שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפי סער
צפי סער

אחרי הפארסה של המשפט, עכשיו אני צריך להשתתף בהצגה חדשה: "הדרך לחנינה", אפשר לקרוא לה. וכל זה למה? עד עכשיו אני לא מבין.

אני גבר, יש לי צרכים. ותיאבון בריא. זה אנושי, לא? אז היו מזכירות, ואחרות. אני גבר נאה, למה שהן לא ירצו? ואם מישהי רצתה קצת פחות, שיכנעתי אותה. כך, או אחרת. מה רע בזה? ככה זה היה מאז ומתמיד. הגבר הוא צייד, האשה נהנית שיחזרו אחריה, שירדפו אחריה. לא ככה?

אבל עכשיו באו אלה, פמיניסטיות שממיניסטיות, והמציאו חוקים חדשים. אסור ככה ואסור ככה. הוציאו את כל הטעם מהיחסים בין גבר לאשה כמו שהם צריכים להיות. בכלל כולן מכוערות, מיובשות, נראה לי שזה הכל ממרמור שאף אחד לא רוצה אותן.

והשופטים? שלא נדע. קודם כל יושבות לי שתי שופטות, קוראות את הכרעת הדין. משעממות כמו צנון. הן מאמינות לה! ממש מפתיע. והגבר היחיד בין השופטים - בכלל ערבי. ערבי שופט נשיא יהודי. לאן עוד נגיע? ושתי הבחורות האלה והערבי - מחליטים שאני אשב שבע שנים בכלא. אני! משה קצב! שבגיל 24 כבר הייתי ראש מועצה. ואחר כך חבר כנסת. ושר בישראל. וסגן ראש הממשלה. ונשיא מדינת ישראל. לכלא - כאילו הייתי פושע!

ועורכי הדין? אני כבר לא בטוח שעשיתי עסק כל כך טוב אתם. כל כך הרבה כסף נשפך - וכלום. א' וצ' הם בחורים בסדר, מבינים עניין, אבל את הסחורה הם לא הביאו.

אבל עכשיו אין ברירה. צריך לשחק את המשחק. לרכך את הלב של הזקן הזה, שמעון פרס. זה לא קל: הוא בטח עוד לא סלח לי שניצחתי אותו בקרב על הנשיאות. אבל אני מוכרח חנינה, ובכלל שיבינו איזה עוול נעשה לי. אז צריך לבכות בראיונות? אני אבכה. הן הרי רוצות גבר חדש, אלה, הפמיניסטיות, לא? שמראה רגשות, שבוכה. אז אני אבכה. לא שזה היה כל כך קשה - כזאת עוולה עשו לי, פגעו בי והשפילו אותי עד עפר, באמת שיש לי על מה לבכות.

עשה לי בחילה להיפגש עם העיתונאים האלה השבוע, אבל לא היתה ברירה. האמת, מיד אחרי הכרעת הדין חשבתי למי אעניק את הראיון הראשון. בהתחלה חשבתי על נחום ברנע, אבל הוא נראה לי פמיניסט מדי.

פסלתי גם את כל העיתונאים שצעקתי עליהם - בצדק - אז במסיבת העיתונאים. בסוף התראיינתי. גם ל"ידיעות" וגם ל"מעריב", שאף אחד לא ייעלב. אמרתי שאם פגעתי שמישהו - ולא פגעתי - אז אני מתנצל. כמעט נתקעו לי המלים האלה בגרון - שאני אתנצל?! על מה בדיוק!? שהן יתנצלו לפני, הבנות האלה, על מה שהן עשו לי. ככה לעשות לי, שעשיתי להן רק טוב?! מה, לא דאגתי להן? בסך הכל, אחרי הכל ועם כל הטענות שלהן, לדעתי בלב בפנים הן יודעות טוב-טוב שהיה להן מזל להיות בקשר עם אדם כמוני.

הרוחות הרעות האלה שנושבות עכשיו - אני מאמין ומקווה שהן עוד יחלפו בעזרת השם. שהבנים שלי והנכדים שלי יחיו בעולם מתוקן, כזה שבו לגבר יש כוח של גבר ולא ממציאים לו כל מיני חוקים שמגבילים את הטבע שלו. אמן.

צילום: תומר אפלבאום

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ