בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי יידע אם אברהם לא היה לבן

אף על פי שהוא אשכנזי יליד ניו יורק, חנניה בלומרט, "הקס הלבן", הוא רב הקהילה האתיופית בבת ים, דובר אמהרית, נשוי לאתיופית, ומסור לציבור האתיופי כבר 20 שנה. איך זה קרה? קשה להסביר, או כפי שאומר בלומרט: "היתה עלי יד ה'". מה שבטוח, זהו עוד סימפטום לשבר הגדול שעוברת העדה האתיופית

18תגובות

כמעט לכל רב, מכל זרם ועדה, יש רפרטואר בדיחות שנשלף תחת החופה מול זוג נרעש ונרגש העומד להיכנס בברית הנישואים. גם לרב חנניה בלומרט, שהוזמן לערוך חופה בחודש שעבר באולם סן רויאל באזור התעשייה ראשון לציון, יש אוסף בדיחות רבניות. גלי צחוק עוברים בקהל, אבל אלה אינם צחוקים של התפרקות, אלא של טלטלה והפתעה גמורה שאחריתן בהתרגשות ובשמחה על מה שנראה כמו מעשה חסד נדיר. לנגד עיני המוזמנים מתרחש מחזה אבסורדי: הרב "הפרנג'י" (המערבי), שחליפתו שחורה אך עורו לבן כשלג, הוא האיש שמפיו קולחות המילים בשפת אמם, והוא הרב שמנסה ומצליח לשעשע אותם באמהרית.

"קנית את הטבעת מכספך?" הרב חוקר באמהרית את החתן והכלה הנרגשים. החתן מהנהן "כן", והרב מגיב בשורה שבאמהרית נשמעת ממש טוב: "תגיד את האמת, שילמת על זה יותר מחמישה שקלים?" בהמשך יזרוק פתגם ידוע באמהרית, והאורחים יתמוגגו, מראשון הזקנים האוחזים מקלות עץ בידיהם, ועד אחרונת הצעירות בשמלות הזעירות ובשיער המוחלק שאמהרית בשבילן היא שפה שנייה, במקרה הטוב. "הוא מדבר אמהרית יותר טוב ממני", "הוא פשוט אטרקציה", "הוא מדבר גם רוסית?" "בוא'נה, זה קטלני", "אין, זה לא אמיתי", אומרים הצעירים.

המסורת האתיופית בדם

אבל הרב הוא אמיתי לחלוטין, ושמו חנניה בלומרט (37). האמהרית השוטפת שלו פותחת דלתות אצל המבוגרים, וכובשת רבים מהצעירים. אין שבוע שבו לא מזמינים אותו לערוך חופה כדת משה וישראל אי שם בארץ, לרוב ביום החתונות של האתיופים בישראל, חמישי. בשאר ימי השבוע, עדיין בלי קריאות התפעלות מהסביבה, נמצא כעת בלומרט בראשיתו של מסע מורכב ואבסורדי לא פחות, בניסיון למלא בתוכן את המינוי הרשמי שקיבל מזמן מהמשרד לשירותי דת והרבנות הראשית לישראל. אחרי מאבק שנמשך כשנתיים, הרב חנניה בלומרט הפך כעת רב הקהילה האתיופית בבת ים.

מאבקו הוכתר בהצלחה חרף התנגדות בכירים מש"ס, ובראשם השר לשירותי דת יעקב מרגי ומנכ"ל המשרד אביגדור אוחנה, שב-2009 לא העלו על דעתם כי המשרה שפורסמה במכרז, כמדיניות של אפליה מתקנת כלפי רבנים אורתודוקסים אתיופים בשמונה ערים, תיפול בבת ים דווקא לידיו של רב אשכנזי, חניך הציונות הדתית ובוגר ישיבת הדגל שלה, מרכז הרב בירושלים.

המכרז ותוצאותיו מספרים סיפור על יחסי הכוח בין יהודים-לבנים ליהודים-שחורים בישראל, ויותר מכך את סיפור שקיעתה של מסורת יהודית עתיקה, שנציגיה הם הקסים (כוהני הדת) האתיופים, דווקא בארץ הקודש. תחתיה עולים כפורחים היהדות הרבנית האורתודוקסית ובלבול גדול.

מבחינתו של הרב חנניה בלומרט, שקשר את גורלו עם יהודי אתיופיה לפני 20 שנה, התחתן עם אחת מהן ומגדל יחד איתה את ששת ילדיהם האשכנזו-אתיופים - המינוי כרב קהילה אתיופית הוא תחנה שאין טבעית ממנה. בעיניו, הוא "הקס הלבן" שמייצג גם את ההלכה היהודית הרבנית שמעולם לא הכירו, וגם את המורשת האתיופית שרבים מהם זנחו. "אם אני טוב ויכול להועיל לעדה, אז מה זה משנה מה צבע העור שלי?" הוא שואל, "אני בא לקדש שם שמים. אני בא עם החוויה הישראלית ועם המסורת הישראלית, ומצד שני המסורת הדתית האתיופית, שאותה למדתי שנים, נמצאת אצלי בדם. אני בא להיטיב ולהועיל. אני רב מהרבנות שפונה אל העדה, ולא אומר 'בהכרח תהיו כמוני'. אם ארגיש שאני מפלג את העדה אני אעזוב".

משיכה לשפות

הוא מעולם לא ביקר באתיופיה. לפני 37 שנים נולד בניו יורק לאב אמריקאי, שמואל, מהנדס, ולאם ישראלית, המשוררת והסופרת רות בלומרט; בהיותו בן חמש עזבה המשפחה את ניו יורק ועלתה לירושלים, ומאז לא יצא בלומרט את גבולות ישראל. הוא נפגש לראשונה עם יהודי אתיופיה כתלמיד כיתה ה' בירושלים בתחילת 85', כשהצטרף לאחת משלוש אחיותיו למפגשיה עם ילדים וילדות שעלו במבצע משה. במפגש הזה הוא הספיק ללמוד כמה מילים באמהרית ומצא חבר לעט שעמו התכתב. רק כעבור שש שנים וחצי, כשלמד בישיבה תיכונית, החל מה שהוא קורא "הרומן" שלו עם יהודי אתיופיה.

ב-91', אחרי מלחמת המפרץ, ישראל התבשמה בשיא שנרשם במספר העולים שהגיעו לישראל, בעיקר מברית המועצות לשעבר. "הייתי תלמיד י"א, תחום העניין שלי היה לשון. למדתי הרבה דקדוק, רק מתוך צימאון לידע, חוץ מחמש יחידות לשון, ובאותה שנה החלטתי גם ללמוד ערבית, בכוחות עצמי בבית, וגם רוסית", מספר בלומרט. "היתה לנו שכנה רוסייה שהיתה מלמדת אותי, דבר שנמשך עד האביב של אותה שנה, עד היום שבו נחתו בישראל ביום אחד 15 אלף עולים מאתיופיה. "במוצאי שבת אחת, במאי, הלכתי לשיעור שלי ברוסית אצל השכנה והיא סיפרה לי שבמהלך השבת הגיעו לשכונה אוטובוסים עם עולים מאתיופיה. היה צריך לשכן אלפי עולים, וחלקם שוכנו במלון שלום ליד בית הורי. בהבזק של רגע היה ברור לי שאני מתייצב שם למחרת בבוקר. אני תלמיד י"א, יום לפני בחינת מתכונת, והיה ברור לי שאני ממשיך את הרומן הישן שלי מכיתה ה'. הרגשתי שזו ההזדמנות שלי, לא ברור לי מאיפה, זה היה דחף באמת לא מוסבר".

"למחרת הסתננתי למלון, עברתי את השומר והתייצבתי בקומה 10 שבה שוכנו העולים. התחלתי לשוחח עם העולים הראשונים שפגשתי, החלפתי איתם מילים בודדות שלמדתי בזמנו, והזמנתי אחד מהם לבית הורי כדי שיוכל להתקשר לקרובים שלו בחו"ל. תוך כדי זה שאנחנו מדברים שמתי לב כמה השפות דומות. כשבחור אחד שהזמנתי לאכול בבית ההורים שלי אמר לי 'הודי מולה', קלטתי את הדמיון ל'בטני מלאה', וכך למדתי כללים שונים, למשל שהתחביר האמהרי מעמיד את המילים בסדר הפוך מעברית. במשך שנה וחצי אני שומע מה שהם אומרים, ומצליח לתרגם לעברית, מוצא את שורשי המילים. הייתי מגיע למלון כל יום אחרי הלימודים לשעתיים. היה להם אולפן לעברית בבוקר, ואני פתחתי אולפן מאולתר אחר הצהריים. השגתי שיחון עברי-אמהרי של משרד הקליטה, קניתי גירים, וכל יום לימדתי ולמדתי. כך הצלחתי בעצמי ללמוד ולהבין עוד ועוד מילים. בהתחלה זה היה לימוד משותף, אחר כך זה הפך לידידות, הייתי ממש מעורב בחיים שלהם ובעצמי ניהלתי חלק מהחיים שלי שם. לאט-לאט אנשים עברו מהמלון לאתרי קרוואנים, לחולדה, לגבעת המטוס, ואני בעקבותיהם".

איש הקשר של מרכז הרב

מאז מבצע משה, וביתר שאת לאחר מבצע שלמה, נכנסה העדה האתיופית לכור היתוך דתי שאילץ את בניה להשתייך למגזרים הדתיים הקיימים בחברה היהודית בארץ. אלה מבין העולים שנשארו קרובים לדת התקבלו בזרועות פתוחות בחוגי הציונות הדתית או ש"ס, אבל הם נדרשים לאמץ את היהדות האורתודוקסית. אלה שפרקו עול תורה ומצוות איבדו כל עניין במסורת, וזה כולל בראש ובראשונה את מסורת אבותיהם. רק שכבה הולכת וקטנה של מבוגרים עדיין דבקה במסורת האתיופית העתיקה ובקסים, כוהני הדת שממשיכים במקומות מסוימים לנהל טקסי תפילה, שחיטה והלוויות. משרד הדתות מעסיק כמה עשרות קסים, אבל אלה הולכים ומזדקנים, ורשמית הם לא מורשים לעסוק בישראל בעסקי דת "קשיחים" כמו קידושין ומילה.

המסורת האתיופית היא עולם נעלם, בראש ובראשונה עבור האתיופים עצמם. רק צעירים אחדים בישראל למדו בפועל את מלאכת הקסים, בעוד שמדי שבוע הולך לעולמו עוד קס זקן, כזה ששמר על מסורת אבותיו במסירות נפש והספיק לראות אותה נעלמת במחוז חפצו, ארץ ישראל.

בלומרט לא רק היה עד להיווצרות כור ההיתוך הזה, אלא מילא בו תפקיד פעיל. כשהגיע לכיתה י"ב, היתה הציונות הדתית כולה מגויסת בתחושת שליחות לקליטת העולים, ובלומרט הצעיר החל לשמש מתורגמן בהתנדבות עבור ארגונים דתיים שפעלו באתרי קרוואנים שבהם שוכנו עולים. הוא גם החל ללמד באופן רשמי באולפן של מכון מאיר בירושלים, מעין ישיבה גבוהה המיועדת לתלמידים שלא גדלו בתוך הציונות הדתית וקלטה גם אתיופים. כאשר החל ללמוד בעצמו במרכז הרב, הוא התקרב לאחד הרבנים המשפיעים ביותר בציונות הדתית, הרב אברהם שפירא, ראש הישיבה שבאותה תקופה סיים את כהונתו כרב הראשי לישראל.

"כשלמדתי ב'מרכז' הקשר שלי עם העדה קיבל מדרגה נוספת", מספר בלומרט. "היינו מסתובבים אז באתרי קרוואנים ונוצר צורך באיש קשר עם הקסים. הקסים רצו לדעת מי הם אלה שבאים להתפלל עם הילדים, 'הלנו אם לצרינו'. כך נוצר הקשר הראשון שלי עם קסים באתר הקרוואנים בת חצור. חניכים מבני עקיבא, מ'מרכז' ומישיבות אחרות היו יורדים כל שבת לעשות מניין באתרי הקרוואנים, כדי לנהל את כל התפילות כמו שמנהלים לילדים בכיתה א', עם 'הודו לה' כי טוב'. זה נעשה באישור הקסים. בשלב הזה רב אברום (שפירא) עצמו הפך אותי לאיש קשר עם הקסים".

סירב להפוך לקס

בלומרט ראה במינוי שקיבל מרבו ייעוד. "בגלל שהייתי קשור גם עם האתיופים וגם עם רב אברום אז ניצלתי את הקשר ללמוד מה דעתו האמיתית של הרב על עולי אתיופיה, להיחשף לכל הסוגיות ההלכתיות ועד כמה שאפשר לעזור ולתמוך", מספר בלומרט. "הוא ביקש ממני ללמוד את כל הספרים בנושא, בטענה שזו מצווה שאי אפשר שתיעשה בידי אחרים. הלכתי והתקדמתי. שלוש שנים וחצי למדתי ב'מרכז', ובתקופה הזאת הכרתי עוד ועוד קסים, עד שהגעתי לראש, לקס מנאסה, שנפטר מאז. הוא היה אז בן 90, זקן-הקסים בישראל, וגם באתיופיה היה בין הבכירים, וזה יהודי שביתו תמיד היה פתוח. באותה תקופה הוא גר ברחובות. בפעם הראשונה שנכנסתי אליו הביתה, מיד הוא הושיב אותי על הספה, התחיל ללמד אותי כאילו אנחנו מכירים משכבר הימים. למדתי ממנו הרבה מסורות של העדה במשך תקופה ארוכה. הייתי בן בית אצלו, אפילו הייתי עושה שבתות ברחובות במיוחד כדי להגיע אליו".

הקשר הזה הוביל את בלומרט הצעיר לצומת דרכים ראשון, שבו המחויבות שלו להלכה גברה על רצונו להתקרב למסורת האתיופית. "הוצע לי על ידי כמה קסים להתמנות בעצמי לקס", הוא מספר. "זה היה מספיק רציני כדי שקס מנאסה נתן לי 'שאש', מעטפת הראש של הקס. אבל באופן אישי סירבתי להפוך באופן רשמי לקס".

למה בעצם?

"שמחתי על ההצעה אבל לא רציתי להפוך באופן רשמי לקס כי זה היה כרוך באקט טקסי שלא רציתי לעשות. לא הסכמתי לעשות את הפעולות המחויבות, כלומר לשחוט בהמות בשחיטה פולחנית. הדרישה היא, כמו בפרשת שמיני (ספר ויקרא), להקריב פר ואייל כחלק מהמינוי לכהונה. באתיופיה נהגו להקריב קורבנות, אבל מבחינה הלכתית זה נאסר כ'שחוטי חוץ' (איסור על שחיטת קורבנות מחוץ לאוהל מועד או המקדש). זה כמו קורבן, אז לא רציתי. רשמית לא היה מינוי אבל בכל זאת אחד הקסים הדביק לי אז את השם 'הקס הלבן', וזה תפס".

בלומרט אולי סירב להפוך לקס, אבל עוד קודם הוא עשה צעד שנחשב חריג בישראל גם כיום, ממרחק 16 שנים: הוא התחתן עם אשה אתיופית, ולזוג נולדו מאז חמש בנות ובן. אשתו אסתר מסרבת להתראיין, מטעמי צניעות, וגם הבנות, שהגדולות בהן הן תלמידות אולפנה, לא מצטלמות ולא מתראיינות. "כולם חושבים שלמדתי אמהרית מאשתי, אבל אשתי בכלל תיגרית. היא לא מדברת אמהרית", מספר בלומרט. "לפעמים אנחנו הולכים ברחוב, ואנשים פונים אליה בברכת שלום באמהרית. היא בכלל לא שומעת את זה, ולהפתעתם של האנשים אני עונה במקומה ולפעמים פותח בשיחה ערה באמהרית".

יובל טבול

ההיכרות עם אסתר התרחשה בתחילת לימודיו במרכז הרב. הוא התיידד אז עם קבוצת בחורים אתיופים שלמדו בישיבת הר עציון באלון שבות, ואחד מהם, שבהמשך הפך לרב אורתודוקסי בעצמו, הציע לו להכיר את בת דודו. "החבר'ה מהר עציון היו באים לפעמים לבקר ב'מרכז', שם אני למדתי. נוצרה בינינו חברות, וההצעה שלו קסמה לי. היינו בני 20, ושנה אחרי זה התחתנו".

ספק אם ב-95', כשהתחתנתם, היה בישראל זוג מעורב נוסף של צבר ואתיופית. ראית בזה אז צעד נועז?

"כל כך חייתי את העדה, אהבתי את העדה והרגשתי שאני חלק ממנה, עד שחשבתי שזה יכול להיות דבר מאוד טוב. לא תיכננתי את זה, יצאתי גם עם בחורות לבנות, אבל באיזשהו מקום השידוך עם מי שהיתה בסוף אשתי היה הצעד הבא, המובן, בתוך החיים שבניתי לי עד אז. זה נכון שקשרתי את גורלי עם העדה. בדיעבד אני חושב שמהרגע ההוא בכיתה י"א, שבו החלטתי במוצאי שבת להגיע למלון זו היתה שאיבה אחת גדולה, העניינים איבדו שליטה. הדברים אינם מוסברים בצורה רציונלית. היתה עלי יד ה'. הקצב של הדברים כמו שאתה רואה היה מסחרר מאוד. זה יעד כזה, אפילו אשתי לפעמים משתגעת ממני. כל הזמן אני עסוק באתיופים ואתיופים".

איך הגיבה הסביבה?

"קודם כל, עוד לפני החתונה הלכתי לשאול את רב אברום. שאלתי שאלה הלכתית על עניין היהדות, הרי היו רבנים שהטילו ספקות. הוא כמובן אישר לי, אבל אחרי השאלה ההלכתית, שאלתי אם הרב חושב שזה גם טוב. הוא אמר לי במילים אלה 'בשביל מה הבאנו אותם לארץ אם אי אפשר להתחתן איתם'. יותר מזה לא היו לי שאלות. מבחינת הסביבה החברתית, התגובות נעו בין 'יפה' ל'כל הכבוד', או 'כל הכבוד, אני לא הייתי מסוגל'. אנשים הרגישו שזה צעד מתבקש שהם לא מסוגלים לעשות אותו, אבל שמחים עליו".

אבל החברה הישראלית, גם החילונית, היא די שמרנית בדברים האלה.

"מבחינת שנינו זה לא משהו שונה. את אשתי זה לא מעניין, לא תופס אצלה שום תפקיד. שואלים אותנו הרבה פעמים, כזוג, מה מאפיין את הבית שלנו. אנחנו לא מרגישים שיש משהו שונה. הילדים לא מרגישים שיש פה משהו שונה. זה כל כך טבעי, אני אפילו התפלאתי על שקיימת סקרנות לגבי זה".

בתור אבא לילדים אתיופים, איזה מין תגובות הילדים מקבלים?

"בגדול שום דבר. יש פה ושם שני ילדים שמציקים להם, אבל זה כלום. הם ילדים מאוד דומיננטיים ושמחים. גם על הילדים שלי בדרך כלל אני מקבל תגובות של 'כל הכבוד' של אהדה גדולה. גם בגלל שאני אדם עם מעמד בחברה כאן אז ממילא אנשים לא יכולים להגיד את זה. אני לא יודע מה מאחורי הגב. בפני אף אחד לא יגיד שום דבר רע על אתיופים. אם הייתי נחשב אדם רחובי אז היו אומרים הוא משוגע, אבל אי אפשר להתייחס אלי ככה. יש בבת ים 80-90 איש שלומדים אצלי בשיעורים שאני מעביר באופן קבוע. אנשים לא יכולים להתייחס לזה בזלזול. מבחינתי גם זה הישג".

האם 'כל הכבוד' זו לא תגובה שמבטאת שמרנות? חיי המשפחה שלך הם לא ייעוד אלא פשוט החיים שלך.

יובל טבול

"זה נכון, אבל אני שמח שאנשים מעריכים את זה. בגדול, רבים בחברה אוהבים את האתיופים, רואים בהם אנשים עדינים וטובים. לא עד כדי להתחתן איתם, אבל רבים היו רוצים לראות אותם מעורים בחברה. אז אמירה כמו 'כל הכבוד' כן באה ממקום אידיאליסטי. כל אחד אוהב שמפרגנים לו, אבל זה לא הסיפור. אני מרגיש שבלי משים אני זוכה לקדש שם שמים, אפילו בקניות בסופרמרקט. כמעט כל צעד שאני עושה מביא שמחה לאנשים. כלפיהם זה טוב, לא כלפי. מזמינים אותנו, כמשפחה, להרצות במוסדות חינוך. כלפי חוץ יש כאן עניין, כלפי פנים לא. אף פעם לא ישבנו בשולחן שבת ודיברנו על זה שאנחנו משפחה מיוחדת. אני גם לא רוצה שזה יהיה".

באים אליכם זוגות מעורבים להתייעץ?

"רק השנה עברו דרכנו שישה זוגות כאלה, שניים מהם חיתנתי. בשבת האחרונה שמעתי על עוד זוג שהתחתן, ולפני שבועיים אני חיתנתי זוג".

מדוע בעצם הם באים אליכם?

"בגדול מה שהם רוצים זה חיזוק כלפי הסביבה. אם זוגות באים אלי זה בדרך כלל בגלל שיש התנגדות בסביבה. הם צריכים חיזוק לדרכם. לזוגות עצמם אין בדרך כלל בעיה תרבותית כי עובדה שהם אוהבים ורוצים להתחתן. לפעמים זוגות מספרים לי שההורים שואלים, איך יהיה, מה יהיה. מה אני אומר להם? אני אומר שההורים הם לא אלה שמתחתנים. נכון, יש מצבים שזה מגיע עד איום שיהיה נתק בין הזוג להורים של אחד הצדדים, אבל ההלכה אומרת את דברה בנושא הזה, שבנושא של נישואים ההורים לא מחליטים. טוב לשמוע להם, כעצה, אבל זה לא שהם קובעים.

"בא אלי עכשיו זוג שההורים של החתן פשוט עומדים על הרגליים האחוריות, לא מוכנים אפילו לראות את הכלה. אין להורים שום הסבר הגיוני. ואני הולך לחתן את הזוג הזה, על אפם ועל חמתם של ההורים. ארבע שנים ההורים מעכבים את הזוג. אין להם שום הסבר הגיוני למניעת הנישואים, וזה לא שיש כאן ספקות הלכתיים. ההורים הם בכלל חילונים. זו החלטה של בני הזוג. ההורים הם לא פונקציה. הם פונקציה לצורך העצה הטובה והנכונה, אבל לא להחלטה בפועל".

יש הבדל בין זוגות מעורבים חילונים לזוגות דתיים?

"יש הרבה זוגות מעורבים דתיים. הדתיים יותר מביניהם מתעניינים בצד ההלכתי, רוצים להיות בטוחים שהם (האתיופים) יהודים כשרים, כי יש אנשים שמגמגמים קצת, יש רבנים שהטילו איזשהו ספק, שיצר איזה חוסר בהירות בעניין ההלכתי. אנשים רוצים לשמוע ממני עמדה ציונית דתית, וכאן אני יכול לייצג רק את רב אברום. היחס שלו היה לקרב, ולהתגבר על מחלוקת הלכתית שאולי היתה. המטרה היתה להתגבר עליה ולא ליצור אותה. הרבנות דרשה גיור לחומרה, כדי להתגבר על ספקות. תקופות מסוימות עשו את זה, ואז הפסיקו".

אף שהוא קשר את גורלו עם הקהילה האתיופית, בלומרט תופס עצמו קודם כל כרב, כאיש הלכה, ולא כ"אחד משלהם", כלומר של האתיופים. הוא לא יטיף לקיום המסורות היהודיות האתיופיות כל עוד הן מתנגשות עם ההלכה, ויש לא מעט נקודות התנגשות שכאלה. הוא לא שם עצמו כדובר הקהילה, וספק אם הוא רואה עצמו כנציגה. דווקא כאשכנזי שחי קרוב לקהילה האתיופית, הוא לא חושש להשמיע אמירות לא תקינות פוליטית. הוא מאשים את צעיריה בשכחת המסורות האתיופיות העתיקות שלהם, מתנגד למדיניות האינטגרציה של האתיופים במערכת החינוך, ומעל הכל, כרב אורתודוקסי, הוא מביע תמיכה ב"גיור לחומרה", אותה פרוצדורה גורפת שתרמה תרומה גדולה לעלבון הטראומטי של האתיופים בישראל.

קיצור תולדות הגיור

עם תחילת גל העלייה מאתיופיה, הרבנות הראשית חייבה את כל עולי אתיופיה לעבור גיור לחומרה בגלל ספק שעוררו רבנים חרדים-אשכנזים ביחס ליהדותם, אבל ב-84' אימצה הרבנות כמדיניותה הרשמית את פסק ההלכה הידוע של הרב עובדיה יוסף שניתן כעשור קודם לכן, שקבע כי אין ספק באשר ליהדותם של הפלאשים, "ביתא ישראל". מכאן ואילך, במקום הדרישה הגורפת לעבור גיור, בבואם להתחתן דרך הרבנות בני ביתא ישראל נדרשים לעבור "בירור יהדות", הליך שנעשה באחריות הרב הראשי ליהודי אתיופיה, יוסף הדנה, שמאשר את מרביתם לאחר התחקות אחר אילנות היוחסין מאתיופיה. רק מי שלא מקבל אישור יהדות, ומעוניין עדיין להירשם לנישואים, נאלץ כיום לעבור גיור לחומרה בישראל (המדיניות כלפי בני הפלשמורה שונה ומחמירה יותר). בלומרט אומר כי כאיש הרבנות הראשית הוא מחויב למדיניות הרשמית, אבל באופן אישי עמדתו ההלכתית דווקא שמרנית יותר.

מה העמדה שלך לגבי גיור לחומרה?

"אותי לא שואלים, היום החוק הוא לא בידיים שלי. היום המדיניות היא בירור יהדות. כל אחד שרוצה להתחתן הולך לרב הדנה, בודקים כמה דורות אחורה. יש משפחות מסוימות שהן ידועות כיהודיות. ומשפחות אחרות שיש איתן בעיה. ומבררים. כמו שעושים עם יהודי רוסיה, כמו שעושים בכל מיני מקומות אחרים. הרוב הם יהודים כשרים, ודאי, המיעוט לא, ואז הם עוברים גיור לחומרה. אני לא בר סמכא מספיק כדי שתהיה לי עמדה בנושא. אני תלמיד של רב אברום, זה ברור, ומצד שני אני בעל משרה ממלכתית שעושה היום מה שהרבנות הראשית אומרת".

אז מה אומרת ההלכה כפי שאתה מבין אותה?

"אגיד לך, הגיור לחומרה היה קולא גדולה בהלכה, ולא חומרה. אילו הגיור לחומרה היה נעשה, אז אלה שיש ספק לגביהם היו מרוויחים מן הספק, כי כולם היו מתגיירים. לא היו מחפשים בקישקעס של כולם. מעבר לאמת ההלכתית שבזה, אני רואה בזה פיקחות גדולה מאוד. היום פותחים תיק לכל אחד, מתגלים מקרים לא מעטים של כאלה שיש איתם בעיה, ואז באים בטענות אל הרב יוסף הדנה, 'מה פתאום אתה מפקפק בנו'. המסלול השני היה מעליב קצת, במידה מסוימת, אבל היה מטשטש את הבעיה הזאת. צריך לזכור שגם מבחינת הדרגה ההלכתית הגיור לחומרה הוא לא ממש גיור (הוא קל יותר מהגיור הרגיל). גיורת בדרך כלל אסורה לכהן, ואצל האתיופים אשה שהתגיירה גיור לחומרה מותרת לכהן, גם לפי דעת הרבנות. שנית, לא דורשים את זה לעניין כל שמירת המצוות. התפללנו איתם במניין, למשל, גם בלי גיור לחומרה. זה לא שיש פה פקפוק יסודי ביהדותם. יש פה הסרת ספק לצורך נישואים בלבד, ששם מחמירים יותר".

איך זה היה אצל אשתך?

"בשנתונים הראשונים עד שנת 84', באופן גורף, כולם עשו גיור לחומרה. היא עלתה כילדה ב-82'".

הרבה עולים אתיופים מדברים וכותבים על זה כפצע שלא מגליד.

"אני חושב שמנפחים את זה יותר מדי. מספרים על זה כאירוע טראומטי וכולי, אבל זה רק אחרי שאמרו שזה אירוע טראומטי. אני לא חושב שזה היה טראומטי... לא יודע, לא רוצה לדבר בשמם".

בשביל אשתך זה לא היה טראומטי?

"אני לא זוכר שזה עלה. חמותי אמרה שזה קצת מעליב, אבל בסדר, זורמים הלאה".

לא ברור מי בדיוק זורם הלאה, כאשר אפילו הרב יוסף הדנה - הרב הראשי של הקהילה האתיופית בישראל מטעם הרבנות, המזוהה עם ש"ס החרדית - מתאר את דרישת הגיור לחומרה כעלבון צורב שלא נמחק גם בחלוף 20 שנה. בשיחה שקיים לאחרונה עם בחורי ישיבה ואברכים אתיופים, הוא סיפר להם על אבותיהם ואמותיהם: "אנשים חשבו, נגיע לארץ ישראל ושמה ניטהר, נתקדש. אבל רק הגיעו, וקיבלו אותם אנשים צעירים. היתה הסברה לא נכונה בנושא של הגיור. דיברו אליהם מאוד קשה. נשים שהיו הולכות למקווה באתיופיה, פתאום הפסיקו. סיפרו להן על שמועות שיש במקווה בישראל חומר שמגייר אנשים באופן אוטומטי, אז כל מי שהיתה הולכת למקווה, לנידתה, חשבה ישר שמגיירים אותה. לכן, עד היום, כשמזכירים מקווה זה ממש פחד. אנשים נשארו עם הפחד עד עכשיו".

את הדברים הקשים אמר הרב הדנה בפגישה שקיים לפני כמה שבועות עם קבוצת אברכים אתיופים - יש דבר כזה - המשתתפים בתוכנית יוקרתית בחסות ישיבת מרכז הרב. התוכנית "אור לדורון" קרויה על שמו של דורון מהרטה, תלמיד הישיבה, אחד משמונת הנרצחים בפיגוע בישיבה ב-2006, שנהרג בעודו לומד לתואר רב. מייסד התוכנית הוא רב אמריקאי מבית שמש, מיכאל סיטרין, שהתוודע לסיפור של מהרטה לאחר הפיגוע והשיג מימון למלגות עבור קבוצת אברכים הלומדים בעיקר בישיבות של הציונות הדתית בכל רחבי הארץ, כדי "להצמיח דור חדש של מנהיגים אתיופים" בתחום הדתי. הרב הדנה מוטרד, בעיקר ממצבם של הצעירים האתיופים. "הנוער מתוסבך לגמרי, מבולבל לגמרי", הוא אומר לאברכים.

מסתנני אלכוהול

ביטוי פיסי לבלבול הזה אפשר היה לראות באותה חתונה שהיתה בחודש שעבר בראשון לציון, שבה משמשים ישן וגם חדש, מסורתי וחילוני - אבל ברור כי אין ביניהם כמעט נקודות חיבור. בהמתנה הממושכת לחופה, על הגג של סאן רויאל, הזקנים יושבים בדממה בצד אחד, לבושים בגלימות "קמיס" לבנות ובמגבעות בהירות, ואילו הצעירים מצטופפים ליד הבר באווירת היפ-הופ ואר.אנ'.בי, בתחושת נעורים וחופש. מי יידע אם אברהם לא היה שחור, מי יידע, אבל הצעירות והצעירים כאן עושים הרבה פחות שרה ואברהם, ויותר ג'יי.זי וביונסה, כולל החלקת שיער ומי חמצן ומחשופים. בהמתנה לחופה מספרים לי על כללים נוקשים שמונהגים לאחרונה בחתונות בעדה, שנועדו למנוע מצעירים להסתנן מבלי שהוזמנו כדי לשתות אלכוהול חינם אין כסף, וכדי למנוע מאלה שכן הוזמנו לאבד רסן.

עד שתתחיל החופה, החתן קסאו דנקו, הכלה תמי סהלו, נמצאים יחד עם חבורה עליזה של שושבינים ושושבינות יפים ויפות במשרדי ההנהלה של סאן רויאל, מפרקים יחד בקבוק שיבאס ומעשנים סיגריות אמריקאיות בשרשרת. איך הגיעו לבלומרט? "שמעתי עליו מחברים, וזה מצא חן בעיני", מחייכת הכלה. "יש כאן קהל מבוגר וקהל צעיר, והוא יודע לשלב. לא רציתי שהרב יעשה את החופה רק באמהרית או רק בעברית. הוא עושה את זה בצורה שיקית. הוא קליל כזה".

בחדר השני, החתן יושב לחתום על הכתובה עם הרב בלומרט, וכעבור שעה ארוכה, הפמליה עולה לגג, ומתייצבת בקצה השטיח הלבן בדרך לחופה. הדי.ג'יי מזמין תחילה את הורי החתן והכלה לתפוס מקום מתחת לחופה, לקול צלילי מוזיקה אתיופית מסורתית. אחריהם מגיעים השושבינות והשושבינים, הן בשמלות צמודות, הם בחליפות ועניבות שחורות ומגבעות נוצצות. "איפה מחיאות הכפיים?" שואל הדי.ג'יי, והשושבינים רוקדים את דרכם אל החופה, מניפים ידיים למיקס מועדונים של מייקל ג'קסון, ורק כשכולם מתמקמים לבסוף, מגיחים החתן והכלה לצלילי "מזמור לדוד" של גד אלבז. זיקוקין די-נור משוגרים אל על, לשמי ראשון לציון. את הדובדבן של פיצול האישיות הזה ממלא הרב חנניה בלומרט, שמאז שהתמנה לתפקיד הצטייד במגבעת חרדית, המכסה על כיפה סרוגה גדולה. הוא פותח באמהרית: "אחי ואחיותי ערב טוב".

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את כתבות סוף השבוע הנבחרות ישירות אליכם

אחרי החופה ייגשו אליו צעירים בהתרגשות, יגידו לו שהוא מודל לחיקוי בשבילם, יספרו עד כמה התרגשו לראות אשכנזי "פרנג'י" מדבר אמהרית יותר טוב מהם. "כבר עשיתי 50 חופות, ואני עדיין מתרגש מאוד", יגיד הרב בלומרט. נתנאל דנקו, אחיו המבוגר של החתן, מנסה לפצח את סוד האהדה לבלומרט: "הוא צבר ישראלי, לבן, פרנג'י, שמדבר אמהרית שוטפת. בדרך כלל הצעירים האלה מרגישים בושה לדבר אמהרית, אבל כשהם רואים אותו הם מרגישים בושה מהכיוון ההפוך, שהם לא יודעים את שפת אמם והוא כן. הוא גורם להם שוק תרבותי, אבל במובן החיובי. בניגוד אלי, שעליתי בגיל 17 וטעמתי את התרבות האתיופית, הם לא טעמו כלום". דנקו מדבר על שבר תרבותי עמוק שממנו סובלים צעירי העדה, שלא מכירים דבר מהתרבות של הוריהם. "במצב הזה", אומר דנקו, "כבר עדיפים בעיני אלה שהולכים להיות דתיים אורתודוקסים מאשר אלה שהתנתקו. אני מאוד גאה ברבנים האתיופים, הלוואי שהרבה צעירים יילכו בכיוון הזה ולא לכיוון ההפוך".

לא חייבים לאכול יחד

את מקומם של הקסים, הולכים ותופסים בני הדור השני של עולי אתיופיה, שפונים ללימודי רבנות בחסות ישיבות של הציונות הדתית או של ש"ס. המשרד לשירותי דת מינה בשנים האחרונות כמעט 20 רבנים לקהילות אתיופיות בתקנים רשמיים, כמדיניות של אפליה מתקנת, שמונה מהם תקנים חדשים, בהם זה שבקהילה בבת ים. הרבנים לא מתעלמים מהבעייתיות של חדירת ההלכה הרבנית לקהל שמעולם לא הכיר אותה. בלומרט, למשל, מצר על היעדרו של סידור תפילה אתיופי בעברית, ועל כך שהאתיופים מיהרו לאמץ את נוסח התפילה של עדות המזרח. "היום, יהודי אתיופי שהוא דתי - הוא לא אתיופי-דתי, הוא מרוקאי-דתי", הוא אומר.

בשיחה עם האברכים האתיופים, אמר הרב הדנה: "העדה שלנו צריכה מנהיגים משכמם ומעלה שינהיגו את העדה בדרך התורה והמצוות. זו עדה שחיה כעדה דתית ששמרה את יהדותה כל הזמן, כל הדורות. אנשים מסרו את נפשם למען היהדות, למען ה'. מה קורה פה בישראל? מצד אחד יש לנו חובה נעימה לכבד את הדור הקודם. צריכים לכבד את המנהיגים שלנו, את המבוגרים. את הקהילה שלנו. מצד שני, יש הלכה. צריך להתנהג לפי ההלכה. לפעמים יש קצת סתירה בדרך השמירה. במצב כזה מה עושים? אלה דברים מאוד חשובים ולא פשוטים. אם אתה בא ואומר זה אסור וזה אסור וזה אסור, אנשים לא יקבלו את זה. גם בציבור שלנו, לא כולם אותו דבר. לכן צריך לאט-לאט. לאט-לאט".

הסוגיה הדתית הטעונה ביותר במעבר לדת הלכתית היא שחיטת הבקר והעופות, פעולה שבאופן מסורתי התבצעה ועדיין מתבצעת במספר מקומות בידי הקסים. הסוגיה הזאת חוצה קהילות משום ששומרי מצוות אורתודוקסים מתוך העדה חדלו לסמוך על שחיטת הקסים מבחינה הלכתית.

הרב הדנה סיפר לאברכים האתיופים, על קהילה במרכז הארץ שבה פרץ סכסוך מר שפילג אותה, לאחר שהרב האתיופי האורתודוקסי שלה דיבר בפומבי על הפגמים ההלכתיים של שחיטת הקס. "הרב דיבר על כל החומרות שיש, ומה שקרה הוא שחלק קיבלו את דבריו וחלק לא. הקהילה התפלגה. מה קרה? אחד עושה מסיבה, חתונה, בר מצווה - חלק באים וחלק לא. זה אנשים שאתמול ישבו ביחד, שכולם קיבלו את כולם. היה מתח עצום שם. הודיעו לי על זה, הלכתי לשם. לא ידעתי כמה זה חמור. באתי פעם אחת, ופעם שנייה, הזעיקו ניידת משטרה לבית הכנסת. שוטרים בתוך הבניין. ממש מתח.

"הגעתי. כולם קמו וקיבלו אותי יפה. דיברתי, אחד קם ואמר אנחנו לא רוצים את הרב הזה, הוא גרם לנו להתפלג, גרם סכסוך. אמרתי להם: מעכשיו, אוכל זה עניין פרטי. גם אני לא אוכל בכל בית, לא חייבים. חשוב שתהיו ביחד, לטוב ולרע. אוכל? בגלל אוכל? זה לא צודק. אם אני רוצה להחמיר על עצמי, למה לא? אני יכול להחמיר, אבל אתם, למה לחייב אחרים? כדי להביא את הרב הזה הייתי צריך לעבוד קשה. הממשלה הביאה אותו, אתה תפטר אותו? השתתקו כולם. בסוף אמרתי, רבותי, בואו נלך ביחד, כולם ביחד. תתפללו ביחד, לטוב ולרע, תלכו ביחד. אוכל? מי שירצה שיאכל, מי שלא רוצה שלא יאכל.

"בכל מקום אנשים שואלים אותי על הילדים. הנוער מתוסבך לגמרי, מבולבל לגמרי. אז העצה שלי היא שאנחנו לא יכולים להחליט לכל משפחה מה היא תעשה. אנחנו (הרבנים האורתודוקסים) אומרים הלכה, את ההלכה נגיד כפי שהיא. מה יהיה בבית? כל אחד יחליט. למדת? תחליט".

מינוי לפנים משורת הדין

על הרקע הזה - רקע של שבר רוחני ואכזבות שהאתיופים מתקשים להתמודד איתם, והחברה הישראלית מעדיפה להסיט את מבטה מהם - מונה בלומרט לרב הקהילה בבת ים. הוא עצמו מודה, כי לא היה מתמנה לרב בעולם מתוקן, שבו היתה נשמרת המסורת האתיופית העתיקה.

בלומרט נבחר פה אחד באוגוסט 2009 בידי ועדה בראשות יו"ר המועצה הדתית של בת ים דאז, וזאת כחלק ממכרז למינוי רב לקהילה האתיופית בעיר. לדבריו, דרישות הסף למכרז היו הסמכה לרבנות ושליטה בשפה האמהרית, משוכות שהוא לא התקשה לעבור. לאחר שהתברר כי הזוכה במכרז הוא רב אשכנזי, שגבר על מועמדים אתיופים, החליטו השר מרגי והמנכ"ל אביגדור אוחנה להקפיא את המכרז. מרגי צוטט אז משתלח במי שכינה "פקידים" מהציונות הדתית ש"חשקה נפשם גם בכבשת הרש", כלומר גם בתקנים שמיועדים לרבנים אתיופים. מאז, התקיים הליך נוסף שגם בסופו הוחלט להשאיר את המשרה בידי בלומרט, וזאת על אף התנגדותם הנחרצת של גורמים בש"ס. במאי האחרון קיבל בלומרט את המינוי באופן רשמי.

איך זה קרה? לדברי מרגי, זה קרה "לפנים משורת הדין". מהמשרד לשירותי דת נמסר כעת, כי המכרז לרב העדה האתיופית בבת ים "היה מיועד לבן העדה האתיופית", ולא סתם לרב דובר אמהרית. הכוונה היא, שהוא או אחד מהוריו ילידי אתיופיה, וזאת בהתאם להגדרות בשירות המדינה. "עמדת המשרד, אף לפני כניסת השר מרגי לתפקיד", נמסר, "היתה שאין לאשר למשרה זו מי שאינו מוגדר כבן העדה, אף אם הוא קשור לעדה בצורה כזו או אחרת. יחד עם זאת, לאחר שהתקבלו פניות בעניין ממספר רב של גורמים, הן מהעדה האתיופית בבת ים והן מנציגי ציבור אחרים, נדונה שנית הסוגיה ולאחר שיקול דעת ולפנים משורת הדין, אושרה בחירת הרב בלומרט לתפקיד".

אבל האם השאלה נוגעת לצבע עורו של בלומרט או לזהות הדתית שהוא מייצג? זיוה מקונן-דגו, מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, יוצאת נגד מינוי של רב לקהילה האתיופית כאפליה מתקנת. "האם יש רב לקהילה המרוקאית?" היא שואלת. "יוצא אתיופיה שקיבל הסמכה ברבנות הראשית, עבר את כל הלימוד. הוא רב מן המניין. למה הוא לא יכול לתת שירות לכלל תושבי השכונה, וחייב להיות רב של יוצאי אתיופיה בלבד?"

"יכול להיות רב כמו הרב בלומרט שהוא בעל ידע ושליטה בשפה, ויש לו יכולת לתקשר עם הקהילה, אבל מה היחס שלו למורשת יהדות אתיופיה?" מקשה מקונן-דגו. "איך הוא משלב אותה בחיים הדתיים, איך הוא רואה את הקהילה ומקבל את המסורת שלה? זו באמת שאלה. זו שאלה גם לרבנים יוצאי אתיופיה. יש הרבה מאוד רבנים כאלה שלא מעוניינים להמשיך את המורשת שלנו, אלא הולכים רק עם הרבנות. זה לא רק אתיופים חרדים, זה גם דתיים לאומיים. הם לא יאכלו את השחיטה של הקס, כי מבחינתם זה לא הלכתי. הם יבואו לחג הסיגד כדי להיות חלק אבל הם באמת לא מכבדים ולא שומרים שום מסורת מהקהילה".

היא סבורה שהממסד הדתי מבקש להפוך את האורתודוקסיה למודל יחידי עבור יוצאי אתיופיה, שיחליף את עולמם ההולך ונעלם של הקסים: "משרד הדתות ומדינת ישראל יצאו ידי חובתם באופן אלגנטי כלפי הקסים. הם נותנים להם קצת יותר משכר מינימום, ואומרים תנו שירות לקהילה שלכם. זה לא שהם משיאים את בני הקהילה או בודקים יהדות או מטפלים בטקסים המשמעותיים. אומרים להם תשתקו, אנחנו נותנים לכם כסף, כל עוד אתם לא מתערבים בנושאי הדת אז תהיו בשקט. אז אפשר להגיד, וואללה, שמדינת ישראל נותנת לקסים את המקום שלהם. אבל בעצם היא משתיקה אותם. לפני כמה שנים היתה החלטה להכיר ב-13 הקסים האחרונים בהחלט. מבחינת המדינה, האתיופים צריכים להשתלב וזה אומר שמעכשיו יהיו רבנים ולא קסים".

אבל האם הבעיה היא בממסד? האם בקהילה האתיופית נערך אי פעם דיון על חדירת האורתודוקסיה? האם הצעירים מתעניינים במורשת האתיופית העתיקה?

מקונן-דגו: "אנחנו בקהילה האתיופית כל כך עסוקים בהישרדות, בדברים יומיומיים, שאנחנו לא פנויים לעסוק בדברים האלה. ברור שצריך לעסוק בשאלה אם אנחנו רוצים להיבדל עם דת משלנו, להיות למשל כמו העדה השומרונית או לא. זו באמת סוגיה. אבל כשאנחנו בודקים את המדיניות של הממשלה, ברור מה מחליטים בשבילנו. מנסים לטשטש, למחוק, לא להשאיר שום זכר ליהדות המסורתית האתיופית העתיקה. הם רוצים להפוך הכל על פי ההלכה. זו המדיניות של הרבנות. רבים היו רוצים שניבלע בצורה זו או אחרת גם מבחינת יהדות וגם מבחינת הצבע, ושהנוכחות שלנו תהיה מזערית. מוסדות הדת הם הכי מובהקים בעניין הזה".

אבל האם זה עניין של צבע עור? הביקורת שלך נוגעת קודם כל לרבנים אתיופים, ולא לרבנים כמו בלומרט.

"בסופו של דבר אותי תופסים ברחוב לפי צבע העור שלי. הצבע פה משחק תפקיד אם נרצה או לא נרצה. הוא נוכח. אבל כשאני מדברת על ניכוס או הכחדה של תרבות - זה לא משנה אם זה רב שהצבע שלו לבן, או אם זה רב שהצבע שלו שחור והוא יצא מאותו מכון. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. הפתרון הוא לא כוונות טובות, העניין פה זה התפיסה".

מקונן-דגו מספרת, כי לאחרונה הוזמנה לחתונת בתו של קס ידוע. "הוא עמד בחופה, ומי שחיתן אותה היה רב אורתודוקסי צעיר, יוצא אתיופיה. ללא האישור של הרב, הבת שלו לא תהיה נשואה. מדובר בקס שאני מאוד מעריכה, עם ידע אדיר, עם ותק של 30 שנה, שעומד בצד ויש רב שמחתן את הבת שלו כי הוא לא יכול להכניס אותה לחופה. למה? כי הרבנות לא מאשרת לו לחתום. לפני עשר שנים לא היינו במקום הזה. יבוא יום ואנחנו נשלם את המחיר של האובדן הזה, והחברה הישראלית כולה מפסידה".

בלומרט מסכים עם הניתוח של מקונן-דגו, אבל מפנה את כל הביקורת כלפי צעירי העדה שנטשו את תורת אמם. לדבריו, הנטישה הזאת היא שמצדיקה מינוי של רב אשכנזי כמותו כרב של הקהילה האתיופית.

"כשאתה אומר 'רב מהעדה האתיופית', הרי אין דבר כזה", הוא אומר. "אתיופי שלמד להיות רב, עזב את מסורת אבותיו ונהיה רב. הוא לא רב, אין דבר כזה רב אתיופי. זו המצאה. זה השקר הכי גדול שיש כאן בסיפור הזה. אם היה מתמנה לקס, זה משהו אחר. באתיופיה לא היה רב. הרב האתיופי בישראל לא מתלבש כמו אתיופי לא חושב כמו אתיופי, לא נוהג כמו אתיופי, אז במה הוא יותר אתיופי ממני? זה שהוא נולד שם? צבע עור זה שיקול? באופן אישי המסורת הדתית האתיופית היא אצלי בדם. למה שהבן שלי יוכל להיות רב אתיופי ואני לא? מה ההבדל ביני ובין רב אתיופי שמבחינת ראיית הקהילה עזב את המסורות שלו? במה הוא עדיף מרב שהיו לו המסורות הרבניות כמוני, ולמד בישיבה, והלך ללמוד את המסורות האתיופיות? מבחינה אתיופית במה הוא עדיף? זאת הנקודה".

מה השתבש? אתה מתאר מצב של שבר מזעזע. אפשר לדבר על שמד רוחני.

"אני קורא לזה איבוד עצמי לדעת. באתיופיה, צעירים עד גיל 30 כמעט לא היו מעורבים בחיי הדת. הקסים ניהלו את התפילות, הזקנים הצטרפו, אחרים היו פסיבים. לא היה אפילו מושג של בר מצווה. הצעירים בארץ לא מחוברים לדת, ובבתי הכנסת שמנוהלים על ידי קסים, אתה תראה מתפללים בני 50 ומעלה. הדבר הזה בעוכריהם של הצעירים פעמיים. גם בגלל אובדן הקשר למסורת, וגם בגלל מה שקרה להם בארץ. דווקא בגלל שהחברה הישראלית פיקפקה ביהדותם, היית מצפה שישמרו על המסורות יותר באדיקות.

"היום בא אלי בן אדם חילוני לגמרי, ואומר לי תקבל אותי כיהודי. הוא עצמו לא מאמין בזה. אחד כאן בעיר אמר לי 'אם תכשיר את השחיטה של הקסים, אני אתמוך בך'; אמר: 'אי אפשר לזרוק לפח מסורת של 3,000 שנה'. רציתי להגיד לו - לא אמרתי - אשתך, כשהיא נידה, היא יושבת בבית או בגוז'ו (מעין 'בית טמאים' מחוץ לכפרי האתיופים)? אתה לא יכול לעשות את זה תוכנית כבקשתך, להגיד 'קבל אותי עם המסורות שלי אפילו שאני לא שומר עליהן'. הדור המבוגר כפרינציפ שומר עליהן, הוא לא יאכל בשר מהרבנות, כדי להגיד אני יהודי לא פחות טוב. בפני אדם כזה אני מוריד את הכובע, אני בא ממקום של כבוד, אבל הצעיר לא יודע מיהו".

מה קדם למה? האם כשאתם בחורי הישיבות באתם מלאי כוונות טובות לאתרי הקרוואנים, לא תרמתם בעצם לשבר הרוחני הזה?

"מה שקרה הוא שהעדה הפכה לחילונית, ורק מעטים הפכו לדתיים. אנחנו לא יצרנו חלל רוחני. אני בטח לא במקום הזה. אני זה שנלחם כל הזמן שצעיר אתיופי יידע את המסורת שלו, ולו ברמת הידיעה. מבחינתי עדיף כבר שהוא ינהג ככה, ולא על פי ההלכה. השבר נוצר בלי קשר אלינו. פשוט הצעירים לא התעניינו בזקנים שלהם, זה לא מעניין אותם. רובם בכלל פנו לחילוניות. אם הקהילה האתיופית היתה משמרת את המסורות שלה, לא הייתי אפילו מתמודד. לא הייתי מתערב בחיים שלהם. לא הייתי הולך לבצע שמד רוחני כמו שאתה קורא לזה. לא הייתי עושה את זה".

אתה סימפטום של משבר חריף בעדה. עצם קיומך כאן הוא תוצאה של משבר רוחני טרגי.

"נכון".

שלב אחד בדרך

את הפגישה השלישית והאחרונה שלנו קיימנו בבית הכנסת "בית ישראל", של העדה האתיופית בבת ים. על השלט נכתב, כי בית הכנסת הוקם "לזכר בני העדה האתיופית שנספו בדרכם לארץ ישראל". זהו בית כנסת רגיל למראה - ספסלים, שולחנות, עזרת נשים קטנה, ארון קודש עם פרוכת מקטיפה, "דע לפני מי אתה עומד" - אבל המקום מתנהל על פי המסורת העתיקה, ולא כנהוג בבתי כנסת רגילים. כאן הרב בלומרט הוא אורח, ובעל הבית הוא קס דינקו הדנה, המנהיג הרוחני של יוצאי אתיופיה בבת ים. הקס עורך כאן תפילות קבועות בנוסח הישן - בשפת הגעז - תפילה ארוכה וממושכת שבה הוא נושא ידיו אל על ורק קולו נשמע בחלל, נושא מילים בשפה העתיקה, בניגון עדין ומלא מסתורין. לפעמים הוא משתמש בתוף ופעמון כחלק מהתפילות.

קבענו בשעת תפילת ערבית, ביום חול. מלבד הקס והרב בלומרט, רק שני מתפללים מבוגרים הגיעו למקום, שניהם במגבעות ומקלות עץ, אבל התפילה מתנהלת בלי לחכות למניין כמו שדורשת ההלכה הרבנית. הקס אומר, כי בחגים מלא כאן, אבל שלושה מתפללים, כולל הרב בלומרט, זו נוכחות רגילה למדי.

הקס אינו מדבר עברית, אבל שופע מחמאות על הרב באמהרית. "כשיצאנו ממצרים, אלוהים עשה לנו סולם על ידי משה לקבל את התורה", הוא ממשיל בנעימות. "חלק מהסולם שיש לנו בארץ זה שיש לנו אנשים כמו הרב. יש הרבה מבני העדה האתיופית שנולדו פה בארץ אבל מישהו שגדל פה ולמד פה, והצטרף אלינו למרות שהוא לא אתיופי, זה לא דבר שאנחנו מורגלים בו. זה אחד השלבים בסולם".

הקס עצמו עשה את לימודי הכהונה שלו באתיופיה, אבל הוסמך על ידי זקני הקסים בישראל. כיום, הוא שולח את הילדים שלו לבית ספר דתי-אורתודוקסי בבת ים, אבל מקווה ש"בעזרת השם הילד שלי יילך בבוא היום להיות קס. בשביל זה צריך דבר ראשון יראת שמים". מה הסיכוי שהבן של הקס הדנה יילך בעקבות אביו? מה הסיכוי שיילך בעקבות רבנים כמו הרב יוסף הדנה והרב בלומרט?

הרב בלומרט הוא דמות ידועה בבת ים, גם בקהילה האתיופית וגם בקהילה הדתית-לאומית, שבה הוא מעביר שיעורים קבועים. מבחינתו, זה הזמן להעביר מהלך, ובשלב ראשון הוא מבקש להיות כתובת לקהילה האתיופית - ביתא ישראל ופלשמורה, הנמצאים בתהליכי גיור. כשלב ראשון, הוא מבקש את שיתוף הפעולה של הקס בניסיון להפוך את בית הכנסת האתיופי למרכז קהילתי משמעותי.

"אני לא עושה שום צעד בלי הקס", אומר הרב בלומרט. "אני מאוד זהיר לא לכפות את עצמי, ועד לפני חודש לא דרכתי בבית הכנסת מהחשש שיחשבו שאני בא לחתור תחת מישהו. הרעיון שלי הוא לעבוד במקביל לקס. לא להחליף אף אחד. אני רוצה שהמקום הזה יהיה מרכז של כולם, גם של פלשמורה, ושזה יהיה באווירה אתיופית. צריך להיות כאן מופת של שילוב של המסורת האתיופית עם ההלכה, של הישן והחדש. אין לי עניין לגנוב לאף אחד, והדרך מבחינתי ארוכה".*

 

ettinger@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו