בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גברים פה, נשים שם - ההפרדה המגדרית מאז ועד והיום

הסופרת יהודית רותם סוקרת את תולדות ההחמרה החרדית בהפרדה בין גברים לנשים, דרך חוויותיה האישיות מאז ימי ילדותה בבני ברק ועד לנסיעות באוטובוסי ה"מהדרין" העכשוויים

34תגובות

להתרגשות שריחפה באוויר ככל שהתקרב ערב שמחת תורה, לא היה שם. לא היה בה מיראת הרוממות של הימים הנוראים, לא מחרדת הניקיון של חג הפסח ולא משמחת היצירה שבהקמת הסוכה. הציפייה, שהיתה מרכיבה העיקרי, היתה מהולה בטיפ-טיפה אשמה ובקורטוב תחושת מרי, מודחקות הדחק היטב. לא חקרתי בתוכי מה גרם לי לחכות בקוצר רוח לסיום סעודת החג, ולרוץ, בבגדי היפים ביותר, מסורקת וסמוקה, אל גבעת ישיבת פוניבז', שלמרגלותיה גרנו, לראות את בחורי הישיבה רוקדים "הקפות" עם ספרי התורה בידיהם.

הייתי בת 12, 13, 14. זה היה באמצע-סוף שנות ה-50, אבל אני יכולה לזכור עדיין את ריחה של ההתרגשות ההיא, כשנדחקתי עם חברותי כאשה אחת בגרם המדרגות המעוקל והצר אל עזרת הנשים לתפוס מקום אסטרטגי מאחורי "המחיצה" - שבכת אבן דמוית חלת דבש, שכוסתה, ליתר ביטחון, בווילון עבה. המאבק על אשנבי ההצצה ועל הסטת הווילון היה עז. לא בקלות הצלחנו להדוף את העלמות הבוגרות מאיתנו, שניסו לאתר בין הרוקדים את שאהבה נפשן, בפועל או בדמיון.

גם לי היה אהוב, בחור ישיבה שעקבתי אחריו ממרפסת המטבח בקומה השלישית, ואם התמזל מזלי לחלוף על פניו ברחוב, פינטזתי שהביט בי בכוונת מכוון. לא היה אפשר לצוד את מבטו של האחד והיחיד מאחורי המחיצה. אמהותיהם של הבחורים הצטופפו לפני השבכה והיוו מכשול רציני, ויותר מכולן הרגיזו אותנו המתפללות הוותיקות, הקבועות, שאחזו במקומן כבקרנות המזבח ומילמלו נזיפות וקובלנות על ירידת הדורות וחוצפתן של הצעירות. כל זה לא הרתיע אותנו מלהידחק ולנסות לגנוב ממראות הריקודים האקסטטיים, שלנו, כמובן, לא היה חלק בהם.

אמיל סלמן

בחוץ, ברחבה הגבוהה, הלא מרוצפת, החשוכה כמעט לגמרי, ניתן היה לראות זוגות עומדים ומתלחשים. בעצם, נראו רק השמלות, בהירות, מתנופפות ברוח הקלה שהגיעה מן הים. החליפות והמגבעות הכהות של הבחורים שימשו להם מסתור. לפעמים הבליח אור סיגריה רוטט. העישון מותר בחג והוא מרגיע את הנפש הגברית המתלקחת בהתרגשות ובכמיהה. אין לי מושג כמה אהבות נרקמו באותן שעות, כמה לבבות נשברו וכמה זוגות נישאו. בישיבת סלבודקה, בגבעה אחרת של העיר, התרחש מחזה דומה, ומפיה של חברה, בתו של "המשגיח", נודע לי על התאהבויות דרמטיות שרובן הסתיימו מתחת לחופה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

ואז, בערב חג אחד, עברה הידיעה המרה מפה לאוזן: על נערות לא נשואות נאסר להיכנס להיכל הישיבה. הטעם לגזירה לא נמסר, אך הוא חיזק בי את תחושת האשמה הסתומה; בה בעת מילאו את לבי אכזבה וצער והחמצה, ושמחת החג ניטלה ממני והיתה כלא היתה.

זהו סיפור אישי ומינורי, אך מכיוון שהוא נפגש ונשזר בסיפור החברתי הכללי, מתגלה בו גם ההיבט הייצוגי. בגזירה הגברית הכוחנית ההיא, נטולת ההסבר, אני מזהה את ראשיתה של רוח ההחמרה וההדרה בחברה החרדית, שסיסמתה "כל המחמיר - תבוא עליו ברכה". הרוח המחמירה, המדירה והבדלנית נהגתה והופצה על ידי תלמידיו של החזון איש, גדול הדור ששיכנע את בן גוריון להעניק פטור מן הצבא לבחורי הישיבות. חוד המחץ של אבירי מסדר החומרות שכן ב"כוילל חזון איש", בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק, ומשם זה התחיל. מאז, כמו התפשטות חסרת רסן של יבלית, הולכות ההחמרות וכובשות כל חלקה טובה בחברה החרדית וגרורתה החרד"לית.

הגברים עומדים

מיד אחרי שעברנו לשכונת זיכרון מאיר מן המושבה הנינוחה, שם למדנו, אחיותי ואני, בבית ספר דתי מעורב, רשם אותנו אבינו ירא השמים לבית ספר בית יעקב. שנתיים אחר כך, כאשר המהפך עוד לא היכה שורשים בנפשי המרדנית, הוטלה על בנות כיתתי גזירה, שנראתה לי, החדשה יחסית, מוזרה ומרתיעה כאחת: כל בנות-המצווה חויבו לגרוב גרביים ארוכים וללבוש חולצות ששרווליהן מכסים את המרפק, שכונה משום מה "יצר-הרע". התמרדתי אך הובסתי כליל.

כמעט במקביל התחילו המחנכות להטיף באוזנינו על עליונותו של הגבר הלומד תורה ועל חובתנו וזכותנו להינשא לבחור ישיבה, כדי ליצור עבורו תנאים נוחים לעשות את תורתו אומנותו. בשבילנו נבחרה אומנות ההוראה שתאפשר את הדו-קיום הזוגי הזה. בסמינרים למורות של בית יעקב הוכשרו התלמידות לרכוש את המקצוע המפרנס, המקל גם על מימוש הצו השני - הבאת ילדים רבים לעולם. אם עלה על דעתה של אחת התלמידות ללמוד בבית ספר תיכון, אף שהיה דתי, ולרכוש תעודת בגרות, התחייבה בנפשה. כוונתי כמובן מטאפורית, אך לאיומים ולחרמות היה אז כוח ממשי.

קו ישר מוליך בעיני מגזירות הצניעות ההן, שנאכפות היום בבתים רבים על ילדות מגיל שלוש, אל ההפרדה הנהוגה בקווי האוטובוסים הקרויים "מהדרין", שיאה להם השם "מדירין". לפני שנים אחדות, בשובי מביקור בחיפה, עליתי על אוטובוס פרטי שנסע לעירי. כשרציתי לשלם, הודיע לי הנהג שתכף יבוא מישהו לקחת ממני את הכסף. התיישבתי במושב פנוי בחלק האחורי של האוטובוס, וכעבור זמן קצר אכן הגיע בחור חסידי חביב, ארך פאות ונאה, וגבה את הכסף מן הנשים, אגב פלרטוט מעודן, חיוכים ודרישות שלום למשפחה. אשה פטפטנית, שטענה להיכרות איתי, גילתה את אוזני שזהו אוטובוס שבו נוסעים בנפרד נשים וגברים. על זה נאמר: "המה ראו, כן תמהו".

בנסיעתי הבאה, כעבור כמה חודשים, נשא האוטובוס את סמל חברת אגד. כשעליתי, נבח עלי הנהג (הלא-דתי) "נשים מן הדלת האחורית!" מבוהלת עשיתי כמצוותו. "תגידי, את נורמלית?" הרימה עלי את קולה האשה החרדית שצנחתי לידה, "למה ירדת? אני אף פעם לא עושה את זה, אני הולכת בגאווה בין הגברים, ושיקפצו לי".

שפלת רוח ומבוישת ישבתי במקומי ולא הוצאתי מילה מפי כל הנסיעה. מחצית האוטובוס הקדמית היתה שחורה משחור, תפוסה בידי הגברים. באזור האחורי ישבו הנשים, לבושות הדר כנוסעות לחתונה, פיטפטו וריכלו כמו היו במסיבת "שבע ברכות", שגברים ונשים יושבים בה בנפרד. מדי פעם עברו ילדים קטנים מגזרה אחת לשנייה. הרגשתי כאילו מכונת זמן משכה בציצת ראשי והחזירה אותי אל כור מחצבתי. הבחור החביב לא נראה בשטח, ועד סופה של הנסיעה הארוכה הזעתי מרוב בהלה; איך אחצה את הדרך הארוכה עד הנהג, איך אשלם לו, כשהגברים, ברגליהם העטויות שחור השלוחות הצדה, חוסמים את המעבר. לבסוף ירדתי בלי לשלם, ממלמלת להצדקתי, ההשפלת וגם עשקת?

קצת לפני ראש השנה האחרון ביקשה ממני חברתי מנואלה להתלוות אליה לנסיעה לרמת בית שמש. עלינו על האוטובוס המתאים, ועל אף מלבושינו הצנועים שלח בנו הנהג הש"סניק מבט שכולו חשדנות. האוטובוס היה ריק ברובו כל הדרך. על דלת היציאה התנוסס שלט קטן שהצהיר כי כל נוסע רשאי לשבת בכל מקום שיבחר בו. כשירדנו בתחנה האחרונה, שאל הנהג מי אנחנו. נראה שחשש שנשלחנו מטעם משרד התחבורה.

בדרך הביתה התיישבנו בחלק הקדמי. במושב מאחורינו התיישבה אשה חבושת כובע, שדיברה אנגלית בטלפון הנייד. היתה שעת צהריים והאוטובוס התמלא והלך. הנשים התגודדו בחלק האחורי, הגברים ישבו בחלק הקדמי, וכאשר נתפסו כל מקומות הישיבה הקדמיים, הצטופפו הגברים בעמידה ליד הנהג. בחלקו האחורי של האוטובוס נותרו מקומות פנויים לרוב. המתח הורגש באוויר. הגברת מאחורינו חדלה לדבר. חברתי ואני החלפנו מבטים. פתאום נשמע קול רם של אשה: "נשים! הגברים עומדים! הגברים עומדים!"

"אז שיעמדו!" אמרה הגברת מאחורינו.

"יש מקומות ישיבה. מי שרוצה לשבת, יכול לשבת", אמרה חברתי.

"אתן יושבות במקומות שלהם!" הצטרפו כמה נשים למקהלה זועמת, "קומו מהמקומות של הגברים ותנו להם לשבת!"

"למה שנקום?" אמרה חברתי, "תסתכלו, יש כאן שלט שמורה שכל נוסע יכול לשבת בכל מקום שירצה. זה לא מספיק ברור?"

מלמול של מורת רוח ואיבה עבר משורה לשורה. יכולנו להרגיש בחצי התיעוב שנשלחו בנו, משוחים בארס. הגברים המשיכו לעמוד ולא הגיבו ולו במילה, בבחינת "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים" (אחרות).

הגברת מאחורינו גחנה אלינו ולחשה במבטאה האמריקאי, "זה כלום. רוצות לשמוע מה הולך כאן כל יום? הנה מספר הטלפון שלי".

"את גרה במקום הזה?" שאלנו, "את חרדית?"

"לא, ברוך השם. אני עובדת שם. אם אני חרדית? חשבתי כך, עד שהתחלתי לנסוע כל יום באוטובוס הזה".

ירדנו מן האוטובוס בריאות ושלמות. איש לא התאנה לנו. הנהג שלח אחרינו מבט עוין. חברתי הסירה מראשה באנחת רווחה את כובע הצמר המגרד. אפילו רסיס של רווחה לא השיב את רוחי. עוגמת נפש ותסכול אפפוני, כמו תמיד בעמדי מול נשים, אחיותי הרחוקות, הנושאות ברמה את דגל השיטה הגברית. כבר מזמן אני יודעת (ואף כתבתי על כך), שהנשים הן האויבות הגדולות ביותר של עצמן. לא רק "אצלנו" זה כך, אלא בכל החברות הפטריארכליות, ובאופן מוקצן ואכזרי אלפי מונים. ידוע שנשים נוטלות חלק בתופעות המחרידות והנתעבות של רצח נשים על רקע "כבוד המשפחה" ומילת נשים. והאם נשמעת זעקת האמהות בארצות שבהן המתת תינוקות בנות היא דבר יום ביומו?

זה כוחו של חינוך אינדוקטריני, והנפש הצעירה, נשית וגברית כאחת, מתעצבת ומתגמשת כמו פלסטלינה להוראותיו של השליט-הזכר הגדול. איני יודעת אם יש לי יתרון בחקרי הנפש הנשית, בהיותי נצר למשפחה נשית (אמי היתה אחת מחמש, אני אחת מארבע, ולי עצמי שש בנות). ובכל זאת, נדמה לי שנשים, מטבע ברייתן, משתדלות יותר, זקוקות יותר לחיזוקים, מוכנות לתת הרבה מדי כדי לחוש נאהבות, נחוצות, מוערכות.

שלוחה נאמנה

לא מכבר יצאתי לעיבורה של עירי החרדית, שאולצתי לגור בה כחלק מהסכם גירושי הדרקוני. השוט כבר אינו מונף מעלי, אבל עדיין אני ממשיכה להתגורר בפאתיה, אם מחמת ההרגל, אם מתוך נוחות ואם מחוסר ברירה. בחנויות ההומות של העיר אני רוכשת לנכדי בגדים וממתקים, קונה לעצמי ספרי קודש בחנותו של יום-טוב, ומעיינת במודעות האבל על לוחות המודעות. זוהי ספרות מרתקת בעיני. העברית הארכאית יפהפייה, נועזת ורבת רגש. לפעמים איני יכולה להתאפק, שולפת עט ודף מתיקי ומעתיקה את הנוסחים המוגזמים, האמיתיים בדרכם: "אוי לה לספינה שאבד קברניטה", "כבה השמש בצהריים", "ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש". "תורה תורה חגרי שק". "אבינו, אבינו, רכב ישראל ופרשיו" (נוסח זה, האחרון, מיוחד לגדול הדור המוסכם על הכל).

והנה, להפתעתי, מכוסה לוח המודעות המרכזי מקיר אל קיר במודעות אבל על מותה של אשה, הרבנית בת שבע קנייבסקי. "קול נהי ארימה, אבל כבד", זועקות המודעות באותיות "בולד" שחורות ענקיות, ומתחתן מספד מר: "עטופי אבל ויגון, יחד עם רבבות אלפי ישראל, אנו מבכים מרה את הסתלקותה הפתאומית של הרבנית הצדקנית, עטרת תפארת נשות ישראל, אשר כל חייה היו קודש לתורה, לתפילה ולגמילות חסדים, במסירות נשגבה לכלל ולפרט, ביתה בית ועד לחכמים היה פתוח לרווחה, ובאהבת הבריות ובהארת פנים נשאה על שכמה משאם של רבבות עם קודש, כאשר יישא האומן את היונק, בעוז אמונתה ותפילותיה הזכות סוככה בכנפי עזרתה על מקהלות עם קדוש, בעוז ואהבת התורה, מורשת אביה ראש כנסת בני הגולה..."

במודעה השנייה נכתב על הרבנית הצדקנית כך: "אמן ולבן של בנות ישראל, אשר מסרה נפשה לכל יחיד ויחיד בישראל, פיה פתחה בחכמה להחיות רוח שפלים ולב נדכאים עד כלות הכוחות ולא השיבה מעולם פני אדם ריקם, ביזתה כל תענוגות העולם הזה והקדישה כל חייה למען תורת בעלה שליט"א".

"מה את עושה כאן?" נוקב אותי קולה של אשה. אני מסתובבת. מטרונית חרדית, גבוהה, לבושה לפי כל הכללים, עומדת מאחורי, כמעט נוגעת בי. הזמן כמו התכווץ במטה פלא. אויה לי. היא נראית בדיוק כמו אחת ממחנכותי בבית יעקב.

"אני מעתיקה את ההספדים", אני מתנצלת.

"בשביל מה זה נחוץ לך?" היא חוקרת.

"סתם כך. אני אוהבת את השפה. זה כל כך יפה".

"את הכרת אותה?" היא מתרככת. "לא??? הפסדת. היא היתה צדקת אמיתית. התייתמנו".

דמעות מנצנצות בעיני שתינו. אני מפסיקה את מלאכתי, מגמגמת משהו ומסתלקת. מבטה של המטרונית ממשיך להינעץ בגבי.

אין לי ספק שהרבנית היתה אישיות מופלאה ואצילת נפש. אחת מחברותי החרדיות (מן המעטות שהמשיכו לדבוק בי) ביקרה אצלה לקבל ברכה ויצאה ממנה נרגשת. אבל כמו תמיד אצלי, בקצה ההזדהות וההתפעלות, מכרסם בי שד הספק הבלתי נלאה. האם אשה אחרת, שלא נולדה כ"בתו של" ולא היתה ל"אשתו של", היתה מצליחה לרכוש מעמד ללא עוררין כמעמדה? האם זכות אבות ובעל היא מקורו של המיתוס שאפף אותה בשנותיה האחרונות?

מודעות האבל עונות על תהיותי בישרות ללא חת. גדולתה של הרבנית יוחסה ל"מורשת אביה ראש כנסת בני הגולה" (כך נקרא הציבור החרדי החי בארצו). את כל חייה, נכתב באחת המודעות, "הקדישה למען תורת בעלה שליט"א" (ראשי תיבות: שיחיה לאורך ימים טובים, אמן). לא למען תורת השם הקדישה את חייה, לא למען תורת ישראל, אלא למען "תורת בעלה". האשה היקרה הזאת היא קודם כל ומעל לכל שלוחה נאמנה של הגברים הראשיים בחייה, אביה ובעלה.

זעקה אילמת

את ההתגייסות הטוטאלית של נשים חרדיות למען המטרות הגבריות חוויתי באינספור צורות, לא רק באוטובוס המהדרין. אחרי שהופיע ספרי הראשון "אחות רחוקה" לפני 20 שנה, פנו אלי בטלפון ובמכתבים מאות גברים חרדים, הודו לי על הספר, שטחו לפני את מר נפשם, ביקשו עזרה או הציעו לי לכתוב גם עליהם. הנשים שהתקשרו אלי היו ספורות, אחת מהן ניאצה אותי לילה אחר לילה. אחדות כתבו לי מכתבים ספוגים איומים, קללות ותחינות שאשוב מדרכי הרעה. מפעם לפעם פנתה אלי אשה חרדית וסיפרה לי את סיפור חייה המר.

ולכאורה, היה העולם החרדי מחויב להעלות על נס את תרומת נשותיו לבניין החברה. דעת לנבון נקל שאלמלא הנשים, האטלס שעליו נשען הגשטלט הייחודי הזה, קיומו היה מוטל בספק גדול. הנשים מפרנסות את גברי החברה הלומדת, יולדות בשיטת "ותהר ותלד, ותהר ותלד" ומעצימות בכך את כוחה וממדיה, מגדלות ומחנכות את הילדים באמונה, ומנהלות משק בית ללא תנאי רווחה. אין גבר חרדי שאינו מודע לז'ונגלריות המדהימה שלהן.

אולם המציאות המקצינה והולכת, סותרת כל היגיון: הנשים מודרות אל ירכתי החברה, מושפלות בדרכים שונות ומשונות. יכולתי להזכיר כאן הלכות אינטימיות הפוגעות בנשים (ולא אזכיר, רק ארמוז). למרבה הפליאה, משלימות הנשים עם הפגיעה, מתעלמות מן ההשפלה, ובשכנוע עצמי ללא רתע, בסובלנות ובסבלנות פרי דיכוי של דורות, הן מנגבות את פניהן ומודות על טיפות הגשם שהרטיבו אותן.

יש לי חברה שבפגשה ידיד (או ידידה) שמחמיץ לה פנים, שואלת, "למה אתה לא נחמד אלי? כבר עשיתי לך משהו טוב?" אולי דווקא הכרת הטובה של הגברים כלפי הנשים גורמת להם חשש וחשד. אולי הם חוששים שאם יכירו הנשים בכוחן, הן עלולות לדרוש שינויים, לתבוע מהם לצקת שוויון אמיתי לתוכני חייהן. או אז יעמדו עליונותם ומעמדם תחת איום ממשי. ואולי על כן הם "מחזיקים את הנשים קצר", כתכסיס מנע?

גברים ונשים חרדים, כאיש אחד, מתמרמרים על הניסיון להתערב באורח חייהם. אני שומעת אותם מלינים עלי, "עזבת כבר, אז מה אכפת לך מה אנחנו עושים, איך אנחנו חיים?" הטענה הפורמאלית היא שאוטובוסים המופעלים בידי חברה ציבורית ונוסעים בכבישי ישראל הם מרחב ציבורי. אבל לא זאת (בלבד) היא טענתי: מתחת לקולות הנשים שרוממות הגברים בגרונן, אני שומעת את קולותיהן של נשים אחרות, שתוקות וכאובות. תפקידי, דווקא לאחר שעזבתי, הוא לדובב את הסבל, להשמיע את זעקתן האילמת. אני יודעת שהיא שם, מתחבטת ומתלבטת כציפור נאלמה במרתפי הנפש.

כשנסענו חברתי ואני באוטובוס המהדרין מרמת בית שמש, הרגשנו כמו היינו רוזה פארקס ליום אחד. האשה השחורה הפשוטה, שהיתה מאז לסמל, התיישבה במקום השמור ללבנים בקדמת האוטובוס ושום דרישה, נזיפה או איום לא הקימוה ממקומה. זה היה יום היסטורי במאבק לשוויון בין הגזעים בארצות הברית. כאן, בישראל הדמוקרטית, בחברה החרדית, היום הזה טרם הגיע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו