שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסופרים שחוזים את העתיד

מדע בדיוני הוא לא עניין לנוער שוחר חייזרים. הוא גם המקום הזה, שבו אפשר לתכנן מדינות חדשות. נועה מנהיים מדווחת מהעתיד

נועה מנהיים
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נועה מנהיים

לאורך ההיסטוריה נכתבו עשרות יצירות שביקשו לדמיין את העולם הטוב ביותר מבין כל העולמות האפשריים: אוטופיות שבהן החברה האידילית נשלטה על ידי נשים או שכנה במעבה האדמה, שרחובותיה היו מרוצפים זהב או שלא השתמשה כלל בכסף. אחד מהחזיונות מרחיקי הראות הללו היה זה שבו המיעוט היהודי הקים לעצמו מדינה מתקדמת ומשגשגת בתל אביב, שבירתה חיפה.

האיש שמאחורי הרעיון הזה היה, בין השאר, סופר מדע בדיוני שעסק רבות בפוטנציאל ההרסני של הקידמה הטכנולוגית, בסיפורים כמו "סולון בלידיה" (סולון איש אתונה מנסה להזהיר את מלך לידיה מפני המצאה מהפכנית) או "ספינת האוויר" (שבו אדם ממציא מכונה מעופפת, אך משמיד אותה כשהוא עומד על השימושים הצבאיים שעשויים להיות לה). הסופר, העיתונאי, המשפטן, המחזאי והמדינאי, בנימין זאב תיאודור הרצל היה איש רעיונות שהשאלה, "מה היה קורה אילו?" העסיקה אותו גם ביצירות כמו "היזם בונפרטה", סיפור קצר של היסטוריה חלופית שבה נפוליאון פונה לחיים של עסקנות משגשגת או "הפעמון השמאלי", סיפור בנוסח "דלתות מסתובבות", הפורש שתי עלילות מקבילות המתפצלות מאותה נקודה: לחיצה על פעמון הדלת השמאלי ולא על זה הימני.

את המילה "אוטופיה" (Utopia) טבע במאה ה-16 סר תומס מור, עורך דין, הוגה דעות, פוליטיקאי ולבסוף, יש לשער שלאחר ייסורים רבים, קדוש. בספרו, "על אודות הרפובליקה הטובה הנמצאת באי החדש אוטופיה" נגזר שמו של האי משתי מילים יווניות: Eutopia, שמשמעה "מקום טוב", ו-Outopia, שמשמעה "שום מקום". אוטופיה שלו היתה גן עדן רציונליסטי-סוציאליסטי (הרכוש משותף כולו), מאורגן למופת, שבו למור עצמו לא יכול היה להיות מקום, שכן לא היו באי עורכי דין כלל.

בנימין זאב תיאודור הרצל

מאה שנה לאחר שפירסם מור את יצירתו המשפיעה, במאה ה-17, הכליל הנוסע והגיאוגרף סמואל פרצ'ס את האי אוטופיה בספרו, "פרצ'ס, מסעותיו", וזיהה אותו עם "הארץ המובטחת" של בני ישראל. המילה "אוטופיה" חדרה לשפה, והזיהוי שלה עם הארץ המובטחת קרם דיו ונייר עם "אלטנוילנד" של הרצל בראשית המאה ה-20, ודם ובשר 46 שנה מאוחר יותר.

המפלצות באות

את ספריהם של מור ופרצ'ס, כמו גם את מפות הממלכה הדמיונית שציירו אמילי, שרלוט ואן ברונטה, את הטיוטה הראשונה ל"פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני" של מרי שלי, וכתביהם של יוצרים כמו ה. ג'. וולס, אולף סטפלדון, יבגני זמיאטין, מרגרט אטווד ועוד, ניתן היה למצוא בסתיו בתערוכה הנרחבת של הספרייה הבריטית: "לא מהעולם הזה - מדע בדיוני, לא מה שחשבתם".

חלל התצוגה המרכזי של מבנה הספרייה היפהפה נתפס כולו על ידי כתבי יד נדירים, מרהיבים ומוזרים, כמו מהדורה דו ממדית דמוית מפה של הסאטירה המתמטית "שטוחלנדיה" (1884) מאת אדווין אבוט אבוט, כמחווה ליצירתו הרב-ממדית והמורכבת; עותק נדיר של הסרט הרוסי האילם "אייליטה" (1924 ,Aelita) על פי ספרו הפופולרי של סופר המדע הבדיוני אלכסיי טולסטוי (קרוב רחוק של לב) וספרי נוסעים מעוטרים מהמאה ה-15 המציגים אנשים שראשם בחזם או שפניהם פני כלב. את כל האוצרות המשונים הללו אירגנו אוצרי התערוכה לאורכן של שש תמות מרכזיות: עולמות זרים, עולמות מקבילים, עולמות וירטואליים, עולמות עתידיים, סופו של העולם ועולם מושלם.

בעזרתם של כתבים מהמאה החמישית לפני הספירה ואילך הם משרטטים את התפתחותן של תמות אלו לאורך ההיסטוריה כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרות, עד שהן מגיעות אל תחומו של מה שאנו מגדירים היום כמדע בדיוני. התערוכה לוקחת את מבקריה בתנופה עזה מנפלוקוקיגיאה, העיר הצפה בשמים במחזהו של אריסטופנס, "הציפורים", דרך לפוטה, האי המעופף של ג'ונתן סוויפט ב"מסעי גוליבר" ועד בניין המסיבה המרחף של דגלאס אדאמס ב"החיים היקום וכל השאר".

הוגו גרנסבק, חובב רדיו, ממציא וסופר יליד לוקסמבורג, היה המוציא לאור האגדי של מגזינים כמו "סיפורים מדהימים" במחצית הראשונה של המאה ה-20. הוא גם מי שטבע את המונח "מדע בדיוני" שבו אנחנו משתמשים עד היום, הנושא בכנפיו לעתים אסוציאציות של נערים מחוצ'קנים במדי "מסע בין כוכבים" המצוידים באקדחי לייזר תוצרת בית, או של סרטי בי שבהם אוחזות מפלצות ריריות במשושיהן המבחילים נערות מעולפות ודשנות חזה.

אווטאר

אבל הספרות הספקולטיבית עתיקה מהמושג הזה הרבה יותר. היא אינה תלויה במדע כשלעצמו, אלא בסקרנות העצומה שעומדת מאחורי המדע - הרצון לדעת, לבחון, לשער ולהרהר באשר לצורתם האפשרית של הדברים. המדע הבדיוני הוא ספרות של רעיונות, מעבדה מבעבעת שלתוך אביקיה, מבחנותיה ומכשיריה המשונים ניתן ליצוק תפיסות הנוגעות למגדר, לעתיד, לאחר, לאני, ההופכות, באלכימיה רבת מעוף, לאמנות.

האם התחלנו להשתמש במעבדה הזאת כבר בעיר הציפורים האוטופית במאה החמישית לפני הספירה? או שמא במאה השנייה, כשלוקיאנוס הסורי הציע מסע אל הירח? האם חדר המדע עצמו אל הספקולציה רק עם "סומניום" של האסטרונום יוהנס קפלר ב-1630? האם זה בכלל משנה? על דלפקיה המבהיקים של המעבדה הזאת אין שמץ של אבק, והיא משמשת את יוצרי הז'אנר היום כפי ששימשה את קודמיהם - בנאמנות יעילה, מאפשרת להם לבצע ניסויים בסייברפאנק, סטימפאנק, ניו-וירד, היסטוריה אלטרנטיבית ועוד זרמים כאלה ואחרים בים הספקולציות רחב הידיים והמסתורי.

והנפש ממריאה

הבנת ההיסטוריה הארוכה, המפתיעה ומעוררת המחשבה שהציעה "לא מהעולם הזה" לז'אנר, מבהירה כמה עמוקה ואיתנה אחיזתם של הרעיונות הללו בנפש האנושית, ועוד יותר מכך, עד כמה אנו מתקיימים היום בעולמה של הספרות הספקולטיבית, עולם שעוצב על ידי זרימתה היציבה והחתרנית לאורך דורות. אנו חיים בעריה האדירות, מגרדות השחקים, מגביהים לשמים במכונות מעופפות, מגיעים לחלל, גולשים ברשת, מצייצים. אנו מסוגלים ליצור את העתיד כי אנחנו מסוגלים לדמיין אותו, בעזרתם של מחזאים כצ'אפק והרובוטים שלו, סופרים כמו צ'יינה מיוויל ועריו הכאוטיות והמוזרות, וקולנוענים כג'ורג' מלייס, שכבר ב-1902 שילח טיל בפרצופו של הירח.

כי היה זה הקולנוע, לא הספרות, שהביא לבסוף את הז'אנר הספקולטיבי אל לב הקונסנזוס: ברשימת עשרת הסרטים הרווחיים ביותר של כל הזמנים יש רק סרט אחד שניתן לקטלג אותו כמיינסטרים - "טיטאניק" של במאי המדע הבדיוני ג'יימס קמרון. גם אם נבדוק את 20 הסרטים הבאים ברשימה, היחידי שאיננו סרט מדע בדיוני או פנטזיה הוא סרט על חיות מדברות ("מלך האריות"). "אווטאר" של קמרון, החולש על הרשימה הזאת ביד רמה, מכר למעלה מ-460 מיליון כרטיסים ברחבי העולם. רק כדי להשוות, ומאחר שאנחנו בכל זאת עוסקים בעתיד, אוכלוסיית ארצות הברית כולה בשנת 2150 עתידה למנות 398 מיליון בני אדם בלבד.

הספרות הספקולטיבית היא מפלטם האחרון של הרעיונות הגדולים, הדיכוטומיות הדרמטיות. זוהי ספרות שאיננה חוששת להעז לעסוק בבלתי ידוע - להפך, היא אכולת אובססיה בנוגע אליו, חוקרת אותו בקדחתנות שקדנית. כשהיא טובה, והיא יכולה להיות מופלאה, היא מותירה אחריה שובל זוהר שניתן לעקוב אחריו לעולמות שלא שיערנו בנפשנו, היא מעוררת אותנו לחשוב ולחוש דברים שלא חשנו מעולם באשר למיקומנו ביקום, בחברה האנושית, בגופנו הזכרי או הנקבי, בפייסבוק. היא מעודדת אותנו להפליג לערים מעופפות, לבנות מגדלים פורחים ולפעמים, אפילו מדינות. היא גם מזכירה לנו שהאוטופיה של האחד, יכולה בקלות להיות הדיסטופיה של האחר. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ