פעם חיפה באמת היתה יפה

ככה זה בבירת הצפון, אפשר לבחור ללכת ימינה או שמאלה, למטה או למעלה. ואני קיבלתי עוד כיוון: אחורה בזמן

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

זה היה ביום שבת, לפני שבועיים, שמצאתי את עצמי מוליכה בעקבותי כמה עשרות אנשים ברחובות הדר הכרמל בחיפה.

זה קרה במסגרת פרויקט של מוזיאון חיפה והאוצרת הראשית והדי חדשה שלו, רותי דירקטור. במקביל לתערוכה בשם "קו שנוצר על ידי הליכה", שאת ההשראה לה קיבלה מעבודתו של האמן הבריטי ריצ'רד לונג שב-67' צעד הלוך ושוב לאורך כר דשא עד שיצר בו קו, ולתערוכה "מה לעשות עם ציור במאה ה-20?" ששתיהן מוצגות תחת הכותרת "באופן פורמלי" - יזמה דירקטור פרויקט בשם "הליכות חיפה" שבו השתתפתי גם אני בנוסף לרבים וטובים ממני. במסגרתו הוזמנו יוצרים וכותבים שיש להם קשר אמיץ עם חיפה (כמו עמוס גיתאי ויהודית קציר) ליצור ברגליהם שלהם וברגלי המצטרפים לסיור את הקו שיצרו בהליכותיהם בתקופה החיפאית שלהם. או כמו שנכתב בקטלוג: "ליצור קווים של אמנות וקווים של חיים והליכה הן במוזיאון והן מחוצה לו".

מוזיאון חיפה זקן אפילו יותר ממני, ואף על פי כן אינני זוכרת פעם אחת ב-20 שנות חיי בחיפה שבה ביקרתי בו. למעשה, הפעם היחידה שבה נכנסתי בשעריו היתה כשהוצגה בו, לפני כעשור, תערוכה של מוטי מזרחי שעליו הכנתי אז כתבה. וזה מפתיע לנוכח העובדה שבנעורי נחשבתי בעיני עצמי לחובבת אמנות, ואף למדתי תולדות האמנות בבית הספר.

הפעם, לאחר שהוזמנתי לקחת חלק בפרויקט, הבטתי ברצינות בפעם הראשונה במבנה האבן העתיק הסמוך כל כך למקום שבו עברה עליה ילדותה של אמי, הבנוי בצורה רבועה והגיונית כל כך, נוחה עד מאוד להתמצאות, בהבדל ניכר מהאגף החדש של מוזיאון תל אביב שאותו אניח לאחרים להשמיץ. זהו, כמובן, מוזיאון קטן בהרבה ממוזיאון תל אביב, אבל אם יעלו תוכניותיה של דירקטור יפה, הוא יצורף בעתיד לבית האמנים הסמוך, ברווח ביניהם ייבנה בניין חדש, וביחד ייווצר מתחם גדול למדי של אמנות בחיפה.

קצת התקשיתי להחליט על מסלול ההליכה שלי בחיפה, שכן מסלול החיים שלי בעיר נמתח על כמה וכמה אזורים: נוה שאנן שבה גדלתי; העיר התחתית שבה חיו סבי וסבתי; בית הקברות העתיק שבו קבורים דודיו ואביו של סבי; והדר הכרמל שבה נמצא בית הספר הריאלי שבו נפגשו והתאהבו סבי וסבתי, ובו גם למדתי לצערי אני. שם נמצאים בנייני העירייה שבהם (בשלושה שונים) עבדו סבי ואבי, למורת לבו העצומה של האחרון, ושם גם נמצא בית סבי וסבתי בתקופה שהייתי אני ילדה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

לשם קיצור בחרתי בסופו של דבר בהדר הכרמל, וכך מצאתי את עצמי מתחבטת עם מיקרופון המדונה שניתן לי וצועדת בראש קבוצה לאורך מסלול של 600 מטר לכל היותר. כמובן, בהינתן חוש האוריינטציה הבלתי קיים שלי, לפחות חמש פעמים טעיתי במהלך המסלול, אלא שהאנשים הטובים שמצדדי ומאחורי, סייעו לי לחזור אל המסלול.

כנקודת פתיחה בחרתי בבית הקרנות - הנמצא בקרן הרחובות הרצל ובלפור ושעולים חדשים נהגו לקרוא לו "בית הקרונות" - משום שפעם בילדותי היו שם חנויות מפוארות. בייחוד היתה חביבה עלי "באייר" לתווי נגינה. משם במעלה רחוב בלפור הלכנו אל עבר הטכניון הישן, מקום משכנו של ה"מדעטק" כיום, ובתקופה שבה למדתי אני בריאלי בהדר שכן שם בית הספר בסמת. יחד עם תלמידיו החתיכים בתלבושתם האחידה הכחולה כהה, הייתי נוסעת מדי יום באוטובוס לבית הספר.

שעריו של הריאלי בהדר היו נעולים באותה שבת, מה שלא הפריע לי כמובן לספר לסיירים האמיצים את סיפור היכרותם של סבי וסבתי שם ואיך ברחו ממשפחותיהם ליפו כדי להתחתן משום שהיו הזוג המעורב הראשון בחיפה. ואיך, בתמימותם, ביקשו דווקא מאחד ממוריהם שנמצא באותו זמן ביפו שישמש כעד בחתונתם, וההוא בחוזרו לחיפה בירך את אבי-סבי במזל טוב לתדהמתו הרבה ולכעסו הרב של אבי-סבי, שהודיע על השערורייה לאביה של סבתי שבתגובה נעל אותה בבית ואחר כך גם שלח אותה הרחק לביירות כדי שתלמד להיות אחות.

חוק לימודיה זה נקטע באבו כשהופיע סבי במקום מגוריה בביירות, ואיים שאם לא תחזור איתו לארץ כדי שיחיו ביחד, על אפם וחמתם של משפחותיהם, יעלה לגג ויקפוץ ממנו. ואכן, רק לאחר שנולדה בתם הבכורה סלחו להם בני משפחתו של סבי.

משם, לאחר שהתייעצתי עם הנוכחים, ירדנו במדרגות עמק הזיתים, שבהן היתה סבתי מטפסת מדי שבת אל בניין הטכניון הישן שבו הרצו אז מיטב המרצים. בעיקר אהבה הרצאות בהיסטוריה, בתנ"ך ובפילוסופיה, ואהוב עליה מכולם היה ישעיהו ליבוביץ. אבל אנחנו הלכנו בכיוון ההפוך, מטה. כי הרי בחיפה, כמו בירושלים, יש ארבעה כיוונים: ימינה, שמאלה, מעלה ומטה. שוב, לאחר תיקוני מסלול קלים אך הכרחיים שערכו בשבילי הסיירים, הגענו לבית שבו גרו סבי וסבתי בילדותי, הבית ברחוב צפת.

אך נעמדתי על המדרכה המוגבהת ממולו ומיד נשטפתי בתחושת עולם שחרב. אלו לא החיפאים שעזבו את חיפה, אלא חיפה היפה של פעם שעזבה אותם. התחושה הזאת הלכה והתחזקה כשהמשכנו דרך רחוב הנביאים אל המקום שפעם היתה בו מזרקה יפה ועכשיו איננה. את הבניין שבו שכנה מחלקת הנכסים שניהל אבי לא מצאנו. תוספות הפכו אותו לבלתי ניתן לזיהוי, כמו את שאר בתי האבן המפוארים לשעבר והמוזנחים כל כך היום. בכל שוררת טינופת, כאילו אף פעם לא היתה חיפה העיר הכי נקייה במדינה.

שעתיים ורבע נמשכה הליכתנו לאורך 600 מטר, מהירות ממוצעת של כמעט ארבע דקות וחצי למטר, מה שהזכיר לי מה שאמר לי פעם מדריך טיולים ידוע שלקח אותי לטיול למרגלות החרמון: "אף פעם לא פגשתי מישהי שהולכת כל כך לאט ומדברת כל כך מהר".

neril@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ