בהמה לא חוקית

מדוע נאסר גידול חזירים בישראל? ומי הצהירה שתסכים להיהרג בעדם?

תום שגב
תום שגב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תום שגב
תום שגב

בקיץ 1962 קיבלה הכנסת חוק לאיסור גידול חזיר בכל מדינת ישראל, למעט תשעה יישובים בגליל. היה זה ציון דרך בתולדות המאבק על הדמוקרטיה וחופש הדת בישראל; החוק נחשב אחד מהישגיה החשובים של המפלגה הדתית לאומית (מפד"ל). עיתונה "הצופה" קבע שהחוק מחזק את מעמדה של ישראל כמדינת העם היהודי. מאמר המתפרסם בגיליון החדש של "קתדרה", שמוציאה יד בן צבי, מגלה דמיון רב בין הניסיונות למנוע את קבלת החוק לבין הניסיונות היום למנוע הגשת הצעות חוק האמורות להגביל עוד את אופיה הליברלי של ישראל.

מחבר המאמר הוא ד"ר גיורא גודמן, מרצה להיסטוריה במכללת כנרת. "ככלל היה החוק הצלחה גדולה של יוזמיו ותומכיו", הוא כותב, "רוב תושבי הארץ יכלו לראות מעתה חזיר מבוית חי רק בסרטים או בתמונות בספרי ילדים". גידול החזירים החל להתפתח בארץ במלחמת העולם השנייה ופרח שוב בתקופת הצנע, בראשית שנות ה-50. ב-1960 נשחטו בארץ כ-50 אלף חזירים וגידולם היה כ-17% ממשקל אספקת בשר הבהמות בארץ. כמעט בכל מקום אפשר היה לראות דירי חזירים. לא היה מה שהקשה על דתיים רבים לחיות בישראל יותר מהאפשרות החוקית שנתנה המדינה ליהודים לגדל, לשווק ולאכול בשר חזיר, סמל עתיק יומין לטומאה. גם חילונים רבים נמנעו מאכילתו.

מאמצי הדתיים לחסל את הענף החלו בכנסת הראשונה, אך הניבו הצלחה חלקית ומקומית בלבד. הנושא הרבה להעסיק את הכנסת ואף עלה לדיון בישיבות הממשלה. ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, היה יהודי חילוני; הוא קיים פגישות מדיניות ביום כיפור ובמכתב ששלח לבתו גאולה, באוקטובר 1938, ציין שהוא אוכל כריך עם בשר חזיר. גודמן כותב כי בן גוריון סבר גם שהרעיון לאסור גידול בהמה כלשהי הוא "אבסורד". אך ב-1961 רצה בן גוריון את המפלגות הדתיות בקואליציה ובתמורה הסכים לאסור גידול חזירים. נקבע קנס למפירי האיסור - עשרת אלפים לירות.

חזיר. גסטרונומיה ופוליטיקהצילום: מורן מעיין / ג'יני

שר החקלאות משה דיין סירב לקבל את הפיקוח על אכיפת החוק ולכן הועבר הטיפול בנושא לשר הפנים, מנהיג המפד"ל משה שפירא. הוצאו תקנות שפירטו כיצד יש להשמיד את החזירים שיימצאו באזורים אסורים: שרפה, קבורה, הטבעה בים, העברה כמזון לבעלי חיים בגני חיות או העברה למוסדות מדע למטרות ניסויים. על ביצוע ההוראות הופקד איש בשם מנחם ברי. באחד הדו"חות שמסר לממונים עליו תיאר ברי כיצד גילה שלושה חזירים בקיבוץ רוחמה, הורה להסיעם לחולות ראשון לציון וירה בהם ברובה ציד.

זה היה הליך יקר, אך נראה שההוצאה העיקרית שגרר החוק היתה הפיצויים ששולמו לקיבוצים, שנאלצו לסגור את הדירים ולהעביר את החזירים לצפון. קיבוץ להב הצליח לשכנע את בג"ץ שדיר החזירים שלו משמש לצורכי מחקר. בדיון על הרחקת החזירים לגליל לא הרבו לדבר על התנגדות האוכלוסייה הלא יהודית. אך נראה שהממשלה התייחסה ברצינות למחאות הוותיקן, שנלחם על זכותם של מנזרים לגדל חזירים, ובהם מנזר סנט וינסנט דה פול, בשכונת עין כרם בירושלים. האחות הראשית, קלייר ברנס, היתה חסידת אומות העולם וטיפלה בילדים פגועי מוחין. היא אמרה שהיא מוכנה להיהרג על הגנת החזירים, שבשרם נדרש להזנת הילדים. ממלא מקום שר החוץ, אבא אבן, נאלץ להבטיח לשגריר צרפת שחזירי עין כרם יישארו בחיים.

גודמן כותב: "מעבר למשמעותו האידיאולוגית, החוק לאיסור גידול חזיר הוא מהחוקים המשפיעים ביותר על משק בעלי החיים בארץ ישראל". ריכוז החזירים בדירי הגליל גרם למפגעי תברואה קשים שתוקנו רק כעבור שנים.

הגליית החזירים לצפון ריצתה את הדתיים, אך הביקוש לבשרם לא ירד אלא עלה, בין היתר בקרב יוצאי ברית המועצות. חנויות "מזרע" ו"טיב טעם", המוכרות חזיר, פזורות כמעט בכל מקום בארץ, מה שמאפשר תזה היסטורית: השפעת הגסטרונומיה בישראל חזקה מהשפעת הפוליטיקה. *

tom.segev@haaretz.co.il

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ