שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ישראל, דיוקן קבוצתי

12 מהצלמים הבולטים בעולם משתתפים מזה שלוש שנים בפרויקט חסר תקדים שישקף את ישראל מבעד לעיניהם. הם מנציחים רגעים גדולים כקטנים, בדרך ליצירת פסיפס יחודי. סדרת כתבות מיוחדת

ספי הנדלר
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ספי הנדלר
עופר אדרת

יוזף קודלקה הצ'כי הוא אגדת צילום מהלכת. הוא היה זה שהנציח ב-1968 את הפלישה הסובייטית לפראג. הנגטיבים שלו הוברחו מחוץ לגבולות המדינה ופורסמו תחת ראשי תיבות בדויים ברחבי העולם. עכשיו הוא בישראל ובשבוע שעבר הגיע לסחנה. ברגע שפשט את החולצה והמכנסים, והתכונן לזנק למים, נחרדו זוג מבקרים מבוגרים ויראי שמיים שעמדו מולו. האשה סובבה את ראשה בבעתה והגבר מיהר לסוכך עליה. קודלקה, בעל המבט החד, לא שם לב הפעם וטבל בהנאה במים. בני הזוג הסיטו את ראשם והתרחקו מהמקום.

הרגע הקטן הזה, אחד מני רבים, הוא במובנים רבים בדיוק הסיבה בעטיה קודלקה ועוד 11 מעמיתיו מבקרים בישראל מזה שלוש שנים. הם לוקחים חלק בפרויקט צילום שאפתני וחסר תקדים, בו מתעדים תריסר מהצלמים המובילים בעולם כיום פיסות מהמציאות הישראלית. "הרעיון של הפרויקט הוא להתבונן מעבר לנרטיב. לא לעקוף אותו ולא להמעיט בערכו. לצאת מהפרספקטיבה הכפולה בעד או נגד, תוקף או קורבן", אומר הצלם הצרפתי-יהודי פרדריק ברנר, מי שעומד מאחורי היוזמה שמתנהלת כבר שלוש שנים תחת מעטה מכוון של חשאיות.

אבל כעת יוצאים המשתתפים לאור תרתי משמע. בראשית החודש מרביתם נפגשו לראשונה לסמינר משותף, בו הציגו זה בפני זה את עבודתם. עוד קודם לכן הצפינו לסחנה לטבילה משותפת. מלבד קודלקה היו שם בין השאר ג'ף וול, הכוכב הבלתי מעורער של הצילום העכשווי, הצרפתי ז'יל פרס, הגרמני תומאס שטרוט, והאמריקאים רוזלינד סולומון ופייזל שייח. אחרי הרחצה במעיין נעמדו כולם מול המצלמה האימתנית של ברנר לצילום. דיוקן קבוצתי של מי שאמורים להנפיק מעין דיוקן קבוצתי של ישראל.

יוזם הפרויקט פרדריק ברנר צילום: אלכס ליבק

ברנר מקבע את המצלמה ואז רץ בעצמו להצטרף לקבוצת האמנים שמרצינה פנים אל מול הרגע ההיסטורי. "ליגת העל" של הצילום העולמי, בישראל, כחלק מפרויקט שעוד לא היה כמותו ואמור לאפשר מבט אחר על הארץ בה קיימת "אחרות רדיקלית" כפי שקובע ברנר.

קודלקה בן ה-73 מתרוצץ בין הקולגות עם השיער הלבן המתנופף שלו ועם מצלמה קטנה שתלויה על הצוואר. הוא מספר בלהט האופייני לו כי בכלל לא רצה לקחת חלק בפרויקט. ברנר שיכנע אותו להגיע לביקור התרשמות וקודלקה הסכים בתנאי שישלם בעצמו את הכרטיס. רק בתום ארבעה ביקורים השתכנע לחתום על החוזה ולהפוך לחלק מהקבוצה.

"לא רציתי לבוא לכאן, אבל אני שמח מאוד שפרדריק שכנע אותי", הוא אומר, אם כי ממהר לסייג. "אני לא חש טוב במדינה הזו. זה לא קל. בדרך כלל אני מצלם דברים שאני אוהב. למרבית הצער (הפעם) אלו לא דברים מעוררי שמחה".

עשו לנו לייק וקבלו את הכתבה הראשונה בסדרה ישירות לפייסבוק

קודלקה, שגדל מאחורי מסך הברזל הסובייטי, מצלם את גדר ההפרדה. "פשע נגד הנוף" כפי שהוא מגדיר זאת, מבלי להתייחס מפורשות למושא הצילום שלו. אבל הפרויקט השאפתני רחוק מלהיות "צלמים מתעדים את הגדר". העובדה שנבחרו צלמים המייצגים דורות שונים ואסכולות שונות בצילום העכשווי מבטיחה מבטים מנוגדים ומשלימים.

"אם ישראל היא מקום אוניברסלי צריך להזמין גם אחרים שיתבוננו בה. אמרתי לעצמי שאני לא מסוגל לעשות את זה לבד - צריך להזמין אחרים", מספר ברנר. "זהו ניסיון להתבונן על ישראל כמקום שבו מפות הקדושה חופפות, מתחרות וגם מדירות זו את זו". הגדר כמשל אם כן, אבל בהחלט לא רק הגדר.

מסע חיים

הרעיון נולד לפני חמש שנים, ואולי בכלל לפני למעלה מ-30 שנה. ב-1978 יצא פרדריק ברנר, היום בן 52, למסע הארוך בחייו. במהלך שהות במאה שערים, שם צילם, החל נובט בו הרעיון לצלם יהודים בכל רחבי העולם, מלבד בישראל (למאה שערים הוא התייחס כפיסה של גלות בתוך מדינת ישראל).

הצלם הצ'כי יוזף קודלקה צילום: אלכס ליבק

הפרויקט הצילומי הזה הפך למסע חייו של ברנר: במשך 25 שנים הוא נע ונד בין 45 מדינות בהן צילם יהודים. מהאנוסים בפורטוגל, דרך מועדון רוכבי הארלי דיווידסון יהודים בארצות הברית ועד יהודי תימן, אתיופיה, קובה או ברית המועצות. התוצאה עטורת השבחים הפכה לתערוכה ולצמד ספרים תחת השם "גלות" (Diaspora).

זו היתה הרפתקה כובשת ומתישה, "הפרויקט הסתיים וגם אני הייתי גמור. יצאתי ממנו עם הרבה יותר שאלות מתשובות. דרכו נולדה אצלי תחושה של פרדוקס". ברגע שהניח את מקל הטיולים והמצלמה לשנת שבתון בפאריס החל לחשוב על מה יעשה הלאה. היה ברור לו שהוא לא מתכוון להפוך להיות "צלם היהודים" לשארית חייו. "הפיתוי היה גדול. אבל לא רציתי להפוך לדימוי של עצמי", הוא מספר.

במהלך אותה הפסקה יזומה להתאוששות ממסעות היהודים התגלגל לידיו של ברנר ספר שתיעד מסע צילומי בצרפת של שנות ה-80 ביוזמת המשרד לאיכות הסביבה. "דיפדפתי בספר שוב ושוב וחשבתי לעצמי, למה אף אחד לא חשב לעשות כזה דבר בישראל? אם רק הייתי מסוגל להזמין 10, 20 או 40 צלמים לצלם דיוקן של ישראל זה היה נהדר".

מהיום שבו דיפדף בספר ועד שהצליח לכתוב את "הגדרת המשימה" עברו עוד שנה וחצי. ואז התחילו הקשיים האמיתיים. מלבד מציאת "היפותזה" מספיק רחבה שתוכל לקבץ מספר משמעותי של צלמים שונים זה מזה, צריך היה לזהות את האמנים הטובים, "שיש להם מה לומר" ובעיקר "לתת להם זמן ואמצעים".

ברנר מגדיר את עצמו בתור "מנצח על תזמורת" אבל בתור צלם הוא גם אחד מאותם "נגנים" המשתתפים במה שיהיה, כך הוא מקווה, סימפוניה חזותית. הוא הבין כי לפני המוזיקה צריכים לבוא המזומנים, בלי קמח אין תורה וגם לא מצלמה. זאת על אחת כמה וכמה כאשר אתה מבקש להביא לשהות בישראל כמה מהשמות הכי מוכרים בעולם הצילום, לא לשבוע ולא לשבועיים - אלא לחודשים ארוכים.

ברנר הצליח לגייס שלושה מיליון דולר וחצי מתורמים בעיקר בארה"ב אבל גם באירופה, ובלי לבקש שקל מגופים רשמיים בישראל, כדי להבטיח לכל המשתתפים שהם אינם לוקחים חלק בפרויקט תעמולה ישראלי אלא במיזם אמנותי עצמאי. הודות למשכנות שאננים בירושלים, למחלקה לצילום בבצלאל, לחברת קודאק ולעוד הרבה אנשים שנכבשו בקסם של הפרויקט, ברנר הצליח ליצור מעטפת תומכת לכל צלם וצלם שיגיע ארצה.

הם לא קיבלו רק מגורים אלא גם חבר יועצים שכלל שורה של אנשי רוח כדוגמת פרופסור משה הלברטל מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. אותו חבר יועצים שוחח עם הצלמים, סייר אתם ובעיקר השתדל להעשיר את האופן בו הם מתבוננים על ישראל, "להביא אותם לשאול שאלות", אומר ברנר. הוא מסכם את תפקידו של חבר היועצים בנוסחה הקולעת, "רציתי שיצאו מהמשימה מבולבלים, אבל ברמה גבוהה יותר של בלבול".

מהנגב לג'נין

פייזל שייח האמריקאי, בן 46, עוד אחד מהכוכבים של עולם הצילום העכשווי, התפרסם הודות לטיפול הרגיש שלו בסוגיות של פליטים וקהילות עקורות מאפריקה, דרך אפגניסטאן ועד לדרום אמריקה. בישראל, שלא במפתיע, בחר לרדת לנגב, שם מסרבת לרדת מסדר היום שאלת הבדווים והטריטוריה בה הם חיים. גם הוא חשש בתחילה להשתתף בפרויקט, "עם שם כמו שלי היססתי", הוא אומר. ולא פחות מכך, "רציתי לדעת מי תומך ולהיות בטוח שנקבל חירות מלאה". העבודה בצמוד לאנשים במקום שיכלו להעשיר את נקודת המבט שלו בכל סוגיה בהחלט סייעה לשייח. "זה מקום שכל כך קשה לגלות, כך שרציתי להשתמש בכל אמצעי שעומד לרשותי".

מי שעשה קרוב לוודאי שימוש באמצעים הרבים ביותר הוא הצלם הקנדי ג'ף וול, מחשובי הצלמים בעולם היום. בפרויקט הנוכחי הוא יציג תמונה אחת בלבד וכדי להגיע אליה נדרשו שלושה שבועות של עבודה בנגב. כל ניסיון לחלץ ממנו התייחסות אל התמונה המדוברת, בשלב זה, נכשל מראש. הפרט היחיד שהסכים לספק היה הלוקיישן: מצפה רמון.

במשך שבועיים הוא צילם שם עם הצוות שלו, שכלל גם שני עוזרים ישראלים. וול ידוע כמי שבורא יקום שלם במשך תקופה ארוכה ולבסוף מנציח ממנו רגע אחד.

"אני אף פעם לא מצלם בהתאם לרעיון שנקבע מראש. גם הצילום הזה לא היה מתוכנן. לא עשיתי מחקר, אלא פשוט חיכיתי לרעיונות. ואז האוטו שלנו עצר שם במקרה. רצו להראות לי משהו לכמה שניות, אבל מצאתי שם את הנושא שאותו צילמתי", סיפר.

הפרויקט הזה היה ההזדמנות הראשונה שלו לבקר בישראל. בעיר מגוריו, ונקובר, יורד גשם רוב ימות השנה. הביקור כאן היה מבחינתו גם הפוגה קלה מהאפרוריות של הבית. "אני בא מיערות הגשם. זה מאוד נחמד לבוא לפה בזמן הזה של השנה ולראות שמש", אמר בשבוע שעבר.

חרף התקופה הדרמטית שבה בחר להגיע למזרח התיכון, וול, שנראה נינוח בחולצה לבנה על גדות הסחנה מעדיף להפריד את האמנות מהאקטואליה. "אני לא חושב שהיא צריכה לשים לב לאירועים. הם לא הכרחיים מבחינתה. מה שקורה באו"ם או אצל הנשיא הוא דבר חשוב ובעל משמעות, אבל אני לא מניח לו להשפיע עלי ועל מה שאני חווה", אמר.

הבחירה שלו להגיש צילום אחד בלבד (מרבית עמיתיו יגישו גוף עבודות בן 30 צילומים לפחות) מסקרנת. יש בו אולי אמירה, כי וול, שיש המכירים בו כצלם החשוב ביותר בעולם כיום, מסוגל לתפוס את הנושא המורכב כולו ברגע מכונן אחד.

גם אם המשתתפים כולם מסרבים להכיר בכך, קשה להתעלם מהפן התחרותי, או לכל הפחות ההשוואתי, שיש בעבודה מקבילה של קבוצת צלמים באותו הפרוייקט. צלמת הדיוקנאות האמריקאית הנודעת רוזלינד סולומון בת ה-81 היא הוותיקה שבמשתתפי המסע הצילומי. היא מודה בגילוי לב כי בראשית הדרך חשבה כי "זה קצת מוזר לעבוד במקום כל כך קטן עם כל כך הרבה אנשים. איך כל אחד ימצא נושא משלו". אבל בהמשך הדרך התגבשה בה ההכרה, מג'נין ועד החוף של תל אביב, כי "השונות של הצלמים", כמו גם "הקבוצות השונות" המרכיבות את ישראל, הן כר פורה להרבה יותר מאשר צלם אחד.

לצלם את ישראל על כל הניגודים שבה, "זה כמו דגים ובשר יחדיו. זה מאוד מאתגר עבורנו", סיכמה הצלמת הקוריאנית המוערכת גונג-ג'ין לי שיצרה עבור הפרויקט כמה מהדימויים המקוריים והמפתיעים ביותר של ישראל.

כעת מגיע שלב "ההריון" של המסע הצילומי השאפתני לסיום. אחרוני האמנים מסיימים את השהות בישראל וכבר החלו למסור את גוף העבודות הסופי שיציגו.

כיצד עבר מפגש הפיסגה הראשון של כולם בירושלים, כאשר הציגו זה בפני זה את העבודות? "זה לא היה רגע מתוח", מרגיע פרדריק ברנר, "הגענו להבשלה". יש אצלו כמובן עדיין "הרבה חרדה והרבה פחד", אבל הוא אופטימי מהתוצאות שכבר ראה. התערוכה הראשונה, במיקום שעדיין לא נקבע סופית, תוצג קרוב לוודאי במוסד אמנות גדול בארה"ב. התחנה האחרונה תהיה מוזיאון חשוב באירופה, ובדרך תגיע התערוכה - שגם שמה נשמר עדיין בסוד - לישראל.

במקביל, יצא לאור מארז ובו 12 ספרים לכל אחד ואחד מהאמנים וקטלוג כולל שתיעד את תהליך העבודה. עבור ברנר התוצאה חייבת להיות גדולה מסכום חלקיה וגם משאלת הטריטוריה הישראלית כפשוטה. "אנחנו לא מביטים על אדמה, זהו פרויקט אוניברסלי. מסע ארכיאולוגי בעקבות פחד ותשוקה". *

החל מהשבוע הבא יתפרסמו מעל דפי "הארץ השבוע" תמונות ראשונות מהפרויקט, יחד עם ראיונות עם הצלמים שהשתתפו בו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ