בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפוטרים

יעל סקיאטו היא אם חד-הורית לחמישה ילדים; גדעון קולטקר הוא אב לשבעה; עמיר רוט הוא צעיר בעל מוגבלויות. השבוע נודע להם שהם ברשימת מפוטרי "פרי הגליל"

19תגובות

תשושים מעמל יומם הקשה והרועש, הם ישבו על כביש האספלט וחיכו להסעה. חלקם עדיין עוטים את חלוקי המפעל הלבנים, חלקם בבגדיהם האזרחיים, מציתים את הסיגריה שאחרי. חבורה של צעירים וקשישים, נשים וגברים, דוברי רוסית כולם, הם יצאו מבתיהם בכרמיאל לפני עלות השחר ועכשיו נגמרה המשמרת שלהם, שש עד שלוש. שש בבוקר, יש לומר. לפני שיצאו את שערי המפעל הם עברו בידוק ביטחוני, כמדי יום: מאבטח של חברת שמירה, בחליפה ובעניבה, בדק אם הבריחו חלילה בכליהם קופסת שימורים מהמפעל שלהם. לך תדע, אולי גנבו תירס מתוק - והמעמד משפיל, אין צורך לומר. משפילה לא פחות היא עובדת היותם הנחותים ביותר בשרשרת המזון של מפעל המזון הקשה הזה, עובדי הקבלן של "פרי הגליל".

חלקם עובדים כאן יומיים, חלקם חודשיים, אף לא אחד מהם לא יודע מה יילד יום. הם אפילו לא מוטרדים משיחת היום השבוע ב"פרי הגליל": מי נמצא ברשימת המפוטרים החדשה. כל זה לא נוגע להם, הם הרי כמו מפוטרים מדי יום. יש להם אפילו חדר אוכל נפרד במפעל ששופץ להפליא - אולם לבן, ריק ועלוב, ובמרכזו זרוקים כמה שולחנות פלסטיק ירוקים וכיסאות שנערמים לצדם. כאן סועדים עובדי הקבלן, אלו שנגבים מהם 20 שקלים תמורת ארוחת הצהריים וידם אינה משגת אותם, בעוד מחיר הארוחה לעובדי המפעל הקבועים, הוא חמישה שקלים בלבד. לכן חלק מעובדי הקבלן מעדיפים להביא אוכל מהבית ולשבת בנפרד באולם המכוער הזה. מעמדות יש אפילו בתוך המעמד הנמוך הזה.

חזרנו השבוע ל"פרי הגליל", שהיה לרגע מפעל הדגל של המחאה החברתית בקיץ שנגמר. כשהיינו כאן לפני שלושה חודשים כבר עמדו על הפרק הפיטורים הללו; יו"ר הוועד, מוטי חזיזה, אמר אז, "זאת הזעקה האחרונה לפני גזר הדין". אוהלי המחאה של נוער מרצ ניצבו אז מתריסים בכניסה למפעל, הפגנות המחאה וכותרות העיתונים עשו את שלהן: הפיטורים נדחו ל"אחרי החגים". עכשיו הגיע, כמדי שנה, "אחרי החגים", והשבוע נחשפה הרשימה השחורה של 30 המפוטרים הראשונים. כותרת זעירה בעיתון הפכה כאן למכה אנושה, שהונחתה בשרירות לב על גורלם של 30 נשים וגברים מדלת העם, מדלת חצור הגלילית הדלה. יום הדין.

דבר אחד הוא לקרוא ידיעה בעיתון על פיטורי עובדים ודבר אחר, אחר לגמרי, לשבת מול פניה הכבויים של יעל סקיאטו, פועלת צנומה וקשת יום בת 45, אם חד-הורית לחמישה ילדים, 18 שנים ב"פרי הגליל", שנזרקת עכשיו לרחוב. לא סתם לרחוב, אלא לרחובה של חצור, שבלאו הכי אין בו כמעט דבר, ודאי לא אפשרויות עבודה. מה תעשי, שאלתי שוב ושוב את סקיאטו; מה היא תעשה, שאלתי שוב ושוב את עצמי, ושנינו לא ידענו מה להשיב. במקום תשובה, שאיננה, השתרר שקט מעיק ומכביד בחלל חדר האוכל של עובדי הקבלן, המקום היחיד שבו התירה לנו איכשהו ההנהלה לפגוש את המפוטרים, וגם זה תחת איומים של מנהל כוח האדם וקצין הביטחון של המפעל, שבאו לאולם בסערה, אומרים ש"רק לחמש דקות" ו"יותר לא ייכנס עיתונאי לחצר המפעל".

המלים נעתקות. מה נותר לומר לסקיאטו, לעמיתה, גדעון קולטקר, אב לשבעה ילדים, ולעמיר רוט, צעיר בעל מוגבלויות, כולם מפוטרים עכשיו? מה הם יעשו? מה נעשה אנחנו? רוח המאבק עוד שרתה כאן לפני שלושה חודשים. עכשיו שוררים כאן הייאוש, ההשלמה וחוסר האונים האילמים - קשים ומדכדכים הרבה יותר. חזיזה נעלם בשעת צהריים, כשהגענו למפעל. אורה מתן-תורה, חברת הוועד ומיודעתנו מהביקור הקודם, שלחה שלושה מפוטרים לחדר האוכל של עובדי הקבלן.

אלכס ליבק

חמשת ילדיה של סקיאטו מתגוררים עמה בדירת 81 מ"ר ברחוב תל-חי בעיירה. מדי בוקר מגיעה עובדת מחלקת הרווחה של המועצה המקומית להוציא את הילדים הקטנים לבית הספר, בעוד אמם רכונה מזמן על מכונת ההדבקות של תוויות השימורים. אבי הילדים עזב את משפחתו לפני כשנתיים וחצי ועבר לקיבוץ אפיקים, סקיאטו נותרה לבדה עם ילדיה. "אני עובדת בעבודה שחורה, עבודה פיזית קשה", היא אומרת ביבושת. "האחראי הוא שמדביק את התוויות ואני צריכה להכניס את השש-קופסאות לארגז הקרטון". תשע שעות ביום, בקושי 4,000 שקלים בחודש, תתארו לעצמכם. קודם עבדה שנים באריזה, במחלקת הקפואים, וקר שם מאוד. "המנהל יודע שאני עובדת טוב, אז הוא קרא לי לפני חודשיים לעבור להדבקות".

ביום ראשון השבוע התקיימה אסיפת עובדים במפעל. יו"ר הוועד, חזיזה, שכולם תולים בו את תקוותם האחרונה, האבודה, אמר שהפיטורים קרבים. בשבוע שעבר ביקר בעיירה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והבטיח שיהפוך אותה לעיר. ל"פרי הגליל" הוא לא בא, גם לא התייחס.

שעתיים אחרי אסיפת העובדים באה חברת הוועד אל סקיאטו ומסרה לה את הבשורה: היא במפוטרים. "הרגשתי מכה בלב והלם כזה. לא ידעתי מה להגיד. הייתי המומה. התחלתי לבכות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסברתי לראש הוועד שאני חד-הורית והוא אמר שיעשה את כל המאמצים לעזור לי. אחר כך חזרתי לעבודה בלי חשק. אמרתי למנהל שאני משתחררת מוקדם, הלכתי הביתה ולא ידעתי איך למסור את הבשורה לילדים שלי. הם הרגישו שמשהו משונה. תמיד אני באה הביתה בחיוך ושואלת אותם איך היה בבית הספר, והפעם הם שאלו למה אני עצבנית. סיפרתי להם שפיטרו אותי. הגדולים הבינו, אבל הקטנים לא הבינו מה המשמעות של זה. אין לי עזרה מאף אחד, ואני לא רוצה עזרה מאף אחד. אני עובדת בכוחות עצמי".

בבית השתרר הלם. הילדים הגדולים - הבכורה, בת 22, חזרה באחרונה הביתה אחרי נישואים כושלים - שאלו מה תעשה אמם. זו השיבה שהיא לא רוצה לחשוב על כך, אבל הם יצטרכו להצטמצם. כמה עוד אפשר להצטמצם אחרי 4,000 שקל בחודש? סקיאטו אומרת שתצטמצם עוד יותר בקניות ולא תרשום את בנה הקטן לחוג קפוארה, כמו שרצה. "הוא לא מבין למה לא הלכנו לרשום אותו עדיין, הרי בשנה שעברה רשמתי אותו לכדורגל. אמרתי לו שכרגע אני לא יודעת ושינסה להבין את המצב. הוא ילד קטן, בן שבע, שלא מבין בדיוק מה זה כשאין כסף".

על הכל היא מספרת חרש, שריר לא זע בפניה. יש לה משכנתה של 1,300 שקלים בחודש לעוד 15 שנה, עניין של מה בכך. היא אומרת שעד כה הסתדרה, אלוהים יודע איך, "עם מינוסים, כמו כולם". בלילה שאחרי הבשורה כמעט לא עצמה עין. "מה יהיה אתי ומה יהיה עם הילדים ואיך נעביר את החודש". אין לה מושג מתי ייכנסו הפיטורים לתוקפם, היא חושבת שעוד החודש. ושוב: "אין לי מושג מה אני אעשה. אני מעדיפה לא לחשוב, כי אני לא יודעת מאיפה לחשוב".

איש לא הסביר לה למה דווקא היא, איש לא הסביר לאיש מהמפוטרים למה דווקא הוא. העיקר שהמכונית של יו"ר המפעל, אושיק אפרים, מרצדס שחורה וראוותנית במיוחד, חונה בחניית המפעל. סקיאטו אומרת שיפטרו אותה מפני שהיא קבועה. "הם לא מסתכלים על הפרצוף של הבן אדם. כמו שעושים בטוטו. לא יודעים איך הבן אדם עובד. אין חסינות לאף אחד. אני מקווה שמוטי יעזור לנו. נצא להפגנות, נעשה כל מה שאפשר לעשות. זה הבית השני שלי. אני אוהבת לעבוד פה. התרגלנו כבר לקום מוקדם בבוקר, התרגלנו לכל השגרה הזאת".

זו הולכת וזה בא: גדעון קולטקר, בן 50, נשוי ואב לשבעה, אשתו חרדית והוא חוזר בתשובה, דירת 70 מ"ר ברחוב הגאולים לתשע נפשות. 20 שנה מכין מרקים (במלעיל). מכין תערובת ואורז אותה בשקיות. "יש מערבל בטון ואני שופך את הכמויות למכל. שופך כל הזמן. עבודה פיזית קשה, עם קונגו. הכל קפוא ואני חייב לעבוד עם הקונגו. רעש גדול באוזניים".

4,200 שקל בחודש, חשמל, טלפון, ארנונה, טוקמנים לילדים, בתי ספר, ישיבות, "ומה נשאר לי ביד?" כבר לפני חודש אמרו לו מהוועד שהוא ברשימה, הלך לשימוע ועבר אותו בשלום. עכשיו זה חזר. "אמרתי להם: תפטרו אותי, אבל יש אחד למעלה בשמים שצופה על כולם, שנותן את הדין לכולם ובסוף כולם משלמים. אמרתי להם שלא יחשבו לפגוע באנשים כל כך חלשים, אבל הם מנסים לייאש אותנו. ביבי כבר יקיר חצור, אבל אנחנו לא יקרים לו. תקום מהכיסא ותעזור לנו. אפשר לחיות ככה? אי אפשר. המנהלים לא מסתכלים על אף אחד, על 20 שנה ו-30 שנה במפעל. מי שבא להם הם מפטרים. אני רוצה לראות שר אחד שינסה להסתדר שבוע במשכורת שלנו. שר אחד, שבוע אחד. אנחנו לא באים לבקש נדבות. אנחנו באים להתפרנס בכבוד. אני לא יודע מה אעשה. מי יקבל אותי בגיל הזה? אף אחד. זהו, מה אני אגיד לך".

ושוב השקט המעיק בחדר האוכל.

אבל רוחו של איש כקולטקר לא תיפול. "אם אתה עצוב, אתה נופל עוד יותר ויורד בסוף לתהום. אשתי, שהיא יותר חרדית ממני, אומרת שהכל משמים ואנחנו רק צריכים לעשות השתדלות". לילדים לא סיפר דבר. "גם ככה המצב קשה, אז אני עוד אוסיף עליהם? שאני אוסיף להם עוד צער? תמיד אני מנסה לשמח אותם, למרות שקשה, למרות שאין לי כל היכולת לשמח אותם. תמיד עשיתי תרגילים שלא יחשבו על עצב ותמיד אני אומר להם: יהיה בסדר".

עמיר רוט נולד בחצור לפני 26 שנה. הוא בעל מוגבלויות. אביו אזרח עובד צה"ל, חולני, על סף הפנסיה. אמו חולת סרטן. הוא מסייע להם בפרנסת המשפחה. "אני משלם את כל ההורדות, את הטלפון, את האינטרנט, עוזר להם בכל", הוא אומר. ב"פרי הגליל" הוא עובד מאז 2008 באמצעות הביטוח הלאומי, שמכסה חלק משכרו, 3,900 שקלים בחודש. קודם למד בחינוך המיוחד בקרית שמונה.

מבטו של רוט מושפל, לרגע לא הרים את עיניו. הוא עובד עם קולטקר בשפיכת תערובת המרק. קולטקר הוא חברו הטוב ביותר. "אני מאוד אוהב את העבודה. את החברה, את החברים ואת המנהלים שלי אני אוהב גם. יש לי חברים באריזה וגם את הבנות אני אוהב כאן. עכשיו אני עלול לאבד את כל זה". השבוע זומן לשימוע. "אני לא יודע מה להגיד ואני לא יודע מה המנהל יגיד. ירד לי כל החשק לעבוד. קיבלתי הלם, הלם מוחלט. הרגשתי אכזבה מההנהלה והממשלה שלא עוזרת לנו. יש לי חובות למכולת והלוואה מהבנק ואני לא יודע מה אעשה בלי המשכורת. אבא שלי צריך מכשיר למניעת דום-נשימה ואין לנו איך לשלם. אני לא יודע מה אעשה. בלי עבודה אני אשתגע בבית. אני חייב עבודה".

ושוב השתרר השקט בחלל חדר האוכל, מעיק ועצוב מאוד. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו