הבית שמעבר לגדר

מבט קרוב אל העימות הקרקעי בין ההתנחלות כרמל ושכנתה אום אל ח'יר, כולל מפגש פוקח עיניים עם מתנחל אדיב ושומר חוק. כתבה שנייה בסדרה על חוקים ותקנות מעבר לקו הירוק

אילנה המרמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילנה המרמן

"ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאוד ולו צאן שלושת-אלפים ואלף עזים ויהי בגזוז את צאנו בכרמל. ושם האיש נבל ושם אשתו אביגיל והאשה טובת-שכל ויפת תואר והאיש קשה ורע מעללים" (שמואל א', כ"ה, 2-3)

ילדה גבוהה יצאה מפתח הבית החד-קומתי הגדול אל הרחבה המרוצפת שלפניו, שהדקלים ושיחי הנוי המוריקים סביבה לא הצלו עליה, ונעמדה בשמש היוקדת. בגדיה חילקו את דמותה הדקה לשניים: למעלה חולצה כחולה כהה שצווארונה סגור ושרווליה ארוכים ולמטה חצאית רחבה לבנה עד חצי השוקיים. כפות רגליה היו נתונות בכפכפי גומי. מלבד החצאית הכל בה היה כהה: שערה החום הארוך האסוף ברפיון לאחור, עור פניה הזיתני, עיניה הגדולות, כפות ידיה ורגליה. היא דמתה לאחת הילדות שראיתי לפני הצהריים ביישוב האחר, מעבר לגדר. הבטנו זו אל זו.

"בת כמה את?" שאלתי אותה. "בכף גימל בתמוז אהיה בת שבע", ענתה לי והגביהה כתף אחת והיטתה אליה את ראשה הסגלגל הנחמד והקשיתה בחן את גווה אל הצד האחר. "את חמודה", אמרתי לה. היא שתקה. ידעתי שאני צריכה להגיד לה משהו על נוכחותי הפתאומית על יד ביתה, אשה זרה ביישוב הקטן הזה שכולם בוודאי מכירים בו זה את זה. "אני סתם מטיילת לי פה", אמרתי במבוכה, "רציתי לראות את המקום שלכם. אני מירושלים".

היא שתקה. "את גרה פה?" שאלתי אותה שאלה טיפשית. "כן", היא ענתה לי. "ואיך פה, טוב לך?" שאלתי אותה עוד שאלה טיפשית. היא תלתה בי מבט תמה ושתקה. "באיזה בית ספר את לומדת?" ניסיתי בכל זאת לטוות איזה חוט על פני הגינה והחצר שהפרידו בינינו. "בסוסיא", נקבה הילדה בשם ההתנחלות השכנה, והזכירה לי היכן אני וניערה אותי מפיזור הדעת שהייתי נתונה בו מזמן שנפתח לפני, שעה קלה קודם לכן, שער הברזל החשמלי של ההתנחלות כרמל, מקום מגוריה של הילדה האלמונית. אמרתי לה "שלום", חזרתי אל המכונית, התנעתי והסתלקתי משם במהירות, החוצה מכביש הגישה אל הבית, אל הרחוב, והחוצה מן היישוב.

באותו יום עוד לא הכרתי איש בכרמל. נכנסתי לבדי אל ההתנחלות המגודרת, ואחרי שנסעתי פעם ועוד פעם בשלושת רחובותיה, ואולי ארבעה או חמישה, ולבי כבד מן הכעס על היושבים במקום הזה וגם מן החשש מפניהם, התמכרתי בהשראת הנסיבות, שנהיו בעיני יותר ויותר סוריאליסטיות, למין ריחוף מחוץ לזמן ולמקום: לא איש ולא אשה, לא ילד, לא כלב וגם לא חתול לא נראו ברחובות הנקיים והמסודרים שמדרכותיהם המרוצפות מתעקלות למפרצי חניה נוחים ומכלים לפינוי אשפה מוצבים עליהן במקומות שנועדו להם, ומזה ומזה עומדים בתי מגורים נאים בעלי גגות רעפים אדומים, רובם טובלים בירק של עצים, שיחים ודשא ומקצתם אין להם סביבם אלא חצר פשוטה. אופני ילדים בכניסה לגינות או לחצרות, שולחנות וכיסאות גן וערסלים ומגלשות ומתקנים למשחקים על המדשאות ובין העצים, וגם שלטי שמות דקורטיביים בסגנון כפרי וכבסים תלויים לייבוש העידו שגרים וחיים כאן אנשים, נשים וטף, אם כי ברגע זה של שעת אחר הצהריים הם סמויים מן העין.

רון צוראל בגינת ביתו בכרמל, מול אום אל ח'יר צילום: כפרי ניר

הרחובות הוליכו אל רצועה של שטח הפקר, סביב סביב ליישוב, ואל גדר תיל שאותה לא יכלה לעבור אלא העין המביטה. רק היא לבדה יכלה להרחיק נדוד מפה אל נוף הגבעות הצחיחות המתקמר ומתקער עד האופק, שממרומי המקום הזה נראה שאיש זולת דרי ההתנחלות הזאת לא חשק בהן מעולם. אבל היו מי שחשקו בהן בכל זאת. ואת אלה, את שכניהם של מתנחלי כרמל שמדרום-מזרח לחברון, יכלה העין המביטה לראות היטב, אם כי רק מעבר לקטע אחד של הגדר, ממזרח לה וסמוכים מאוד אליה, כמעט נוגעים בה: אוהלים פחוסים גדולים ופחונים וסככות ומכלאות עזים מאולתרות, וביניהם, מתהלכים או מתרוצצים, נכנסים ויוצאים, האנשים עצמם.

בעיקר ילדים וילדות ונשים ונערים הסתובבו שם בשעה שצפיתי בהם עכשיו מן העבר הזה. בני השבט הבדואי הד'לין הם ואל מגוריהם הדלים נצמדה ההתנחלות כרמל לפני כ-30 שנה. מאז היא התבססה וגדלה ובעצם הימים האלה היא מתרחבת עוד ומוסיפה לדחוק את רגלי שכניה שתקעו שם יתד עשרות שנים לפניה. בכל חבל הארץ המדברי הענקי הזה חמדו להם המתנחלים דווקא את פיסת הקרקע הזאת, וכך נולדה וגדלה שם הילדה החיננית הקטנה שראיתי ביום ההוא, שבחזותה הים-תיכונית דמתה בעיני לאחת הילדות הבדואיות שראיתי קודם לכן מעבר לגדר ושהשיחה הכושלת איתה בגן ביתה, שממנו לא נראים לא פחונים ולא אוהלים, החזירה אותי אל המציאות.

ואמנם, את שעות לפני הצהריים של אותו יום עשיתי בעבר האחר של הגדר, ששם, שלא כמו בהתנחלות, אי אפשר להסיח את הדעת מן המציאות. הלב נצבט והדם רותח - קשה לי למצוא לזה מילים אחרות, ענייניות, מאופקות, כטעמי. פה גם ההומור נסוג, האירוניה הדעתנית משפילה ראשה, הציניות הזחוחה מתביישת. ממש כפסע מהבתים הכפריים הגדולים, שחדריהם ממוזגים וגינותיהם מושקות בטפטפות ודגיגי זהב שוחים שם בבריכות קטנות, כמה משפחות גדולות על זקניהן וזקנותיהן ותינוקותיהן חיות ככה: משכנותיהן פח לוהט ויריעות בד ופלסטיק ופה ושם כמה מבני בלוקים אפורים, האדמה שהאנשים מתהלכים עליה חרבה, קשה ומבוקעת, מים לא זורמים שם בצינורות הגומי העלובים שמונחים על הקרקע ואל רשת החשמל, המאירה כל התנחלות ומאחז באזור הנידח הזה, אין הם מחוברים. גם דרך גישה אליהם אין: מכביש האספלט שנסלל אל הלולים הגדולים של כרמל, הצמודים אליהם מצפון, יש לסטות אי שם אל בין טרשים ומהמורות, עד שמגלים אותם, את "שני המקבצים של בדואים", כמו שהם מוגדרים באחד המסמכים הרשמיים של משרד הביטחון (ראו מסגרת: כרמל, מסד נתונים). עשרות בני אדם חיים כאן בחוסר כל ובעוני מרוד על יד כמה מאות בני אדם שמדינת ישראל דאגה לספק להם בנדיבות, בלב המדבר, את כל התשתיות הנחוצות לחיים מודרניים נוחים.

ולמה נצמדו אלה לאלה, כלומר המתנחלים אל הבדואים? כלום חסרים במרחבים האלה מקומות אחרים להתיישב שם? - אין להעלות על הדעת אלא סיבה אחת: הם רוצים שהבדואים יסתלקו מכאן. הם: המתנחלים. הם: מדינת ישראל. הם: אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, כולנו. כי לא המתנחלים לבדם אלא כוחות חזקים ומתוחכמים של מדינה שלמה, מדינתנו, על צבאה, חוקיה וכל רשויות השלטון שלה חברו יחד להקשות ולהמאיס עליהם את חייהם עד שיסתלקו.

צו הריסה לטבון

משפחותיהם של היושבים במקום הזה שבפאתי היישוב הבדואי אום אל ח'יר באו הנה לפני יותר מ-60 שנה, אחרי שישראל גירשה אותם מבקעת ערד לשטח ירדן. המגורשים נדדו והתיישבו כאן, בחבל ההררי המדברי הקרוי דרום הר חברון. את האדמות הם קנו מתושבי העיירה הקרובה יטא, תמורת גמלים, תמורת כסף - כל משפחה וסיפורה, כל משפחה והמסמכים שיש או אין ברשותה.

ככה חיו כאן בני אדם מדורי דורות ושום רשויות לא הקפידו עמם בענייני בעלות. על כל פנים איש אינו חולק על העובדה שהם היו פה, בביתם במדבר, כשמדינת ישראל הגיעה אליהם שנית ב-67', בעקבות המלחמה. אבל לא מיד חמדו היא ואזרחיה את אדמתם. כ-14 שנה הוסיפו הבדואים לחיות את חייהם כתמול שלשום עד שב-81', בעקבות החלטות של פקידים ושרים וועדות, וגם של הממשלה בכבודה ובעצמה, הוקמה בסמוך להם ההתנחלות כרמל. וככל שההתנחלות התפתחה והתרחבה כן התחזקה אחיזתה בקרקע שהבדואים ישבו עליה או רעו עליה את צאנם. בעקבות המתנחלים באו גם התשתיות, חשמל, מים, מערכת ביוב - באו ונעצרו אצל הגדר. עברו עוד שנים אחדות ואל צדה האחר של הגדר החלו לבוא הצווים, עוד ועוד צווים.

תושבים באום אל ח'יר מול בתי התנחלות כרמלצילום: אילנה המרמן

כמעט לכל מבנה פה, גם לבתי השימוש הזעירים שנבנו בזמן האחרון, יש צו הפסקת בנייה או צו הריסה. עשרות צילומים של צווים כאלה פרושים לפני ברגע זה, וכולם מסתמכים על סעיף 38 בחוק תכנון ערים, כפרים ובניינים. הסעיף הזה אומר בין היתר כך: "הסתבר לוועדה המקומית או לוועדת התכנון המחוזית כי הבינוי של קרקע כלשהי או הבנייה של בניין כלשהו, נעשים ללא רישיון או בניגוד לקבוע ברישיון או בניגוד לתקנות ולצווים ולהוראות שבתוקף, או בניגוד לכל תוכנית תכנון ו/או בינוי מאושרת, תוציא הוועדה הנוגעת בדבר או היו"ר שלה, או כל פקיד המוסמך לפעול בשמה, התראה לביצוע נגד הבעלים, הקבלן, המחזיק ומנהל העבודה... על ההתראה לכלול באופן מיוחד דרישה להסרה או הריסה או שינוי של הבניין או העבודות או להפסקת השימוש בקרקע האמורה ולהפסקת המשך פעולות הבינוי והקמת הבניין" וגו'...

ובכן, כל הקלקלות שהחוק - חוק של מדינה שמחשיבה עצמה למדינת חוק, מדינה מתוקנת בין ארצות מפגרות ומשטרים עריצים - בא לסלקן בדרך של הריסה, שינוי והפסקת השימוש בקרקע, התקיימו ככל הנראה בכל מה שהקימו פה הבדואים, מאוהל ועד משתנה, מסככה ועד טבון, הכל כאן הוקם בלי רישיון ובלי תכנון ובניגוד לתקנות ולצווים ולהוראות. לכן קיבלו בעלי ה"נכסים" האלה ו/או המחזיקים בהם, צווים מפורטים המציינים את הגוש והחלקה - גם בארץ ציה זו יש חלקות מקרקעין מדודות כדת וכדין - ואת סוג המבנה ואת גודלו.

אחד הצווים, למשל, חל על "אוהל עשוי עמודי ברזל עם גג מבד + אוהל עשוי עמודי ברזל בגודל כולל של 70 מ"ר"; צו אחר מערער על חוקיותו של בית שימוש, "מבנה פח בגודל של שני מ"ר", ושל שני אוהלים קטנים, "בגודל של 12 מ"ר ו-6 מ"ר"; וצו אחר, לא להאמין, נטפל אל "מבנה העשוי אבן מקומית ומשמש טבון".

הצו הזה, שניתן בנובמבר 2010, מצווה על "הפסקת עבודה". אבל בניית הטבון כבר הושלמה לפני שנים רבות מאוד ומאז הוא משמש את המשפחה שגרה בקרבתו, אז מה פשר הצו? ובכן, לדברי בעלי הטבון איתרע מזלם וריח האפייה הנישא לפעמים ברוח לא נעם לאפם של תושבי השכונה החדשה של כרמל. לכן הם נקטו צעדים אלה: תחילה באו אל שכניהם לדרוש ולאיים, אחר כך באו אל המבנה ושברו את כלי החרס שבמרכזו, ולבסוף פנו לעזרת המדינה. המדינה נענתה והוציאה צו מטעם "המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, מועצת התכנון העליונה, ועדת משנה לפיקוח". לאמור, צו רשמי ותקני מטעם היררכיה שלמה של רשויות שהמדינה הפקידה, לכאורה, להשגיח על שמירת החוק והסדר הציבורי בשטחים שכבשה, ושלמעשה לא נועדו, כמוהן כחוקים עצמם, אלא לשרת את האינטרסים החומריים והאידיאולוגיים של ציבור מסוים של אזרחיה, שגם הם שלוחיה והם מממשים, מסוף שנות ה-60 ועד היום, את מדיניות הסיפוח של כל ממשלותיה בגדה המערבית.

באום אל ח'יר הטבון אמנם עדיין עומד על תלו וכך גם רוב המבנים האחרים, כי בעניין מקצתם מתנהלים בשנים האחרונות דיונים משפטיים, ארוכים ויקרים ואבסורדיים. אבל מזמן לזמן הצווים מוצאים אל הפועל. בפעם האחרונה זה קרה ב-8 בספטמבר. בבוקר באו לאום אל ח'יר אנשי המנהל האזרחי עם בולדוזר ובלוויית כוחות צבא והרסו שלושה מן המבנים המוזכרים: מבנה שירותים, אוהל מגורים ומבנה מגורים מפח, שגרה בו משפחה של עשר נפשות. ההורסים הודיעו לתושבי המקום על כוונתם לשוב בתוך זמן קצר לסבב הריסות נוסף.

מבנים לא מעטים כבר נהרסו, פעם, פעמיים, שלוש, והוקמו שוב: יושביהם מסרבים להסתלק. ואילו המתנחלים נוהגים כאילו אין האנשים האלה קיימים כלל ומוסיפים להתפשט ולקבוע עובדות בשטח. על פי חוק - כי המדינה הקצתה להם שטחים גדולים, משורטטים כדת וכדין בקו כחול על גבי מפות, והיא ורשויותיה וחיילי צבאה מסייעים להם לקבוע את אחיזתם בהם הלכה למעשה. לשם כך הם פוגעים בלי מעצורים בתושבים הבדואים: הורסים להם מבני מגורים, סודקים את דופנות הבטון של בור המים שלהם, עוקרים גדר שהקימו סביב חלקה דלה שהם מנסים לעבד למרות הבצורת המתמשכת, ומבריחים את הרועים הנוהגים את צאנם למרעה. את מקצת הדברים עושות הרשויות והצבא ואת מקצתם עושים המתנחלים, עמם או בלעדיהם. הכל גלוי לעין וגם מתועד בצילומים ובסרטונים, אם כי מעטות העיניים שרוצות לראות זאת.

שטח צבאי סגור

מהם שטחיה ותחומה של ההתנחלות כרמל וכיצד זה בעבר אחד של הגדר המקיפה אותה נסללים רחובות, נבנים בתים ומוסדות ציבור ונשתלות גינות, ואילו בעברה האחר אפילו טבון ופחון לעשיית הצרכים נגזר עליהם להימחות מעל פני האדמה? האם כל מה שנבנה בצד אחד תואם את החוק ואילו כל מה שנבנה בצד האחר מפר אותו? אכן כן. כי לצורך זה בדיוק הומצאו והוכשרו ושוכללו במשך שנות השליטה הצבאית בגדה המערבית שורה ארוכה של כלים משפטיים, חקיקתיים ותכנוניים שהכשירו מראש או בדיעבד את ההשתלטות האזרחית הישראלית על כ-43 אחוז מהגדה המערבית - לא פחות מזה ואולי אף יותר.

הריסות המבנים באום אל ח'יר, ספטמבר 2011צילום: אוהד קריניס

כרמל היא רק דוגמה אחת, הממחישה את השיטה כולה: תחילה נתפסה הקרקע בצו "לתפיסה צבאית"; אחר כך, בינואר 81', הוקמה עליה היאחזות נח"ל. אחר כך אוזרחה ההתנחלות. הקרקע עצמה כבר "אוזרחה" קודם לכן: בסוף 79' באו בודקים ומודדים ועד מהרה קבעו לה סטטוס חדש - "אדמות מדינה" - שבניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי החל על שטחים כבושים, נתן הכשר להתיישבות הישראלית האזרחית בתוך חבל ארץ המוחזק כולו "בתפיסה לוחמתית", כלומר הצבא הוא הריבון בו. הכשר כזה ניתן מאותה עת ואילך לרוב ההתנחלויות בגדה המערבית.

האדמות הללו, שישראל הכריזה עליהן שהן "אדמות מדינה", ניתנו אך ורק ליהודים והן ניתנו להם ברוחב יד. ההתנחלויות מחזיקות בשטחים גדולים בהרבה מן השטח הבנוי שלהן, גדולים ממנו אף עשרות מונים. השטח הבנוי של כרמל, למשל, תופס רק כשמינית משטח השיפוט שהוקצה לה ו"שטח השיפוט" הזה שולח אל סביבתו זרועות ארוכות ומפותלות כפי שאפשר ללמוד מנתוני המנהל האזרחי וכולו מוגדר בצו צבאי מיוחד "שטח צבאי סגור". סגור לאזרחים? לא, כמוהו ככל שטחי היישובים הישראליים בגדה המערבית הוא פתוח לכל ישראלי, אזרח או חייל, ולכל מי ש"זכאי לעלות לישראל מתוקף חוק השבות" או שיש בידו אשרת כניסה בתוקף לישראל" (ראו מסגרת: צו סגירה) - וסגור לכל שאר בני האדם.

בראש ובראשונה הוא סגור לבדואים מאום אל ח'יר, שגם אינם ישראלים וגם אינם זכאים לעלות לישראל מתוקף חוק השבות וגם אין להם אשרת כניסה אליה. וכך האנשים האלה, שגרו כאן כל ימיהם, מוצאים את עצמם מתקשים יותר ויותר לא רק לשבת במשכנותיהם המועדים להריסה כי אם גם לרעות את צאנם, מקור פרנסתם העיקרי.

הנה המראה שראיתי בפעם האחרונה שביקרתי שם: עדר עזים חזר בחום הצהריים מן המרעה. צפיתי בו בא ממרחקים, הולך בדרך עקלקלה וארוכה מאוד. הדרך הקצרה יותר עברה היכן שעמדתי, אבל פה, באמצע שומקום, ניצב, נטוי אל צדו, תמרור דרכים תקני שמודיע: "אין כניסה". למי הוא מודיע זאת בלב השממה? מישהו שאולי חשב שבאמת קשה לרדת לסוף כוונתו של התמרור, הדביק עליו תמונה של עז, לאמור: מפה אין עוד מעבר לרועים ולצאנם. כי גם השטח הריק הזה, הרחוק מרחק רב מהבתים החדשים האחרונים של כרמל, שייך לתחום השיפוט של ההתנחלות, והשנה, בט"ו בשבט, אף מימשו תושביה את הזכויות שמוקנות להם בו ונטעו כמה עצים והעמידו שולחנות עץ וספסלים למבקשים לנפוש פה, דווקא פה. בעקבות זה נגזר על הרועים לעשות עוד עיקוף גדול אחד נוסף על העיקופים שהשטח הבנוי והגדר כבר כופים עליהם.

כאן מתחוללים לאחרונה העימותים האלימים העיקריים: מאחר שאין פה גדר, המתנחלים והצבא מסמנים לבדואים את גבולותיהם החדשים בצעקות, בדחיפות ובבעיטות. גם את המעשים האלה אפשר לראות, אם בשטח עצמו ואם בתצלומים ובסרטונים המופצים באינטרנט.

המדינה נתנה

כעבור שבוע באתי שוב לתעד את המציאות האבסורדית הזאת ואחר כך, בהחלטה ספונטנית, סרתי לבקר גם בעברה האחר של הגדר כדי לראות פעם אחת מהיכן באות כל הרעות האלה, והסדר הטוב השורר שם כמעט השכיחן ממני. שבוע אחרי כן חזרתי אל ההתנחלות כרמל. והפעם, על פי בקשתי, כאורחת קרואה. רון צוראל הוא שנענה לבקשתי ואף קיבל אותי במאור פנים אמיתי. הוא גר בהתנחלות מימיה הראשונים וב-79' גם עבד זמן קצר עם המודדים שסימנו את "אדמת המדינה" שאחר כך נבנה עליה ביתו. ביתו הוא אחד מהבתים הסמוכים ביותר לגדר ולאוהלים ולפחונים של הבדואים, אדמתם החרבה נושקת לגינתו והוא עצמו מיודד אישית עם אחדים מהם, מדבר את שפתם ועוזר להם מזמן לזמן. לדבריו, צר לו על מצבם הקשה והוא רוצה בטובתם.

לפנים היתה פה אידיליה, סיפר לי צוראל, השכנים הבדואים עבדו אצלם, השתכרו שכר הוגן ואפילו חוברו על ידם לרשת המים שלהם. עד שלפני זמן רב נפל עניין רע: אחד מהבדואים, איברהים שמו, נעצר בחשד להשתתפות בפעילות אסורה כלשהי. הוא לא חזר עוד אל משפחתו שבאום אל ח'יר ועד היום לא ברור לצוראל מה היה טיבה של אותה פעילות. על כל פנים אז נותקו המים ובא הקץ ליחסי השכנות הטובים ועכשיו, כבר שנים רבות, אין שומעים מפי הבדואים שמעבר לגדר אלא על התנכלויות מצד המתנחלים והצבא - שומעים וגם רואים, כמו שכבר תיארתי. אבל צוראל יהודי מאמין ושיבת עם ישראל לארצו היא דבר טוב בעיניו, מאורע גדול ומשמח, ולא ייתכן, לדעתו, שהוא כרוך בעוול. יש פה מקום גם לכרמל וליושביה וגם לבדואים, הוא גורס.

צילום: אוהד קריניס

ובאמת, מן הדלת הגדולה של סלון ביתו, הנפתחת אל הגינה, מעבר למשכנות העוני של הבדואים הקרובים כל כך, נשקפים המרחבים האינסופיים של המדבר. הוא לא שאל למה הם לא הולכים לשם ואני לא שאלתי אותו למה הוא בא דווקא הנה. כן שאלתי אותו על השכונה החדשה של ההתנחלות, שגם אותה רואים מביתו ושגורמת לבדואים צרות נוספות בעצם הימים האלה. על כך הוא ענה לי - וציין עובדה, אין מה להגיד: השכונה נבנית כחוק, בתחום שטח השיפוט של כרמל.

איש שומר חוק הוא צוראל, וגם איש חזון, ושני הדברים מתיישבים כאן יפה זה עם זה, לשיטתו ולשביעות רצונו: המדינה נתנה להתנחלות את הקרקע הזאת וצריך ליישב עליה כמה שיותר יהודים. זה החזון הגדול, החלום שמתממש. ואכן הוא מתממש פה משני עברי "הקו הירוק", שאין לו בחבל ארץ זה שום סימן וזכר. זאת הראה לי היטב מארחי נעים ההליכות כשהסיע אותי בטנדר שלו לחזות בנפלאות החקלאיות של האזור - החל ברפת המשותפת להתנחלויות כרמל ומעון וכלה בגידולי השדה המשותפים להתנחלויות כרמל ומעון ובית יתיר. הרפת עומדת מחוץ לקו הירוק הנעלם, מצפון לו, בראש גבעה בין מעון לכרמל, ואילו השדות משתרעים בתוכו, מדרום לו, בבקעת ערד.

חקלאות למופת פיתחו המתנחלים משני עברי הקו הלא-רלוונטי. הרפת נקייה ומרווחת ומשוכללת ומניבה מיליוני ליטרים חלב בשנה. היא גם מניבה, באמצעות מעגל חדשני סגור המטפל בפסולת המוצקה והנוזלית של הפרות, קומפוסט משובח לדישון. את החלב משווקת תנובה ואילו הקומפוסט משמש ברובו לדישון שדותיהן של שלוש ההתנחלויות בבקעת ערד. השדות האלה מעובדים לתפארת ומושקים לרוויה מבריכות של מים מטוהרים, נוזלי הביוב של העיר הקרובה ערד.

את כל זה הראה לי צוראל במשך הסיור הארוך שכיבד אותי בו, בגאווה הראה אבל בלי יהירות. חקלאי מושבע הוא וידען גדול והסבריו בהירים ומעניינים. בבקעת ערד הוא הצביע גם על המאהלים הבדואים שמפוזרים פה ושם בשולי השדות. בכנות וביושר, כדרכו, אמר לי שהשדות ניתנו לו ולחבריו לגרעין כבר בסוף שנות ה-70 כדי להפקיד את השטחים האלה בידיים יהודיות ולמנוע את השתלטות הבדואים עליהם. אחר כך ניתנה להם גם הקרקע שמעבר לקו הירוק, כי שם הם בחרו להתיישב, בעבר האחר דווקא, במקום המשוער של היישוב המקראי כרמל, להקים להם בית בשטחים שנכבשו אחרי 67' ושעל פי אמונתם ניתנו, עם הארץ כולה, לעם ישראל.

וכך, זאת ראיתי יפה, יש להם עכשיו אחיזה איתנה כרוחם וכלבבם משני עברי הקו הירוק, והקו המתעתע, המופשט, נמחה ואיננו לא רק על פי השקפתם כי אם גם על פי המצב בשטח: אין הוא קיים לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה אנושית. את תנובת הפרות ואת פרי האדמה משני עבריו משווקות חברות ישראליות ושום חרם לא יוכל להפרידם משאר תנובות הארץ, ואת הבדואים מגרשים גם מכאן וגם מכאן. מדיניות אחת היא, עקבית ושיטתית. מדינה אחת שולטת כאן שליטה מלאה ודרכיה אותן הדרכים כל השנים. הן רק משתכללות עוד ועוד ומזמן שמו לצחוק את כל "תהליך השלום" ותחנותיו, מאוסלו ועד מפות הדרכים למיניהן.

ביום ההוא בחברתו של רון צוראל הרגשתי מובסת, ובעיקר, נאלצתי לפקוח עיניים: דברים שרואים משם, בארץ המתנחלים - בירושלים ובתל אביב אפשר לא לראותם, וגם אם יודעים אותם, קל ונוח להתעלם מהם. זה היה לקח מספר אחת שלמדתי ביום ההוא.

את לקח מספר שתיים הרבה יותר קשה לי להגדיר. הוא הסתמן לי בהדרגה, בלי להתחדד עד תום, בזמן שישבנו, אחרי הסיור, בסלון ביתו של צוראל ושוחחנו. הקשבנו זה לזה באדיבות ובסבלנות. רון ושתיים מבנותיו, שמתישהו הצטרפו אלינו בהיסוס, ביקשו לשכנע אותי בנועם שבניגוד לדעתי הנחרצת, לא פעורה ביני ובינם תהום. אנשים הגונים וטובים הם ודוגלים באותם ערכים אנושיים שאני דוגלת בהם. אין הם גזענים וגם לא שונאי ערבים, ובעיקר, אינם קיצונים ולא קנאים - את הדבר הזה הם הדגישו במיוחד וניכר בהם שבאמת ובתמים צר להם על שאני וישראלים רבים מסרבים לראות זאת, ומוקיעים אותם ומתנערים מהם.

אני מצדי סיפרתי להם על מעשי העוול כלפי האוכלוסייה האזרחית בגדה המערבית שאני עדה להם ומתעדת זה שנים רבות. הם הקשיבו. פה ושם נדמה לי אפילו שרון מעווה את פניו בצער. מכל מקום הם לא הצדיקו את המעשים וגם לא חלקו עלי בגלוי. הם אמרו דבר אחר: שהם פשוט לא יודעים את כל זה. וגם לא מתעניינים במיוחד, הודה רון. כמוהם כרוב הישראלים, הוא אמר, ונאחז במה שאמרתי אני עצמי רגע קודם לכן: אמרתי שרוב הישראלים לא יודעים ולא רוצים לדעת את הדברים האלה. והלוא גם הם ישראלים, למה אני חושבת שהמתנחלים שונים מרוב הישראלים? גם הם לא יודעים ולא כל כך רוצים לדעת.

ואני, שכל אותו הזמן יכולתי לראות מזווית העין את גדר התיל ואת האוהלים והפחונים שמעבר לה, וגם את הצווים לא שכחתי ולא את המתנחלים והחיילים הבועטים בעזים ומגרשים את הרועים - לא מצאתי את המילים לענות לו על כך. כי את הרוע והרשעות האלה לא יכולתי לראות אצלו, אצל האיש האדיב הזה שישב מולי מעברו האחר של שולחן האוכל המשפחתי והסתכל בי בעיניו המחייכות, הטובות והישרות. ופתאום גם לא הייתי בטוחה שמפני שמביתי שבמערב ירושלים איני יכולה לראות את מה שקורה בסילואן ובשייח' ג'ראח ובראס אל עמוד ובקלנדיה - אותם דברים עצמם שקורים בדרום הר חברון, אבל בגרסה עירונית - שמפני זה יש לי עליו יתרון מוסרי של ממש.

באמצע המדבר, תמרור "אין כניסה לעיזים"צילום: אילנה המרמן

כמוני כמוהו, גם אני אחראית לחוקים הלא-חוקיים של המדינה שהרשות המחוקקת והרשויות המבצעות שלה נבחרו על ידי רוב בני עמי. העובדה שהוא תומך בהם ונהנה מהם במישרין ואני בעקיפין אינה מכרעת די הצורך לשים בינינו חיץ מוסרי. הוא עצמו לא נמנה עם היורים והבועטים והמשתלחים בחסות הצבא, וגם מגנה אותם. אמנם בני יישובו הם האנשים האלה, אבל הלוא גם המנשלים והמתנכלים בשכונות המסופחות של ירושלים הם בני עירי. והיהודים שהפכו את מרכז חברון העתיקה לשכונת רפאים הרוסה, זרועה גדרות ומחסומים ומלאה חיילים חמושים ובסיסים ועמדות שמירה צבאיות, גם הם בני עמי ועמו ואזרחי מדינתי ומדינתו. כמוהם כתושבי יצהר ואיתמר והר ברכה שבמבואות העיר שכם, שגם להם נבנו תשתיות ונסללו אליהם כבישים על "אדמות מדינה" מתוקף החלטת ממשלת ישראל הנבחרת: "להרחיב את ההתנחלות ביהודה, שומרון, בקעת הירדן, חבל עזה ורמת הגולן, על ידי הוספת אוכלוסין ליישובים הקיימים ועל ידי הקמת יישובים נוספים על קרקע שבבעלות המדינה".

הכל על פי חוק, במדינת חוק.*

כרמל

מסד נתונים

שם היישוב: כרמל

מקור השם: מקראי, יהושע ט"ו, 55

צורת יישוב והשתייכות ארגונית: מושב שיתופי, "אמנה"

נ"צ: 1675.0935

לחצו להגדלת המפה

מס' תושבים: 417

נפה: חברון

שיוך מוניציפלי: מועצה אזורית הר חברון

החלטות ממשלה: א. 8 (הת19/) - 14/9/80 - אישור להקמת היישוב.

"מחליטים: בזיקה להחלטות ועדת השרים לענייני ביטחון מס. ב85/ מיום ט"ז באב תש"ם (8.8.80), ובהמשך להחלטה מס. הת34/ של הוועדה להתיישבות, המשותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית העולמית, מיום ב' בתמוז תשל"ט (27.6.79): - לאשר הקמתם של היישובים: ריחן ה', מעון וכרמל (נקודות הציון של היישובים הנ"ל - תירשמנה בפרוטוקול הבא של הוועדה)".

ב. הת46/ - 5/7/81 - אישור אזרוח היישוב.

"מחליטים בהמשך להחלטה מס. הת19/ של הוועדה להתיישבות מיום ב' באלול התש"ם (14/8/80), לאשר אזרוח היישובים כרמל ומעון".

שנת הקמה: כהיאחזות נח"ל - ינואר 81', אזרוח - מאי 81'

סטטוס מקרקעין: אדמות מדינה. לפנים, צו לתפיסה צבאית /12/80ת' (שהוצא בשיתוף עם היאחזות מעון)

מאחזים בקרבת מקום: אין

מימוש תוכניות מפורטות שבתוקף: 1. תוכנית מפורטת מס' 507 - התוכנית מאפשרת בנייה של 81 יח"ד - קיימים מבנים רבים שאינם תואמים את התוכנית שבתוקף (מבני מגורים בשטח ירוק וקרוואנים בתחום אזור התעשייה). כמו כן, קיימים כ-15 מגרשים שטרם מומשו.

גורם בונה: משרד הבינוי והשיכון - המינהל לבנייה כפרית, אמנה

(...)

הערה: 1. בצפון-מזרח ליישוב קיימים 5 לולים ומבנים חקלאיים. מחוץ לתוכנית מפורטת מס' 507, אך בתחום תוכנית מפורטת מס' 507/1. המבנים לא מוגדרים כחריגה היות שמדובר במבנים חקלאיים שתואמים את הוראות התוכנית המנדטורית שחלה על השטח.

2. בצמוד ליישוב ממזרח, קיימים שני מקבצים של בדואים.

מקור: מסד הנתונים של תא"ל (מיל') ברוך שפיגל

צו סגירה

כך נוצרים שטחים סגורים שהכניסה אליהם מותרת לכל יהודי

צבא הגנה לישראל

צו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (מס' 873), התש"ל-70', הכרזה בדבר סגירת שטח (יישובים ישראליים)

בתוקף סמכותי כמפקד כוחות צה"ל באזור ובהתאם לסעיף 90 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (מס' 873), התש"ל-70', ויתר סמכויותי על פי כל דין ותחיקת ביטחון, ובהיותי סבור כי הדבר נחוץ מטעמי ביטחון ולנוכח הנסיבות הביטחוניות המיוחדות השוררות באזור, הנני מכריז בזאת לאמור:

הגדרות:

1. בהכרזה זו:

"תחום היישובים": תחומי המועצות המקומיות המנויות בתוספת לצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), התשמ"א-81', תחומי היישובים המנויים בתוספת לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), התשל"ט-79', וכן אזורי התעשייה שבניהול ישראלים.

"ישראלי" - תושב ישראל, מי שמקום מגוריו באזור והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, התש"י-50', כפי תוקפו בישראל, וכן מי שאינו תושב האזור, ובידו אשרת כניסה בתוקף לישראל.

סגירת היישובים:

2. (א) הנני מכריז בזאת כי תחום היישובים הנו שטח צבאי סגור (להלן: "שטח סגור"). (ב) לא ייכנס אדם לשטח הסגור ולא ישהה בו, אלא בהיתר מאת מפקד צבאי או מי מטעמי, ובהתאם לתנאי היתר כאמור. (ג) היתר כאמור בסעיף קטן (ב) יכול שיהיה אישי, כללי, או היתר לסוגי בני אדם.

סייג לתחולה:

3. הוראות הכרזה זו אינן חלות על ישראלים.

תחילת תוקף:

4. (א) תחילת תוקפה של הכרזה זו ביום חתימתה והיא תעמוד בתוקף עד למתן הוראה אחרת על ידי.

השם:

5. הכרזה זו תיקרא: "הכרזה בדבר סגירת שטח (יישובים ישראליים) (יהודה ושומרון), התשס"ב-2002".

אדמות מדינה

על פי הפרשנות לחוק העותומאני אלוף הפיקוד הוא הריבון בשטח

רוב היישובים שהוקמו בגדה המערבית בשנות ה-70 הוקמו על קרקע שנתפסה לפי צו תפיסת מקרקעין לצרכים צבאיים. לאחר הפסיקה הידועה של בג"ץ בעניין אלון מורה (79'), שקבעה שלא ניתן מטעמים של צורכי הביטחון לתפוס קרקעות פרטיות של פלסטינים ולהקים עליהן יישוב ישראלי אזרחי, התקבלה החלטה מספר 145 של ממשלת ישראל (11.11.79) שזה לשונה: "מחליטים (פה אחד): להרחיב את ההתנחלות ביהודה, שומרון, בקעת הירדן, חבל עזה ורמת הגולן, על ידי הוספת אוכלוסין ליישובים הקיימים ועל ידי הקמת יישובים נוספים על קרקע שבבעלות המדינה".

בעקבות ההחלטה הזאת החל תהליך של איתור "אדמות מדינה" והכרזה על הסטטוס הזה שלהן. את התהליך הוציא לפועל המנהל האזרחי בשיתוף משרד המשפטים (ראו "דוח ששון", עמ' 59-61). הוא התבסס על חוק קרקעות עותומאני מ-1858, שלפיו "אדמה שאינה מעובדת במשך עשר שנים רצופות או מרוחקת ממקום יישוב כך שצעקה מאותו יישוב לא תישמע היא 'אדמת מדינה'" (ראו אלישע אפרת, "גיאוגרפיה של כיבוש", עמ' 75) ועל הפרשנות שנתנה לו פרקליטות המדינה, שלפיה אלוף הפיקוד רשאי, בתור הריבון בשטח, להעביר אליו את החזקה בקרקעות לא מעובדות בגדה המערבית. בדרך זו הוכרזו כ-16 אחוז משטחי הגדה המערבית "אדמות מדינה" והקרקעות האלה נוספו לקרקעות שהוחשבו עוד בזמן המנדט הבריטי והשלטון הירדני כ"אדמות מדינה" - בסך הכל כ-26.7 אחוז משטח הגדה המערבית.

מקור: "כל האמצעים כשרים. מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית", "בצלם", 2010

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ