שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפי סער
צפי סער
צפי סער
צפי סער

בנוסף לפשעים שביצע משה קצב - כפי שקבע בית המשפט העליון שדחה את ערעורו על הרשעתו באונס ומעשים מגונים - הוא גם עשה הרבה מאוד טעויות. הראשונה והמקדמית שבהן היא כנראה שנולד 50 שנה מאוחר מדי. אם אדם בעמדה בכירה שכמותו היה מנצל, מטריד, תוקף ואונס נשים לפני כמה עשורים - ספק אם היה מובא למשפט כלל. הכרעת בית המשפט העליון אתמול מעידה שימים אלה אינם עוד, ולעובדה זו יש משמעות עצומה לכל אשה באשר היא (וגם לגברים).

בית המשפט העליון קבע אתמול פה אחד כי משה קצב הוא עבריין, אנס. לפחות ארבע פעמים חזרו בדברי השופטים המלים "אי אמירת אמת" או נוסח דומה, והם שבו והדגישו כי מי שראוי לאמון הן הנשים שאנס קצב - ולא הוא.

שורה של הישגים לנשים באשר הן ולהגנתן אפשר למנות בפסק הדין: בין השאר, בית המשפט הדגיש את זכותה של כל אשה, בכל עת וכל סיטואציה, לקבוע קווים אדומים; ציין שמראית עין של ידידות בין מכרים, אין פירושה הסכמה ליחסי מין (מתברר שיש מי שעוד זקוק להסבר

איור: עמוס בידרמן

הזה); ואת הקושי של נשים להתנגד למי שיש לו מרות עליהן. כמו כן הודגשה הפגיעה הקשה שלעתים אין לה מרפא לנפשן של הקורבנות. בזו אחר זו הפריך בית המשפט את טענות ערעורו של קצב. וקצב עצמו?

כשנכנס לאולם בית המשפט ניכר שהחזיק פאסון. הוא חייך חיוך צחור שיניים ומאולץ. למקורביו הוא נראה אופטימי למדי. תוך כדי הקראת פסק הדין בפני השופטים הלכה ועלתה מעלה כתפו הימנית, בעוד השמאלית שחה, כפי שאפשר היה לראות ממרחק שתי שורות מאחוריו בספסלי בית המשפט. בחלקה האחרון של ההקראה ניכר שהוא חובק את אחת מברכיו בשתי ידיו; מין ישיבה נונשלנטית-מזלזלת. בחלק שבו קראה השופטת עדנה ארבל את פסק הדין דיבר קצב אל בנו שישב לידו, וכשהשופט סלים ג'ובראן, שמתח ביקורת בדבריו הן על היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז והן על התקשורת, ציין כי קצב הכפיש את האנשים שהתלוננו נגדו ויצא למסע השמצות נגדם בטלוויזיה - קטע קצב את דבריו וקרא: "מעולם לא התראיינתי לשום טלוויזיה"; הערה תמוהה משהו, שהרי קשה לשכוח את מסיבת העיתונאים הידועה לשמצה שלו ב-2007.

לאחר שג'ובראן הודיע כי הערעור נדחה מכל וכל, הן על ההרשעה והן על העונש, ביקשו סניגוריו של קצב ארכה להתארגנות. הם קיבלו את מבוקשם: על קצב להתייצב ב-7 בדצמבר (ארכה ממושכת בהחלט, יש לומר), אמרה השופטת מאור - וציינה את המיקום בו יתייצב. הסניגורים ביקשו: "אלא אם כן יקבע אחרת". "ייקבע אחרת על ידי מי?" תהתה השופטת מאור. "שב"ס", הם מילמלו. השופטת הסכימה לציין: "אלא אם כן ייקבע מיקום אחר", והוסיפה: "לא תאריך אחר".

למה במערכת הפוליטית שתקו כל כך הרבה זמן? עשו לנו לייק וספרו לנו בפייסבוק

בהחלטת בית המשפט העליון אתמול הושלם ציון דרך במהפכה של ממש. רק לפני שנים לא רבות, קורבנות האונס שבכלל העזו להתלונן ספגו יחס מזלזל ואף מאשים. הרשעתו ושליחתו לכלא של אנס שכיהן בעבר כנשיא המדינה - אם כי עוד נותר לחכות ולראות איזה שפן צולע ינסו סניגוריו להוציא מהכובע עכשיו - מעידות שחל שינוי של ממש מהפכה במעמדן של נשים בחברה האנושית.

טעויות

הכרעת בית המשפט העליון אתמול חתמה פרשה ציבורית סוערת, ממושכת ורבת תהפוכות. ראשיתה בתלונה של קצב עצמו דווקא, שטען ב-2006 כי נעשה נגדו ניסיון סחיטה. אבל עד מהרה קמו קורבנותיו, עוד ועוד נשים, והעידו כי הטריד ותקף אותן. קצב הואשם באונס ועבירות מין אחרות, בדצמבר 2010 הורשע וכעבור כשלושה חודשים נגזר דינו: שבע שנות מאסר בפועל על שני מעשי אונס וכן מעשים מגונים והטרדה מינית.

במשך השנים הללו עשה קצב אינספור טעויות, מבחינתו. אם בדחייתה של עסקת הטיעון שנרקמה עמו ב-2007; אם בהצגת גרסאות סותרות ושקריות; אם בהתנהלותו מול התקשורת, כולל מסיבת העיתונאים מפורסמת אחרת ב-2009, שבה השתלח והתלהם; ואם - וזה הגרוע מכל - בהכפשת המתלוננות נגדו, בבחינת הוספת חטא על פשע.

אפשר להתגאות (באופן לא שכיח במיוחד) במערכת המשפט של מדינת ישראל, שהעמידה למשפט ואף מיצתה את הדין עם אדם שכיהן בתפקיד הרם של נשיא המדינה. בה בעת אפשר גם להצביע על זכויות היתר שקצב בכל זאת נהנה מהן. בין השאר, אנס מורשע מן השורה בוודאי לא היה משוחרר לביתו עד תום הדיון בערעורו.

אחד הדברים החמורים בפרשה הזאת הוא, שבזירה הפוליטית ידעו במשך שנים שקצב מטריד מינית נשים. פוליטיקאים ידעו ועיתונאים ידעו. זה כלל לא הפריע לו לתפקד ולהתקדם כפוליטיקאי וגם לא, למרבה הבושה, להיבחר לנשיא המדינה. במועדון הגברים בעלי השררה, מתברר, זה לא נחשב אבן נגף כלל. זה לפחות, כך יש לקוות, השתנה. מה עוד השתנה? האם החברה הישראלית כיום שונה מכפי שהיתה טרם פריצתה של פרשת קצב?

"מכיוון שהיה מדובר בנשיא המדינה, צריך להסתכל מעבר לגורלו של האדם המסוים והמעשים שלו", אומרת ד"ר אורית קמיר, מומחית במשפט ומגדר. "ואחד התהליכים הכי חשובים שקורים בשנים האחרונות הוא שהחברה הישראלית לומדת לזהות את מאפייני הנרטיב של הטרדה מינית, לרבות ההליך המשפטי. התחלנו ללמוד את זה מיצחק מרדכי (שהורשע ב-2001 במעשים מגונים) וזה לא כל כך הרבה זמן. אני חושבת שבהיבט הזה, שבעיני הוא קריטי, הלכנו כברת דרך ענקית".

לדוגמה מספרת קמיר על סטודנט, "שאמר לאחרונה בשיעור, כי שמע עכשיו מישהו שהואשם בהטרדה מינית מגיב לאישומים שהועלו נגדו, וזה עשה לו פלאש-בק לתגובות של קצב. וזה אדם שלא לומד מגדר. מבחינתי, בשביל הפלאש-בק הזה היה שווה כל הסבל הציבורי שעברנו; כי זה אומר שאנו מזהים את האלמנטים של הסיפור: שכשמישהו אומר ‘זו עלילה, רודפים אותי', אנחנו יודעים שכך כולם אומרים. ושכשיש שלוש-ארבע מתלוננות, זו לא קונספירציה. בעבר אמרו ‘למה הן חיכו עד עכשיו', או ‘הסיתו אותן, מישהו שילם להן'. עכשיו אנשים מבינים שזה חלק מהעניין: שאדם שמטריד נוהג להטריד שוב ושוב, שנשים מחכות עד שהן מתלוננות; הן חוששות, וכשאחת מתלוננת, אחרות תופסות אומץ. את זה המשפט הזה צרב בנו בברזל מלובן".

משה קצב חוזר לביתו לאחר דחיית ערעורו, לפני שבועייםצילום: אסייג אילן

בפרשה הזאת, מטעימה קמיר, "שילמנו מחיר כבד. בראש וראשונה כמובן הקורבנות, וגם כחברה זה היה תהליך כואב. אבל כחוויית לימוד, זה הכי טוב שאפשר לבקש. הפקנו מזה לקחים והפירות ייקטפו בעתיד, כשהאלמנטים האלה יזוהו בסיפורים עתידיים".

שינוי מהותי

פרשת קצב, אומרת ד"ר אביגיל מור, חוקרת בכירה בתחום האלימות כלפי נשים, אמנם הגבירה את המודעות לנושא התקיפה המינית והכניסה אותו לשיח הציבורי, אבל לדבריה, "הבעיה היא שמדובר בדפוסים כל כך מושרשים, שייקח יותר ממקרה אחד או שניים כדי להשיג שינוי מהותי.

"מה שכן נוצר הוא פחד", ממשיכה מור, שהיא גם ראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל חי ופסיכולוגית קלינית. "ארגונים מודאגים יותר ממה שקורה בתוכם. נתקלתי במקרים שכאשר נאמר לארגון שמה שקרה גובל בהטרדה או תקיפה מינית, מיד מחפשים שם יועץ משפטי. אבל השאיפה אינה שארגונים, או אנשים פרטיים, יהיו מונעים מפחד. השאיפה היא שהם יונעו מהבנה של הפסול שבהטרדה או תקיפה מינית, וזה, לדעתי, עוד לא התרחש. יש הבנה שזה נגד החוק, שזה מסוכן, ולכן גם שומעים בשוליים דברים כמו ‘לא נעסיק נשים, זה מסוכן, הן יכולות להתלונן'.

"חשוב מאוד לזכור, ששיעור תלונות השווא בטל בשישים: 1%-2%. נשים עוברות מסע ייסורים של ממש והכפשות איומות מרגע שהן מגישות תלונה. אם היתה הבנה עמוקה של מהות הדברים, אנשים היו מכירים בכך. יש הפחדה והפנמה של הסכנה שבדבר, אבל לא הבנה למה אסור להתנהג כך. והתרבות הרי נותנת לגיטימציה להתייחסות לנשים כאל חפצים מיניים. כל הבניית היחסים בין המינים צריכה להשתנות. שיהיה ברור שלא חוצים גבולות, שגבר לא חודר למרחב של אשה ללא הסכמתה - מפני שהוא מכבד אותה, מכיוון שזה פסול מבחינה ערכית-מוסרית, משום שמדובר בכבוד האדם שלה. זה המקום שאני רוצה שנגיע אליו. לא שתעמוד להם מעל לראש חרב התביעה המשפטית. כשלב ביניים אמנם אין מנוס מכך, אבל זה לא הפתרון.

"גזר הדין במשפט קצב מראה שבית המשפט התחיל להפנים חלק מהדברים", מוסיפה מור. "למשל, שתלונה מאוחרת יכולה להיות תלונה אמינה לגמרי. וגם: קצב טען שלא הבין ולא ידע; בית המשפט בא ואומר: זה בכלל לא רלוונטי. זו האחריות שלך לוודא שיש הסכמה.

"אשר לקורבנות שהגיעו לקצב עם חומרי עבודה למשרד או למלון, ואחת מהן העידה על עצמה שלא מצאה בה את היכולת להעיף אותו מעליה ולחשה ‘לא' חלשלוש - בית המשפט הבין וקיבל שאשה לא מחויבת להראות התנגדות פעילה, שבמצב של תקיפה מינית נשים רבות קופאות ומשתתקות בגלל ההלם והמצב הטראומטי. זו אמירה חשובה מאוד. המסר הוא, שאשה שקופאת בעצם אומרת לא", מדגישה מור.

כיום, 80%-90% מהנשים שנאנסות אינן מגישות תלונה במשטרה. האם הדבר ישתנה בעקבות הפרשה ופסיקת בית המשפט? "אם יהיו עוד מקרים כאלה עם חשיפה תקשורתית רבה, ואנשים בעמדות כוח יורשעו וייגזר עליהם גזר דין ראוי, ייתכן שיעלה שיעור הקורבנות שיעזו להתלונן", סבורה מור, "אבל הרבה דברים נוספים צריכים להשתנות כדי שנראה שינוי משמעותי. ביניהם, היחס שהן זוכות לו בכל אחד מהשלבים בהליך, מרגע שהן מגישות תלונה. במשטרה, בפרקליטות ובבית המשפט".

מור, שכפסיכולוגית גם מטפלת בקורבנות תקיפה מינית, מציינת כי בשטח, "השינויים שחלו מעטים. נשים עוברות טראומה שנייה, אונס שני, מרגע הגשת התלונה. לכן רובן מעדיפות לא להתלונן במשטרה. במרכזי הסיוע לנפגעות משאירים להן את ההחלטה ולא דוחפים אותן לכך. במשטרה, או עם העברת התיק לפרקליטות, גורמים לנפגעות להרגיש שהן צריכות להוכיח שהן דוברות אמת. במשטרה ובפרקליטות אין הפנמה של מהות העניין והתייחסות למה שבאמת עובר על הנפגעת. כל זה צריך להשתנות".

אורית קמיר מוסיפה כי המעשה הדרמטי והחשוב שחולל אתמול בית המשפט העליון ממחיש עד כמה חשוב לחזק אותו כעת, כשהוא נתון למתקפה, וזאת דווקא מצד הגורמים שאמורים לשמור עליו - שר המשפטים עצמו. "רק בית משפט שיש לו את מלוא העצמאות השיפוטית יכול לבצע מהלך כזה, שהוא תקדים בקנה מידה בינלאומי, ואת העצמאות הזו מנסים לקחת ממנו עכשיו", אומרת קמיר. לדבריה, "הפוליטיקאים שמנסים לקצץ בכנפיו של בית המשפט העליון חוששים להיות קצב הבא, בין אם זה בשחיתות מינית ובין אם זה בשחיתות כספית, לכן מערכת שיפוטית חייבת להיות עצמאית וחזקה כדי שתוכל לנהוג באומץ כמו שנהג אתמול בית המשפט העליון". *

פרשת קצב: מבית הנשיא לבית הכלא

יולי 2006: הנשיא קצב מספר ליועמ"ש מזוז שעובדת במשכנו מנסה לסחוט אותו, בשל קשר שהיה ביניהם; מזוז מורה למשטרה לפתוח בחקירה

אוגוסט 2006: קצב נחקר באזהרה בפרשה, בחשד להטרדה מינית; טוען שהחשדות נגדו "מצוצים מהאצבע"

אוקטובר 2007: מתפרסמת טיוטת כתב האישום שבה מואשם קצב באונס, מעשים מגונים וניצול יחסי מרות כלפי ארבע מתלוננות

יוני 2008: קצב חותם על הסכם טיעון שבו יודה בחלק מהסעיפים ויורשע. הוא מתפטר מהנשיאות

אפריל 2008: נפתח משפט הנשיא לשעבר, הוא חוזר בו מהסכם הטיעון. המשפט נפסק עד הגשת כתב אישום חדש

ספטמבר 2009: משפטו של קצב נפתח בבית המשפט המחוזי בת"א; הוא מואשם בשני סעיפי אונס ובעבירות נוספות

דצמבר 2010: קצב מורשע, השופטים קובעים שעדותו היתה "רצופה שקרים"

מארס 2011: קצב נידון לשבע שנות מאסר בפועל, שנתיים על תנאי ופיצוי כספי למתלוננות; מערער לבית המשפט העליון

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ