שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הימין יחסל את הדמוקרטיה

הפיכת הלא-יהודים לאזרחים בעלי מעמד נחות היא המטרה שאליה שואף רוב הימין הישראלי. והעבודה הפרלמנטרית השקטה והעקבית של נציגיו, מרוקנת את הדמוקרטיה הישראלית מתכניה

זאב שטרנהל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זאב שטרנהל

ייחודו של הימין הישראלי אינו באידיאולוגיה שלו, בשיטותיו הבריוניות ובטרור לסוגיו שהוא מפעיל כלפי מתנגדיו. מייחדת אותו העובדה שהוא יהודי. מצמררת העובדה שדווקא העם שבעצמו היה בעבר הלא רחוק קורבנו הגדול ביותר של פולחן השבט שהשתולל באירופה ואשר הוביל להקצנה הימנית, הוא זה שבימינו מוציא מתוכו תנועה לאומית דורסנית, שוללת את זכויות האדם, סולדת מערכים אוניברסליים, מליברליזם ומדמוקרטיה. כפי שהיה גם במקומות אחרים, הימין פועל בשתי זרועות: הזרוע האלימה, היא הזרוע ההתנחלותית, הנהנית מאוטונומיה טריטוריאלית, מצוידת בנשק ומטילה את חיתתה על הצבא והמשטרה, והזרוע המכובדת העושה את העבודה בכנסת. האלימות הגסה המשתוללת בשטחים מדי יום ביומו, אך זולגת כבר גם לרחוב הישראלי, מסוכנת מבחינות רבות פחות מהעבודה הפרלמנטרית השקטה והעקבית המרוקנת בהדרגה את הדמוקרטיה הישראלית מתכניה.

בהקשר זה כדאי לזכור כי חתירה תחת העקרונות האינטלקטואליים והמוסריים של הסדר הליברלי והדמוקרטי החלה באירופה כ-40 או 50 שנה לפני שנחקקו באופן רשמי חוקי הגזע הגרמניים, האיטלקיים והצרפתיים. עשרות שנים הפרידו בין ההתקפות היומיומיות על "הבוגדים" שלחמו על מימוש עקרונות כמו שוויון וזכויות אדם - גם של אלפרד דרייפוס - ועד שעברה החקיקה שביטלה את זכויות האזרח של מי שלא נמנו עם הלאום השולט ועם הדת הנוצרית. לאחר שבוטלו זכויות האזרח של היהודים, הם היו להפקר ולא היתה עוד מניעה לגרשם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

"תג מחיר", רחוב לינקולן בתל אביב, נובמבר 2011צילום: תומר אפלבאום

הפיכת הלא-יהודים לאזרחים בעלי מעמד נחות היא המטרה שאליה שואף רוב הימין הישראלי. בשמו של זרם זה פועלים שרי המשפטים והחוץ של ישראל, מגובים, למעט יו"ר הכנסת, על ידי כל הצמרת הפרלמנטרית של הימין. גם כאשר הפעילות נעשית במסגרת החוק, היא עומדת בניגוד זועק ליסודות הדמוקרטיה ולרוחה ובניגוד לתכניו האינטלקטואליים של הליברליזם. יעקב נאמן ממיט חרפה על תפקיד שר המשפטים: בהתנהלותו המניפולטיבית והדורסנית מלמד נאמן שמותר לעוות ולהפר את כל כללי המשחק ההוגנים שנקבעו במשך עשרות שנים ושירתו את הדמוקרטיה הישראלית ללא רבב.

היה טוב אילו היו אנשי הימין נזכרים ברוויזיוניסטים הוותיקים. עם הגיעם לשלטון, מנחם בגין ומנהיגי תנועת החרות הקפידו הקפדה יתרה על תכניו הליברליים והדמוקרטיים של המשטר בישראל. זכויות האדם, חלוקת הרשויות, חופש הביטוי, עצמאותם של אמצעי התקשורת, מעמדו העצמאי של בית המשפט העליון ככלב שמירה של חירויות האזרח היו בעיניהם לנכסי צאן ברזל של הציונות ושל המדינה הצעירה. עם חילופי השלטון ב-77', בפעם הראשונה מאז העצמאות, היתה ישראל לדמוקרטיה מערבית שהוכיחה את עצמה. הישגים אלה נמצאים עתה בתהליך הדרגתי של חיסול.

ואמנם, תכלית קיומה של הדמוקרטיה היא הבטחת זכויות האדם וחירויות היחיד. הכרעת רוב היא אמצעי לכך, לא מטרה בפני עצמה. הכרעת הרוב באה לעולם כאלטרנטיבה לשלטון של יחידים או של מעטים על מנת למנוע שרירות ולהבטיח שוויון לכל. לכן מוגבל שלטון הרוב על ידי התכלית שלו עצמו: שלטון הרוב מאבד את הלגיטימיות שלו ברגע שהוא פוגע בזכויות האדם ושולל נורמות אוניברסליות של שוויון. בכוח החלטת רוב, הדמוקרטיה יכולה גם לחסל את עצמה.

על רקע החקיקה העוברת או עתידה לעבור בכנסת צריך לזכור שאם ישראל רוצה להישאר דמוקרטית היא יכולה להגדיר את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי רק בשני מובנים: זו מדינה שבה היהודים מהווים רוב, וזו מדינה שהוקמה וקיימת לא רק למען מי שחיים בה אלא על מנת להבטיח מקלט ליהודים שעלולים להזדקק לו בעתיד. לעומת זאת, אם המדינה מעניקה עדיפות ערכית ליהודים, שבהכרח תתגלגל לעדיפות פוליטית, אם לא חברתית וכלכלית, היא חדלה מלהיות מדינה דמוקרטית.

המרחק מהרוויזיוניסטים

לכן, על מנת להבין את כל חומרת המערכה המתנהלת היום בכנסת, כולל הניסיונות לחסל את בית המשפט העליון כגוף המרסן את הרוב, חייבים לשאול את השאלה הבסיסית: מי בכלל זקוק לדמוקרטיה ומדוע נחשבת הדמוקרטיה הליברלית למשטר רצוי? מדוע בעצם לא להחליפה בשיטה הידועה כ"דמוקרטיה מודרכת", בלי חלוקת רשויות, בלי בית משפט עליון המעביר ביקורת שיפוטית על החלטות הכנסת והממשלה, בלי תקשורת חוקרת ומבקרת? מדוע לא להעדיף משטר המעניק לרשות המבצעת סמכויות שלטון ללא הפרעה מצד מוסדות נבחרים אחרים או מצד בתי המשפט? מי זקוק בכלל למשטר של איזונים ובלמים? מדוע לא להחליט כי במדינה שחיים בה שני לאומים או יותר, ישלוט הלאום הדומיננטי ולפיכך ייקבע שלקהילה הלאומית עדיפות ערכית על פני קהילת האזרחים? ומדוע בכלל לדבוק במוסכמה שבאה לנו בירושה מהנאורות האירופית של סוף המאה ה-18, שבזכותה, בימי המהפכה הצרפתית, היו גם היהודים והשחורים לאזרחים שווי זכויות? מדוע לא לקבוע מוסכמות אחרות?

האמת היא שאין כל קדושה בדמוקרטיה. הדמוקרטיה המעמידה במרכז העולם את האדם החופשי והריבוני מבוססת בסך הכל על מוסכמות. במילים אחרות: זכויותינו וחירויותינו כיצורים אוטונומיים אכן מעוגנות בפיקציה האומרת כי בכל זמן ובכל מקום, מעצם מהותו האדם הוא יצור תבוני ולכן גם יצור חופשי ושווה לכל בני האדם אחרים. בתור שכזה הוא יכול וצריך לנהל את חייו בעצמו. על תשתית פשוטה זו בנויים המשטרים החופשיים של המערב, המבטיחים שוויון לכל אזרחיהם ואינם מבחינים בין בני לאומים, גזעים ודתות שונים. כולם נתפסים כאזרחים שווי זכויות.

על תפיסה זו קורא תיגר הימין הישראלי, החילוני והדתי גם יחד. הימין סולד מעקרונות הדמוקרטיה הליברלית ומתעב את כללי המשחק שלה. תכליתה של המהפכה החוקתית של הימין להבטיח עליונות מוחלטת לזהות האתנית והדתית על פני הזהות הפוליטית-משפטית. בתפיסה זו, לא היחיד הוא המטרה של כל פעולה חברתית ופוליטית אלא השבט. לכן, המדינה אינה נתפסת כמכשיר להבטחת טובתם של כלל האזרחים, אלא כמסגרת שמאפשרת להשליט את עליונות היהודים על פני מי שאינם יהודים. אסור לטעות בכוונות הימין: חומרתה של החקיקה האנטי-דמוקרטית הנוכחית נובעת מהעובדה שהיא מעוגנת בתפיסה כוללת, משרתת מטרה ברורה ואינה אלא שלב ראשון במערכה הגדולה על שינוי אופיין של החברה ושל המדינה בישראל.

גם בתפיסת הדמוקרטיה הבן-גוריונית היו פגמים וחולשות לרוב, אולם אלה נבעו מדבקותו בקדימות המדינה ("הממלכתיות") ולא של פולחן השבט. בן גוריון היה רחוק מאוד מלהיות ליברל ולא פעם ביקש להרחיב עד כמה שאפשר את סמכויות המדינה. הוא ראה את המדינה כקודמת הן ליחיד והן לחברה האזרחית. אך הוא לא חשב שמותר לשעבד את בית המשפט העליון לרצון הרוב בכנסת ולערוך מניפולציות מכוערות בהרכב הוועדה הבוחרת שופטים. ראש הממשלה הראשון ייסד וקיים את הממשל הצבאי על אזרחיה הערבים של ישראל מטעמים של נוחות שלטונית, אך הוא ידע שמדובר בתקופת מעבר מוגבלת בזמן, ולכן הוא לא חוקק חוקי יסוד שיבטיחו את העליונות היהודית.

האב המייסד נפעם מהתקומה הממלכתית, הוא הבין שהקמת המדינה מהווה מהפכה אדירה בחיי העם היהודי: בפעם הראשונה בתולדותיהם היו היהודים לאזרחים במדינתם הם. הוא ידע שלנורמליזציה של הקיום היהודי היתה משמעות: אזרחות מחייבת שוויון בין כל מי שחי בגבולותיה של המדינה החדשה. הוא היה מעדיף שלא יהיו ערבים בארץ, אך מאחר שהם כבר היו, אסור היה לחוקק חוקי אפליה כי אלה היו מהווים מכת מוות ל"ממלכתיות". חוק השבות נועד להגן על יהודים בעולם ולא היה תירוץ ליצירת נורמה קבועה בחקיקה שהיתה יוצרת שני סוגים של אזרחים.

בניגוד הן למסורת הבן-גוריונית והן לזו של הימין הרוויזיוניסטי שהיה גם הוא קנאי בעת ובעונה אחת לסמכות המדינה ולשלטון החוק, הימין המהפכני של ימינו רואה במוסדות המדינה, החל בממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון ועד לצבא והמשטרה כלים להבטחת העליונות השבטית היהודית. זו התפיסה המכתיבה את החקיקה בכנסת, היא זו שמחייבת את שיתוף הפעולה של הצבא והמשטרה עם בריוני הגבעות בשטחים והיא זו שדורשת שינוי דרמטי בהרכבו של בית המשפט העליון. במונחים אירופיים של ימינו, הימין הישראלי בכללותו, למעט שרידי הרוויזיוניזם כמו משה ארנס ורובי ריבלין, הוא ימין קיצוני אולי אף יותר מחביבת משרד החוץ, מנהיגת החזית הלאומית הצרפתית מרין לה-פן. בהשוואה לאביגדור ליברמן, לנאמן, ליריב לוין ולדוד רותם, הימין האירופי של סרקוזי, מרקל וקמרון מורכב כולו משמאלנים מסוכנים.

בלי פרספקטיבה

בנקודה זו ראוי שהישראלים יתנו לעצמם דין וחשבון: מה היינו אומרים אילו באחת ממדינות אירופה התקבלה חקיקה כזו שנמצאת עתה בצנרת של כנסת ישראל? מה היינו אומרים אילו התפרסמו שם מסמכים, כגון אלה של הרבנים והרבניות הישראלים, התובעים לא להשכיר דירות ללא נוצרים ואוסרים על נערות לצאת עם מי שאינם נוצרים וזאת למרות שמדובר באזרחיה של אותה מדינה? אין ספק שהיה קם אצלנו קול זעקה: המפלצת שוב מרימה את ראשה. לכן כדאי לתת את הדעת על כך שהמפלצת מטיילת כבר בראש מורם במסדרונות הכנסת ומציגה בגאווה את הישגיה.

"חוק דיכטר" משנה באופן מהותי את אופיה של ישראל כמדינה המנסה לשמור על האיזון העדין והקשה בלאו הכי בין נורמות אוניברסליות של שוויון לבין הנורמות הייחודיות של הלאומיות היהודית. החוק המוצע קובע למעשה שאזרחות היא מלאכותית, מוסכמה שאותה אפשר בכל זמן לבטל או להחליף במוסכמה אחרת. לפיכך מעמדו של האזרח נחות מעצם מהותו ביחס למעמדו של בן הלאום. כל אדם יכול לקבל כל דרכון, אך אינו יכול לבחור לעצמו את השבט שאליו ישתייך כשם שאינו יכול לבחור לעצמו את צבע עיניו. על מנת להיות ישראלי במלוא מובן המילה לא די באזרחות: הלאומיות מוחקת את האזרחות, כפי שאמנם היה באירופה, לא רק בגרמניה אלא גם בצרפת של וישי, באיטליה אחרי חוקי הגזע של 1938 וכן במקומות רבים אחרים. חוקי הגזע היוו תוצאה ישירה והגיונית של הפרדה זו בין לאומיות לאזרחות.

באופן מודע רוב הישראלים לא ירצו להרחיק לכת עד כדי כך, אך יניחו לדברים להתגלגל מעצמם. רובם סומכים כנראה את ידיהם על מדיניות המעוגנת בגישה העקרונית שלפיה המפריד בין בני אדם משמעותי לחייהם הרבה יותר מהמשותף להם. התומכים ב"חוק דיכטר" יודעים היטב שהדגשת השוני יוצרת היררכיה, והיררכיה יוצרת פחדים ואיבה.

אכן, אלה מטרות החקיקה העולה להצבעה בשבועות הקרובים: יש לבנות סביב העם היהודי חומת מגן, יש להחריף את היחסים עם השכנים ולמנוע התקרבות לזרים. על הערבים בישראל להשלים עם נחיתותם כשם שעל הערבים בשטחים להכיר בבעלותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל. אלה סימפטומים של חולי ההולך ומתפשט בחברה הישראלית. יסודות של דטרמיניזם היסטורי ותרבותי, שבקלות יכול להתפתח לדטרמיניזם אתני, חוזרים ועולים עתה בישראל כאילו לא היתה מלחמת עולם שנייה, כאילו לא היו כל הרדיפות והאסונות שפקדו את העם היהודי. בעבר, הובילה הלאומיות האתנית בקלות יתרה לסוגים ושלבים שונים של גזענות וקיימת סכנה אמיתית שבישראל הדברים לא יתפתחו בצורה אחרת. מי שעומד ומתבונן מהצד חייב לדעת שאחריותו לנפילה שבדרך לא תהיה פחותה מזו של מחולליה.

הכותב הוא פרופסור למדע המדינה, חתן פרס ישראל וחבר האקדמיה הישראלית למדעים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ