בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עניבת החנק על התקשורת החופשית מתהדקת

מי שמבקש להגביל את חופש העיתונות, מבקש לרוקן את הדמוקרטיה מהבסיס לקיומה

56תגובות

ב-16 בנובמבר 1965, ממש השבוע לפני 46 שנה, התחוללה השביתה הכללית הראשונה, ולפי שעה האחרונה, של העיתונות בישראל. שום עיתון לא הודפס, ולאזרחי ישראל לא היה שום מקור למידע ולחדשות, זולת הרדיו הממלכתי. עילת השביתה הייחודית הזאת היתה מחאה נגד צנזורה - לא הצנזורה הצבאית-שלטונית, אלא דווקא זו הנובעת מן האיום בתביעות דיבה. בשביתתם ניסו העיתונאים - לשווא - להביא לביטולו של החוק לאיסור לשון הרע שנחקק באותה שנה. כפי שתיאר זאת ד"ר יהושע רוטנשטרייך, אז ראש לשכת עורכי הדין, ואחר כך נשיא מועצת העיתונות, החוק הזה יצר את התחושה "כי הולכת ומתהדקת עניבת חנק על צווארו של חופש הדיבור". עכשיו מבקש הרוב הדורסני בכנסת להדק עניבה זו על ידי תוספת לחוק שתאפשר לתבוע מעיתון בתביעת דיבה לא רק פיצוי מידתי על הנזק המוחשי שגרם בפרסומיו, אלא 300 אלף שקל נוספים ללא הוכחת נזק!

מובן שלא רק העיתונאים יסבלו מן הסנקציה השרירותית הזאת. הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, הזהיר כבר לפני שנות דור מפני הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה ולמוסר הציבורי אצלנו, אם תינתן האופציה החוקית להלך אימים על התקשורת בתביעות דיבה. וכך הוא כתב כאשר המליץ - בדעת מיעוט - לדחות תביעת דיבה שהגישו בשעתו חברת החשמל והמנכ"ל שלה נגד עיתון "הארץ": "מתן האפשרות להשמיע ביקורת על פועלו של השלטון, מוסדותיו, שליחיהם ועובדיהם הוא עיקר-שאין-בלעדיו לקיום ממשל דמוקרטי תקין. קיומה של ביקורת יעילה וחופשית על נוהגיהן ואורחותיהן של רשויות ציבור הוא אמצעי חיוני לתיקון המעוות. אם יחשוש האזרח שכל אי דיוק עובדתי עלול לסבכו בהליכים משפטיים, הוא לא יהין למחות והביקורת תוחנק".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

עמוס בן גרשום / לע"מ

פרשת משה קצב היא המחשה מצוינת למימוש הסכנה שעליה התריע שמגר. רבים תוהים ומתרעמים מדוע כתבים רבים שקיבלו מידע מחשיד אודות קצב, נצרו וגנזו אותו במשך שנים ארוכות. נראה שההסבר נעוץ בחוק איסור לשון הרע ובחשש הכתבים, ובעיקר עורכיהם ומעסיקיהם, מתביעת דיבה. את מחירם הכבד של החשש הזה והצנזורה העצמית שנבעה ממנו שילמו כידוע לא העיתונאים, אלא כל אותן נשים שקצב המשיך לנצלן ולהתעמר בהן באין מפריע, כל הדרך אל משכן נשיאי ישראל.

אם יאושר חלילה התיקון לחוק, תפחת בוודאי אף יותר נכונות העיתונאים, ובעיקר מעסיקיהם, לחשוף פשעים או מחדלים של אנשי ציבור ולהסתכן בכך שתוגש נגדם תביעת דיבה. איזה מו"ל או בעל מניות בערוץ שידור יהיה מוכן ליטול עליו את הסיכון שיושת עליו תשלום פיצוי של 300 אלף שקל? כך בעצם יזכו הפוליטיקאים וחבריהם לחסינות מוחלטת מפני ביקורת והוקעה. ברור מדוע החסינות הזאת טובה לפוליטיקאים, וזו כנראה גם הסיבה לתמיכת רבים מהם ביוזמת החקיקה, אך את מחיר שחיתותם ומחדליהם שלא ייחשפו, ישלמו כאמור קורבנותיהם והציבור כולו.

כאן המקום להדגיש שעל פי החוק הדרקוני שנגדו שבתו העיתונאים ב-65', נטל ההוכחה במשפט הדיבה מוטל כולו על העיתונאי, וזהו נטל כבד, לעתים אף כבד מנשוא. כפי שהסביר בשעתו שופט בית המשפט העליון, תיאודור אור, "קיים קושי בהוכחת האמת כאשר העדים המבססים את המידע שבידי העיתון אינם חפצים לחזור עליו בדיון משפטי פומבי, או מבקשים להישאר אלמונים. ככל שסיפור הוא רגיש יותר, גדל הסיכוי שעד פוטנציאלי לא ירצה לעלות על הדוכן ויבקש לשמור על חשאיות". השופט אור אף העיר שאילו החוק האמריקאי היה דומה לשלנו, קרוב לוודאי ש"וושינגטון פוסט" לא היה מעז לחשוף בשעתו את פרשת ווטרגייט, שכן אין סיכוי שבעולם שמקורותיו ובראשם "גרון עמוק" הידוע, היו מוכנים להעיד להגנתו בבית המשפט.

ואולם למזלה הטוב של הדמוקרטיה האמריקאית, ולמזלו הרע של הנשיא המושחת ריצ'רד ניקסון, המצב המשפטי בארצות הברית שונה לחלוטין מזה בישראל: שם נטל ההוכחה בתביעת דיבה מוטל כולו על התובע ולא על הנתבע. פוליטיקאי אמריקאי שתובע כלי תקשורת שחשף את ערוותו, נדרש להוכיח שהפרסום עליו שקרי וגם שהעיתונאי הכפיש אותו בזדון או מתוך רשלנות פושעת. בית המשפט העליון האמריקאי נימק זאת בכך שדיון באנשי ציבור חייב לכלול - מעצם טבעה של הדמוקרטיה - ביקורת והתקפות "מתלהמות, חריפות ופוגעניות". ואילו החוק שלנו דורש כאמור מן העיתונאי להוכיח "אמת דיברתי", וגם אם הוא לא התרשל בבדיקת העובדות, אך בכל זאת שגה בהן בתום לב, הוא יפסיד במשפט. צדק אפוא המנכ"ל לשעבר של מועצת העיתונות, אבי וינברג, באומרו, שמי שמבקש להטיל אצלנו פיצויים בסכומים האסטרונומיים המקובלים באמריקה, צריך גם להעביר את נטל ההוכחה מהעיתונאי לתובע, כמו באמריקה. אלא שהסיכוי שהצעתו זו תתממש שואף כמובן לאפס.

יוזמת התיקון לחוק איסור לשון הרע איננה היחידה המאיימת לפגוע פגיעה אנושה בחופש העיתונות בכלל ובחופש העיתונות החוקרת בפרט. מצטרפות אליה יוזמות שמטרתן למנוע מן הציבור מידע על חשדות וחשודים הנחקרים במשטרה. בעשור האחרון התמקדו היוזמות הללו בהרחבת הסמכות להוצאת צווי איסור פרסום. ואולם בקיץ האחרון הן הגיעו לשיא (או אולי מוטב לכתוב - לשפל) חדש כאשר ועדת החוקה אישרה לקריאה שנייה ושלישית תיקון לחוק האוסר לפרסם את זהותו של חשוד ביומיים הראשונים לחקירתו. כבר כיום חשוד כזה יכול לבקש מבית המשפט לאסור על פרסום זהותו, אך על פי התיקון הוא לא יצטרך כלל לעשות זאת, אלא העיתונאי הוא שיידרש לפנות לבית המשפט ולבקש ממנו היתר פרסום!

אם תעבור החקיקה הזאת, תהיה ישראל לדמוקרטיה היחידה בתבל, אשר בה קיימת בנוסף לצנזורה צבאית, גם צנזורה על חקירות פליליות. בחסות הצנזורה הזאת ייקל על הבכירים להפעיל את קשריהם על מנת לשבש את החקירה בשלביה הראשוניים והקריטיים. בתיקי תלונות על עבירות מין, האיפול על זהות הנחקר גם יסייע לו בכך שיפחית את הסיכון שיגיעו מתלוננות נוספות שיחזקו את הראיות נגדו (כפי שאירע בחקירות נגד יצחק מרדכי ומשה קצב). ושוב - התוצאה הזאת תהיה טובה מאוד לנחקר, אך רעה מאוד לקורבנותיו ולציבור בכלל. "אור השמש", לימדנו השופט היהודי-אמריקאי הדגול לואיס ברנדייס, "הוא חומר החיטוי המשובח ביותר", אך מחוקקינו מעדיפים להגיף את התריסים בפני האור המחטא, ולהניח לריקבון להתפשט.

יש כמובן מכנה משותף מובהק בין יוזמות החקיקה נגד חופש העיתונות לבין אלו המיועדות לפגוע בעצמאות בית המשפט העליון. בדמוקרטיה נכה כשלנו, אשר בה אין חוקה שלמה ומשוריינת, עצמאות מערכת המשפט והבג"ץ שבראשה, ותפקודה החופשי של העיתונות החוקרת, הן הערובות היחידות שנותרו לשוויון בפני החוק. הפגיעה המשולבת של המחוקקים בעיתונות ובבית המשפט נועדה אפוא לאפשר לרוב הפרלמנטרי שבשלטון להציב את עצמו ואת יקיריו מעל לחוק. "כוח נוטה להשחית", הזהיר הלורד אקטון, "וכוח מוחלט משחית לחלוטין". אם יתממשו חלילה יוזמות החקיקה האמורות, יהפוך כוחו של הרוב השליט אצלנו למוחלט ולא יימצא עוד מי שביכולתו לחסום את עריצותו ושחיתותו.

פלאש 90

הכותב הוא הפרשן המשפטי של קול ישראל ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית. ספרו "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל" ראה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

 


 

הגבלת חופש הביטוי

חוק איסור לשון הרע: בתחילת אוקטובר האחרון אישרה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת שתי הצעות חוק של חברי הכנסת מאיר שטרית מקדימה ויריב לוין מהליכוד, המגדילות משמעותית את סכום הפיצויים למי שנפגעים מפרסום לשון הרע. שתי ההצעות אוחדו לאחת, ולמרות התנגדות משרד המשפטים להצעה, כרגע מסתמן רוב בכנסת לאישורה. החוק החדש יאפשר לבתי המשפט לפסוק לנפגע עד 300 אלף שקל פיצויים, בלי שיידרש להוכיח איזה נזק גרם הפרסום (כיום הסכום הוא 50 אלף שקל). כמו כן, אם יוכח שלשון הרע פורסמה מבלי שפורסמה תגובת הנפגע, יוכלו בתי המשפט לפסוק פיצוי עד 1.5 מיליון שקל בלי הוכחת נזק.

המשמעות עלולה להיות הרתעה של כלי התקשורת הממוסדים מעיסוק בתחומים רגישים, כמו פרסום דברי ביקורת או תחקירים על אנשי ציבור, פוליטיקאים או אילי הון; בלוגרים או מפעיליהם של אתרי חדשות עצמאיים, שאיום מתמיד בתביעה ירחף מעל ראשיהם, עלולים להפסיק את פעילותם.

איסור פרסום אוטומטי: באוגוסט השנה אישרה ועדת חוקה, חוק ומשפט לקריאה שנייה ושלישית את התיקון לחוק, האוסר על פרסום פרטיו של חשוד מרגע שנודע לו על קיום חקירה נגדו ובמשך 48 שעות. מטרת החוק לאפשר לחשוד שהות לבקש מבית המשפט להוציא צו איסור פרסום שיטיל איפול על זהותו. גם לפני כן היתה לחשוד אפשרות לבקש ולקבל צו האוסר על פרסום פרטיו, אבל החוק יהפוך את האפשרות לחובה, לפחות ב-48 השעות הראשונות.

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי בית משפט רשאי לאשר את פרסום פרטי החשוד אם המקרה הוא "עניין ציבורי", או אם החשוד עצמו יבקש לבטל את האיסור. המתנגדים לתיקון טוענים כי הקושי של התקשורת לדעת מתי בדיוק פוקעות 48 השעות, חושף את הגופים המדווחים חדשות לעבירה פלילית; החוק יכול להביא לזהירות יתר שעלולה למנוע מידע חשוב מהציבור. ח"כ זהבה גלאון הגדירה את החוק "הטלת צנזורה שרירותית על הליכים בחקירות פליליות".

גילי איזיקוביץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו