו סיפור לדפוס היתה הסירוב המוחלט, והכה לא אופייני לשואו-ביזנס, של אותו קומיקאי מטאורי להתראיין לכל אמצעי התקשורת שמחזרים אחריו במרץ. ההיגיון העומד מאחורי אותה הסתגרות התברר לי, אבל זה קרה רק בהמשך.

למרות סירובו לפגוש אותי, והסיכויים הנמוכים לראיין אותו, יצאתי למסע מוזר בעקבות הבטחה ישנה, בניסיון לפענח את דמותו המסתורית של ברלד. המסע הזה היה לפעמים מתסכל ומתיש, אך תמיד מאתגר ומתגמל. הוא כלל מארבים ממושכים שלי ביציאה מאולפן הצילומים, המתנה מחוץ לאולמות וטיולים ברחוב מתחת לביתו; הפצרות חוזרות ונשנות ממני לראיון; שיחות טלפון הזויות ממנו גם בשעות הכי קטנות ביממה; מפגש מרגש עם הוריו של ברלד בביתם; שיטוטים ליליים ברחובות בצוותא עם ברלד במעין מופע אינסופי, שבו הקומדיה לא רק קמה אלא מתחילה לרוץ בטירוף, עד לזריחה; ארוחות לילה קיצוניות שכללו מינימום 15 משולשי פיצה, וזו רק המנה שלו; והפיכתי לבסוף לשפן ניסויים וכליא ברק בכוננות תמידית לכמה מחומריו הקיצוניים ביותר, ולווידויים קיצוניים לא פחות. כי אי אפשר לסרב לו, וגם לרגע לא רציתי לעשות את זה.

ארבע שנים בממ"ד

קלישאה שימיה עתיקים לפחות כימי דמותו של הליצן הבוכה גורסת שיצר ההצחקה שבו ניחן כל קומיקאי הוא תגובה פסיכולוגית הישרדותית של מנגנון הנפש לאירועים טראומטיים שהוא חווה בגיל הילדות. וודי אלן סבל ממראהו הפיזי הנלעג ומנחת זרועה של אם אימתנית; גראוצ'ו מרקס נאלץ לממש מגיל חמש את חלומה הנכזב של אמו הברוטלית והשאפתנית לקריירה קומית, ולספוג חבטות מדי ערב בתיאטרון הוודוויל שבו נאלץ לעבוד לפרנסתו; ואת ילדותו האומללה בצל אם חולת רוח של צ'רלי צ'פלין מכיר כל העולם.

אבל לברלד, שנולד ב-76' ברמת השרון, היתה ילדות נהדרת. גם גיל ההתבגרות בשנות ה-80 וה-90 עבר עליו בנעימים. בן זקונים מפונק, אתלט מצטיין, כדורסלן מבטיח באגודת הספורט המקומית המהוללת. הוא היה עלם חתיך שנהנה מהצלחה חברתית ומחיזורי הבנות הכי יפות בפרבר הנינוח והיוקרתי. העתיד נראה ורוד, הסיכויים היו גבוהים, ולא היה גבול לציפיות מהחיים. עד שהכל התהפך וקרס.

בתשע וחצי בערב ב-29 בספטמבר 2000 נסעו ירון ואביו, יעקב ברלד, במכונית היונדאי החדשה לארוחת ערב משפחתית בבית ההורים. שם כבר חיכו להם האם ורדה, האחות הגדולה קרני, היום בת 45, אשת מחשבים, והאח עדו, כיום בן 41, צלם קולנוע. ההורים התגוררו אז ביישוב מתן שבשרון, שאליו עברו לאחר שירון עזב את הבית הגדול שברמת השרון בגיל 21, עם תום שירותו הצבאי.

יום קודם לכן עלה אריאל שרון להר הבית. האינתיפאדה השנייה פרצה, גם אם עוד לא קראו לה כך. סמוך לצומת ג'לג'וליה התקבצו מאות מפגינים, שהבעירו צמיגים על הכביש, והאב נהג היישר לתוך המארב.

ברלד עם קוביות לא מצוירותצילום: סיוון תפילין

ירון זוכר שבקבוק תבערה הושלך לתוך הרכב, ואדם רעול פנים חבט שוב ושוב בלבנת בטון בראשו של אביו. גם כשהאחרון איבד את ההכרה, המשיך התוקף להכות בחזהו ובצווארו. כשהוא משחזר היום את מה שהתחולל שם, הוא מתאר כיצד הצליח לגייס כוח כמו לא-אנושי, שסייע לו לקרוע את חגורת הבטיחות ולעקור ממקומה את דלת הרכב הנעולה בעזרת כתפו. משנמלט מהיונדאי הבוערת, הרים מקל גדול מהאדמה ורץ בחזרה אל הרכב, בניסיון לחלץ את אביו. רעול פנים, הוא מספר, שהיה על גג הרכב, זינק לעברו, היכה אותו בפניו בלבנה, וריסק את שיניו.

הם כנראה היו נרצחים אלמלא הגיעו למקום כמה גברים ערבים חמושים, והצליחו להרחיק ביריות את התוקפים. הם מילטו את האב ובנו והזעיקו עזרה. אמבולנס ורכב צה"לי פינו אותם לבית החולים בילינסון.

עשו לנו לייק בפייסבוק ומיטב הכתבות של "הארץ" יגיעו ישירות אליכם

האב נותח בבהילות, בפיו של ירון התחילו בהכנה להשתלות שיניים. אבל כבר כעבור כמה ימים שיכנעו את ירון להתראיין באולפן של רפי רשף בטלוויזיה. הוא זוכר את עצמו, חבוש והלום ממשככי כאבים, מתראיין באולפן, שממנו הוסע במונית לבית הוריו במתן. כשהגיע לשם, נכנס לחדר הממ"ד הקטן שבביתם ולא יצא ממנו - למעט גיחות חריגות - במשך קרוב לארבע שנים. ומי שיצא משם בסופו של דבר, היה איש אחר, פיזית וגם נפשית.

ירון ברלד, ערב טוב.

"מה כל כך טוב?"

העובדה שהסכמת סוף סוף להתראיין, למשל.

"מה זה משנה, ממילא אני מתאבד הלילה".

אתה רציני?

"לא".

אוקיי. גם בהופעות שלך אתה מאיים על הקהל שתתאבד בסוף הערב.

"כן. זה תמיד מצחיק אותם".

יש לך מחשבות אובדניות?

"היו המון, במשך שנים. לאחרונה זה נפסק".

מה גרם לשינוי הזה?

"עכשיו אני סוף סוף מוכן".

מוכן למה?

"לבצע את השליחות הרוחנית שלי".

איזו שליחות?

"להצחיק את כל הישראלים. את כולם".

זו פעולה רוחנית בעיניך?

"זו הפעולה הרוחנית מהדרגה הגבוהה ביותר".

מדוע?

"כי כשאנשים צוחקים הם חופשיים".

חופשיים ממה?

"מהפחד התמידי למות".

ואתה הוא זה שמשחרר אותם מהפחד הזה?

"כן".

אתה נבחרת למשימה הזאת?

"אני לא יודע. אולי. זה לא משנה. זה מה שאני עושה וזהו".

איך הגעת לתובנה הרוחנית הזאת לגבי השליחות שלך?

"עשיתי חיפוש ארוך. בנשמה".

בתקופה שהסתגרת בממ"ד?

"גם. וגם כשיצאתי החוצה".

קראת ספרים בנושא?

"כן".

מה למשל?

"אושו. יש לי את כל הספרים שלו".

עם דודו טופז. כל זהזמן הצחקתי אותו, כל היום וכל הלילהצילום: יוסי טרבלוס

הוא השפיע עליך?

"מאוד. הוא גורו ענק. הוא התעניין רק ברוח ולא בחומרנות".

הצטערת כשהוא מת?

"ברור. רציתי לפגוש אותו ולבקש ממנו שייתן לי אחת מ-50 מכוניות הרולס רויס שלו".

מה היית עושה עם רולס רויס?

"הייתי מפרק אותה לחלקים, בשביל אביזרים למופע שלי".

אילו עוד ספרים קראת?

"'הסוד'. ספר חשוב מאוד לאנושות. מסופר שם על דרך סודית קוסמית להגשמת משאלות".

מהי הדרך?

"אתה צריך לשגר את הבקשה שלך ליקום, והיקום ימלא אותה מיד".

וזה באמת עזר לך?

"זה רק דפק אותי עוד יותר".

איך?

"הבוקר למשל שיגרתי בקשה ליקום שאני אמצא חניה מול הבית כשאחזור מהצילומים באולפן".

ומה קרה?

"תראה בעצמך - עשר משאיות זבל חוסמות אותי עכשיו!"

השיחה הזאת עם ברלד, כמו רבות אחרות, התקיימה בבית קפה סמוך לדירתו, מהסיבה הפשוטה שהוא ואני יחד לא יכולים, פיזית, להיכנס לדירה שלו ולדבר בה. היא קטנטנה, דמוית צינוק או קטקומבה, ונמצאת בסופו של מסדרון צר, אפל ומזוהם בבניין מתפרק בשולי שכונת שפירא בדרום תל אביב. זו החצר האחורית של החצר האחורית של ישראל. שכניו לבניין הם נרקומנים, משת"פים, פליטים, עובדים זרים במנוסה, תמהונים מכל סוג ופרוצות מכל מין. צעקות, קללות וצלילי זכוכיות מתנפצות הם הפסקול המקומי.

כמה זמן אתה גר בדירה הזאת?

"בחודש הבא זה יהיה חמש שנים".

חמש שנים?

ברלד החייל ען אמו ורדה ואביו יעקב. כמה אני אוהב אותם

"כן. אני ההר בבית. מצחיק, לא?"

אתה אמרת.

"אגב, כאן הסתירו את גלעד שליט חמש שנים".

לך מותר להגיד את זה. כמה אתה משלם כאן שכר דירה?

"אני מקבל 700 שקל בחודש מביטוח לאומי וזה הולך לבעל הבית. מעולם לא ראיתי אותו, אגב. יש לו מין שליח כזה שנראה כמו גולום מ'שר הטבעות', שזוחל לכאן לפעמים ולוקח בשבילו את הכסף".

איך אתה מסתדר עם השכנים?

"מצוין. יש פה דמויות גדולות בבניין. זה חומרים מעולים בשבילי".

איך אתה ישן כאן בלילה?

"אני מקופל במיטה".

אתה מצליח להירדם? יש רעש איום בבניין.

"באמת פעם אחת באתי לעבריין שיושב בחצר מאחורה. הוא שאל אותי מה אני רוצה ממנו. אמרתי לו שהתרנגולת שלו מפריעה לי להירדם. אז הוא הוציא סכין ענקית, שחט את התרנגולת מול העיניים שלי, וצעק עלי ללכת לישון".

וזה מצחיק אותך?

"יש לי ברירה? עדיף כבר לצחוק".

מה מצבך הבריאותי?

"בסדר. כבר שלוש שנים שאני לא נוגע באלכוהול וסמים".

ומה עם משקל היתר שלך? נבדקת אצל רופא?

"לא. אני מנסה להשמין עוד".

למה?

"זה עוזר לי במופע. חלק מהבדיחות פשוט מצחיקות יותר כשאני שמן".

הכל אצלך נועד לשרת את המופע?

"הכל. קומדיה זה הכל. רק בשביל זה אני חי".

גם במחיר של סיכון בריאותי? זה לא מפחיד אותך?

"אני מעל הסכנה ומעל הפחד. מה כבר יכול להבהיל אותי אחרי כל מה שעברתי?"

ולא מפחיד אותך שהקהל לא יצחק מהבדיחות שלך?

"זה בטח לא עניין של פחד. אני רוצה לעזור לקהל. מפחיד אותי רק שאני לא אוכל לעזור להם".

צילום: תומר גניהר

רובין וויליאמס אמר ששקט של קהל אדיש שלא צוחק זה הצליל של המוות. אתה מזדהה?

"מאוד. אם לא נצחק, נמות".

רק לא לזייף

לפני הפיגוע היה ברלד משתתף מפעם לפעם, בתור תחביב, בהופעות סטנד-אפ מאולתרות בפני קהל חברים אוהד. במהלך הגיחות הספורות שביצע מהממ"ד, ובעיקר אחרי שעזב את בית הוריו, נהפך התחביב למקצוע. זה יכול היה להיות מקצוע משתלם מאוד לולא סירב לכל הצעה שהונחה לפניו מאז נפוצו בברנז'ה השמועות על הכישרון הקומי האדיר שלו.

ההצעות שהופנו לברלד היו מפתות, אפילו מפתות מאוד. אחת מהן היתה לגלם דמות שנכתבה בהשראתו ונשאה את שמו בסדרת הדרמה הקומית "מסודרים" בערוץ 2. הסדרה עתירת הרייטינג עסקה בעולמם הפנטסטי של מתעשריי היי-טק ישראלים צעירים, ואת התפקיד גילם מאור כהן. כי ברלד סירב.

ברלד של המציאות, שכמעט עשה אקזיט מהחיים עצמם, הוא הכל חוץ מישראלי שדואג "להסתדר". בזמן שקומיקאים קולגות שלו, בני גילו, משתתפים בתוכניות פריים טיים ובפרסומות ורוכשים פנטהאוזים מפוארים, ברלד דוהר ברחבי הארץ במכוניתו המתפרקת - אותה יונדאי שרופה ששוקמה אחרי הפיגוע - ודוחס בה שלל רב של פרחים נבולים, תריסים שבורים, בלונים נקובים, ברזים חלודים, קנים עזובים של יונים, שלבים מגדר ישנה, ושאר חפצים תלושים שהוא אוסף בקדחתנות בשדות, ברחובות, בבתים של אחרים, בהרים.

הכל אביזרים למופע שלו, הכל חלקים פיזיים ממציאות ישראלית שהתפרקה לו מול העיניים באותו לילה ארור ואשר אותה ואת נופה הוא מנסה לשחזר ולהרכיב איכשהו מחדש על הבמה באמצעות הצגות וקפיצות וצלילים ובדיחות בקצב מסחרר, בפאנצ'ים קצרים, קורעים, מחוסרי נשימה, שהוא יורה מול קהל המום, מדי הופעה.

בעזרת אביזרים פשוטים שהוא שולף מארגז הפרופס הענקי והבלתי-נדלה שלו - סמלו המסחרי - יוצר ברלד על הבמה סיטואציות קומיות אבסורדיות גאוניות של רגעים קטנים בשגרת החיים של כולנו. סלפסטיק פראי, נונסנס, חיקויים ותובנות מזהירות בעומקן - הכל כדי להצליח להצחיק, כלומר להשיג שליטה בחזרה על חייו. לא ליפול, לא להיות שוב חסר אונים, לעולם.

למה הסתגרת בממ"ד?

"מה זאת אומרת למה? שם יש לי ביטחון".

איזה סוג של ביטחון?

"ביטחון פיזי. גם פצצה לא יכלה להרוג אותי שם".

ובפעמים שיצאת משם, למה ולאן יצאת?

"יצאתי רק בשביל שתי מטרות: קודם כל לאסוף אביזרים למופע שלי. בהתחלה אספתי ביישוב, במתן, וכשראיתי שכלום לא קורה לי ותפסתי ביטחון, גם מחוץ ליישוב".

ומה היתה הסיבה השנייה?

"יצאתי להופעות סטנד-אפ קטנות בכל מיני חורים. שאלוהים ישמור אותי באיזה חורים הופעתי".

ובמשך הגיחות האלו, לא חששת לגורלך?

"לא. הרגשתי כאילו שומרים עלי מלמעלה. כאילו שום דבר לא יכול לקרות לי אם אני עושה את זה בשביל הקומדיה, בשביל להצחיק אנשים. אני עדיין מרגיש ככה".

ואיך העברת את יתר הזמן במחבוא שלך?

"אכלתי וישנתי. זאת אומרת ניסיתי לישון. מצצתי אצבע אפילו תוך כדי שינה, כל הלילה. והזמנתי משלוחי פיצות אלי לממ"ד. אבא שלי השתגע".

למה?

"כי זה עלה לו הון. לא הרווחתי שקל כל השנים".

ביוטיוב רץ קטע הורס שבו אתה מחקה אותו גוער בך לצאת כבר לעבוד וללמוד.

"כן, הוא לא הבין מה אני עושה שם כל הזמן".

פנית פעם לטיפול נפשי מקצועי?

"פעם אחת. הביטוח הלאומי הכריח אותי לפגוש פסיכיאטר ולקבל ממנו חוות דעת. הפסיכיאטר הזה כל כך נבהל ממני, הוא לא ידע מה לעשות איתי. הוא ביקש ממני לעשות מופע סטנד-אפ קטן אצלו בקליניקה. הוא רצה לדעת על מה החומרים שלי".

ועשית מופע?

"ברור, שאני אסרב לכזה דבר? עשיתי לו מופע של שתי דקות. ואז הוא כתב לי על נייר שאני חולה נפש וזרק אותי מהחדר. אתה לא מאמין כמה צחקתי. אחרי זה לא הסכמתי לפגוש יותר שום פסיכולוג או פסיכיאטר. בחיים".

ולפני הפיגוע, עבדת לפרנסתך?

"עבדתי קצת והרווחתי המון. באותן שנים, כשהייתי יותר צעיר, מרוב שהציעו לי חברים וצלמים לדגמן בעצמי, החלטתי דווקא לפתוח לי סוכנות דוגמנות משלי. היה לי משרד בנתניה יחד עם עוד שותף".

איזה סוג של סוכנות?

"לייצוג כישרונות צעירים לפרסומות ואודישנים. הלך לנו לא רע שנתיים, אבל רצינו לגדול, רצינו יותר כסף. ואז מצאנו נישה מאוד מיוחדת. התמחינו באיתור כישרונות מהמגזר הערבי".

הסתדרת עם הלקוחות הערבים?

"הסתדרתי עם הכסף שלהם. מכרנו אז חלומות. בגלל זה הצלחנו".

תאר לי את ההצלחה שלך אז. איך זה התבטא?

"זה התבטא בטירוף. לפני הפיגוע הייתי ישן במיטה מכוסה בשטרות של 200 שקל, כמו סדין אדום. זה לא דימוי או משהו, זה מה שהיה. ככה חייתי אז. גועל נפש אמיתי. שלא לדבר על כל הבחורות שהיו לי אז. בלי סוף. השתוללתי. זה היה כמו חלום מוזר, אני בעצמי לא האמנתי שזה באמת קורה לי".

זו באמת הזדמנות טובה לדבר איתך קצת על פרנסה כיום.

"למה?"

כי זה לא מצחיק. על כמה הצעות עבודה ויתרת מאז שהתחלת להופיע באופן שוטף?

"כבר הפסקתי לספור".

ממי הגיעו ההצעות?

"ממי לא? מבמאי פרסומות, מהרדיו, מהכבלים, מיס, מ'נבחרת ישראל' בערוץ 10, מהתוכנית של יאיר לפיד, מדודו טופז - להמשיך? זה יימשך שעות ככה".

אתה מודע לכך שסטנד-אפיסטים שלקחו במקומך את ההצעות האלו התעשרו?

"כן, אני יודע הכל. אין לי בעיה עם זה. שייהנו".

זה לא מעציב אותך, אפילו קצת?

"זה מצחיק אותי".

היה לך קשר מיוחד עם דודו טופז.

"היינו חברים טובים לאיזו תקופה. הוא רצה לעזור לי להיות כוכב".

למה?

"כי כל הזמן הצחקתי אותו. כל היום וכל הלילה. זה שימח אותו עם כל השריטות שלו. ניסיתי לעזור לו".

וגם הוא הציע לך עבודה.

"בלי סוף. בהתחלה הוא רצה שאני אגיש פינה בתוכנית שלו 'הראשון בבידור'. כשסירבתי, זה שיגע אותו. הוא הציע לי סכומים רציניים, וכל פעם שסירבתי הוא הגביה את הסכום. הוא היה בטירוף. הוא היה מוכן לשלם לי גם מכיסו הפרטי, הוא נופף מולי בארנק שלו, העיקר שאקח את הג'וב".

ואיך זה נגמר?

"הוא התחרפן, בסוף הוא הציע לי להנחות יחד איתו את התוכנית, שלושה ערבים הוא פותח, שלושה ערבים אני. הוא רצה לתת לי בזמנו 40 אלף שקל לשבוע, עם חוזה סגור לשלוש שנים. והוא היה גם מוכן להעלות עוד. הוא נלחם בי. אבל אני לא הסכמתי, אני יותר חזק".

איך מסרבים לכאלו סכומים?

"בקלות".

למה לסרב?

"כי כל הכסף הזה וסגנון החיים שבא עם זה היה פוגע באמת שלי".

מהי האמת שלך?

"שאסור לי לזייף. אסור לזייף בקומדיה".

כולם מזייפים לפעמים.

"אני לא כולם. אם אני לא אצחיק, אני אחזור אחורה, לדיכאונות, לסיוטים, לשקרים. וזה היה הכלא שלי".

כלומר, הכסף הגדול יחזיר אותך לכלא הזה?

"ככה אני מאמין. אני חופשי עכשיו, ועבדתי על החופש הזה נורא קשה. אני לא יכול להיות עצוב יותר, זה מסוכן לי מדי. אני מעכשיו רק דוהר קדימה. יש לי עבודה לעשות".

ליצן המנזר

גם אם נדמה לקוראים שהדיאלוג עם ברלד שקול ומיושב, הרי שבפועל ברלד עונה את התשובות הלקוניות שלו דווקא בשאגות אדירות, מלוות בפרצי צחוק רועמים, בקול בריטון עמוק המחריד כל מרחב שהוא נמצא בו, בצירוף מגוון פרצופים והעוויות, מחליף הבעות במהירות הקול. כך הוא גם מחקה באופן מוגזם ומוקצן את אבא שלו, שאליו הוא קשור מאוד. היום, האב גדל המידות ובנו דומים דמיון מדהים. המטמורפוזה שעבר ירון הושלמה.

יעקב ברלד, בן 70, הוא אזרח עובד צה"ל בפנסיה. המשימה האחרונה שלו במסגרת הצבא היתה לפקח על פירוקו של מטוס אל-על שהביא את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, באחת מטיסות השלום שלו לישראל, לצורך מכירת החלקים לסוחרי מתכות. הוא גבר מרשים מאוד ומעורר כבוד, בעל קול רועם, רוויזיוניסט אדוק מהדור הישן. איש של פאתוס ואידיאלים פטריוטיים שנדמה שכבר חלפו מן העולם. הוא היה חייל קרבי מצטיין במלחמת יום כיפור, שבה צלח את תעלת סואץ באותה סירת גומי, שכם אל שכם, עם מפקדו הנערץ וגיבורו, אביו הרוחני, האלוף אריאל שרון.

מדוע את רוב הבדיחות שלך על אביך אתה מסרב לבצע בהופעה אלא רק בארבע עיניים?

"אני חושב שהוא נפגע מספיק בחיים שלו. רק שתדע, את הראיון הזה הסכמתי לעשות בשבילו, שתהיה לו נחת סוף סוף אחרי כל מה שהעברתי אותו ואת אמא שלי. רק בגלל זה אני מדבר איתך עכשיו. תכתוב בעיתון כמה אני אוהב אותם, אתה שומע אותי?"

איזה דברים בדיוק העברת את ההורים שלך?

"נו, בזריזות. לפני שלוש שנים היה לי אוברדוז מסמים ואלכוהול. לקחתי קוקטייל קטלני. זה קרה מול ההורים בבית שלהם. התחלתי לפרפר על הרצפה, שעה, יצא לי קצף לבן מהפה. משם הטיסו אותי לטיפול נמרץ. נשארתי חודש בבית החולים. היה די מצחיק, האמת".

אני מניח שההורים שלך לא צחקו.

"הם בכו".

בן כמה היית אז?

"בן 33".

אתה מודע לכך שזה בדיוק הגיל שבו ג'ון בלושי מת מאוברדוז?

"היום אני מודע לזה. בלושי הוא הגיבור שלי, מילדות. יש לי בדירה את כל הדי-וי-דיז שלו. אני מעריץ את בלושי, הוא אלוף".

זה היה מכוון?

"זה לא היה מכוון בכלל. רק לפני שנה, איזה חבר הסביר לי שהייתי אז באותו גיל שבלושי מת. אני בסך הכל ניסיתי למצוא את השקט עם הסמים והשתייה".

איזה סוג של שקט?

"אתה יודע משהו, אני אספר לך קטע. תקשיב טוב. הפיגוע ההוא לא היה קצר. הוא נמשך המון זמן. והיה איזה רגע אחד, כשרצתי להציל את אבא שלי - בתוך כל הרעש המשוגע של היריות והצעקות ובקבוקי התבערה עם כל האש והכל - כשפתאום היה באוויר מין שקט מטורף, שקט נורא כזה. הזמן כאילו נעצר. ואז הכל היה לי ברור פתאום. הכל הסתדר".

מה היה ברור?

"כל המצב של העולם היה לי ברור. הכל היה מונח לפני. כמו על במה. החיים, המוות, הבכי, הצחוק, הטיפשות, הטמטום, הזיוף והשקרים, וגם האהבה והסקס והגאווה - הכל. אני נשבע לך באלוהים שזה היה ככה. אתה מאמין לי בכלל למה שאני אומר לך פה?"

מאמין לכל. ואת השקט הזה אתה מנסה לשחזר?

"כל הזמן. אני מנסה להגיע עוד פעם לאיזון הזה. כי זה היה הרגע שגיליתי, לא יודע איך להסביר את זה, באמצע הפיגוע, שאני יכול לבחור תמיד אם לחיות או למות, ואם לצחוק או לבכות. כאילו שזה בידיים שלי. ואני בוחר לצחוק".

את השקט והאיזון הזה אתה מחפש פה בבניין הרועש והמפחיד הזה?

"כן".

ובשביל להשיג את השקט והאיזון, אתה מקים כל כך הרבה רעש ומהומה במופע שלך?

"בדיוק. כי הצחוק משחרר מהמציאות. הצחוק זה הדבר האמיתי היחיד שקיים. אני רוצה שכולם בארץ יצחקו וישתחררו".

גם הערבים?

"בעיקר הערבים".

זו הנקמה שלך בהם? להראות להם שאתה חי ומצליח מול כולם?

"לא! אל תכניס לי מילים לפה. אני לא רוצה לנקום באף אחד. אגב, סיפרתי לך שבפיגוע היו 400 ערבים? 400 איש בדיוק זה אולם מלא בבית ציוני אמריקה, איפה שאני מופיע הלילה! זה גדול!"

ואתה לא חולם לפעמים לנקום במי שכמעט רצח אותך ואת אבא שלך? במי שהרס לך את החיים?

"ההפך. אני שואף להשתחרר מתחושות שחורות של נקמה וכעס ופחד. הרי הערבים האלו לא באו לחטוף את אבא שלי ואותי, הם לא באו לקחת שבויים. הם באו להרוג. אז איך אני יכול לנקום על כזה דבר? או אפילו לכעוס? במקום זה אני מציע להם ולכולם פשוט לצחוק. בשביל זה אני מופיע. זה הסם היחיד שלי מעכשיו".

מה אתה רוצה להשיג באמצעות ההופעות?

"אני רוצה לשחרר אנשים אחרים. זה הכל. רק שתדע, המקור של שם היישוב מתן זה מהפסוק 'מתן אדם ירחיב לו' ממשלי. הפירוש הוא שכשאדם נותן לזולת מתרחב לבו, הוא נהיה אדם טוב יותר. והכפר הפלסטיני שמעבר לגדר של מתן, ראס עטייה, פירוש השם זה 'פסגת המתנה'. זה מה שאני רוצה לעשות. לתת לאחרים. להוציא אנשים מהמציאות הקשה בארץ הזאת ולשמח אותם. כי אנשים שמחים וחופשיים עושים מעשים טובים אחד בשביל השני. זה בדוק".

איך זה קורה?

"כי רק כשאתה צוחק, הכל מסתדר לך כמו שצריך. הצחוק מפיל את כל המחסומים והגדרות. זה יותר מסקס. אתה יכול לרחף. אתה חסר משקל. כמו הרוח. כי טוב לך".

חסר משקל? אתה שוקל 160 קילו.

"בדיוק. אני שמן כי זה מצחיק. ואז בגלל זה אני יכול כאילו להשתחרר ולרחף. יש משל זן אחד שמספר על נזיר קדוש שהיה מוקיון שמן, הליצן של המנזר שלו בהודו. והוא מצליח ללכת על המים בנחל, כמו ישו, בגלל שהוא צוחק ומצחיק את הנזירים האחרים. זאת זכות ענקית להצחיק אנשים, והנזיר הזה זכה בה".

אתה הגרסה הישראלית של הנזיר הזה?

"אני חולם להיות".

הדרך לקונסנזוס

רוב השאלות נענו. אך יש עוד פרדוקס אחד אחרון שנותר לפענח בדמותו המורכבת, המיוסרת, העליזה, השמחה בחלקה, של ברלד. שכן קומדיה, כידוע, היא עניין רציני מאוד.

אל תיתנו להופעתו הקולנית והפרועה והספונטנית לכאורה להטעות אתכם. על הבמה ומחוצה לה, כל מילה וכל תנועה אצלו, כל בדיחה, מוטעמות ומוקפדות ומנומקות להפליא. כי כקומיקאי טוטאלי, נחוש ברלד להצליח. בהופעה שלו, בראש שלו, הוא הולך עד הסוף ובחזרה להתחלה, כדי לקחת סוף סוף שליטה על גורלו.

בשנים הארוכות שבילה בחללים זעירים וחונקים שיכלל ברלד את ההומור האדיר שלו. בגאווה ניכרת הוא מודה שבמשך אינספור ימים ולילות בלי שינה הוא שירטט ביומן שניהל דיאגרמות מפורטות ותרשימי זרימה סבוכים, שכללו את כל המשתנים הרבים של חייו, של חיינו, את כל חלקי הפאזל הישראלי הכאוטי - בכי וצחוק, טיפשות, טמטום, זיוף ושקרים וגם אהבה וגאווה וסקס שמניעים את כולנו - כדי לפצח במופע שלו את המתמטיקה של הקיום האבסורדי, הטרגי-קומי, הפרדוקסלי, של החיים בישראל. וכדי לענות אחת ולתמיד על השאלה הגדולה מכל: מה לעזאזל יכול להצחיק אותנו?

לסיפור הזה, יש הפי-אנד. במאמץ מפרך התגבר ברלד על השדים שרדפו אותו והצליח לאלף אותם כרצונו, ויצא מחושך מוחלט לאור הזרקורים. מדי ערב על הבמה, ברלד מחרף את נפשו כדי להציל את הרוח. כמו שבריאן כוכב עליון, בן דמותו הקומי של ישו, בעודו צלוב בגבעת גולגולתא הירושלמית שצולמה בתוניסיה, בסרט של החבורה הקומית מונטי פייתון, זימר בפזמון הסיום: "תמיד תסתכל על הצד הבהיר של החיים"; בדיוק כמוהו, גם ברלד בוחר בצחוק. וכדי לשחרר גם אותנו יחד איתו, הוא לא מביט לאחור, לא לוקח שבויים.

לאחרונה הוא גם מצא אהבת אמת, ראשונה בחייו. קוראים לה מור, והיא סטנד-אפיסטית מתחילה. האהבה הענקית ביניהם שורדת בקלילות את הכל, אפילו את הדירה של ברלד. לתוכנית "בובה של לילה", שתומר תורג'מן, מנהל ערוץ הספורט, ואלי בן דוד, יוצר הסדרה, הצליחו לרתום אליה את ברלד, כבר הובטחה עונה שלישית. ולפני כשבוע, התבשר ברלד שגיל אולימפריאל, המנהל האישי שלו, נעתר בהסכמתו להצעה המפתה מכולן: להצטרף ל"ארץ נהדרת" שעונתה החדשה תחל בינואר. בנוסף, מתוכננת לו גם תוכנית בהוט, "ברלד אוכל את ישראל", במסגרתה יסתובב ויאכל ברחבי הארץ.

עם התהילה, גם הכסף התחיל לזרום לכיוונו של ברלד. אבל הוא מבכר להמשיך להתגורר בדירתו המיקרוסקופית, כדי להישאר נקי, אמיתי, ולא לזייף. הכסף מופקד בידי המנהל שלו, והטאלנט ניאות לקחת מידיו מדי חודש רק סכום צנוע שיספיק לכלכל את ארוחותיו העצומות, ולדלק למכונית שמשמשת אותו במסעותיו ברחבי הארץ לשם ליקוט אביזרים למופע שלו, להשלמת הפאזל, להגברת הצחוקים, דלק למנוע הקומי הגדול של התקופה.

כי ברלד, בדרכו המקורית, המשונה, הרוחנית, המאלפת, בוחר לא להיות, בשום פנים ואופן, קורבן. בדעה צלולה ועם לב ענקי, במיטב רוח המסורת היהודית הקומית, הוא בוחר ב"והיית אך שמח". בוחר בחיים. ותודו שזה מצחיק נורא.*

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ