שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מחזה אבסורד

הלכתי להצגה על פי מחזה אקטואלי שנכתב בשנות ה-60, על ירושלים. לצערי, המחזה הזה היה יכול להיכתב היום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

מאז ראיתי את "הנון של ראש העיר ירושלים" שכתב יוסי בר-יוסף וביים עבור החאן רוני ניניו, אני מלאת הערצה לשחקן אריה צ'רנר, שחקן מצוין תמיד, המגלם את דמותו של מי שהיה ראש העיר ירושלים ב-67', וגם, באותו הזמן, מלאת הערצה לאותו ראש עיר.

הוזמנתי, לשמחתי, לפרמיירה התל-אביבית של ההצגה. מצאתי את עצמי יושבת בסמוך לחיים טופול מצד אחד ואפרים סידון, אהרל'ה גולדפינגר ונשותיהם מצד שני. מיטב הנוער, מדני קרמן ועד רבקה מיכאלי, נכחו באולם של בית ציוני אמריקה, כולל בר-יוסף, המחזאי המאוד מוערך בארץ אבל גם במעצמת התיאטרון רוסיה. בתוכנייה, דמוית גיליון עיתון, הודפסו מבחר משירי יהודה עמיחי, כולל "עצוב הוא להיות ראש העיר ירושלים", ועל הבמה היה חדר צנוע - שולחן עם מכונת כתיבה וטלפון חוגה שחור עליו, לפניו כיסא עץ מרופד ומסתובב, מולו שני כיסאות עץ פשוטים יותר, ומעל לכל מרחפת אבן גולמית גדולה, מהסוג המשמש לסיתות מצבות.

שירים עבריים של שנות ה-60 התנגנו ברמקולים והכל התחיל, לכאורה, בסדר. גם אם לא באמת הבנתי מדוע כבוד ראש העיר עונה לטלפון בשעה ששום צלצול איננו נשמע, וגם משיב לאינטרקום שממנו לא בוקע שום קול, ולאן נעלמו השירים פתאום? האבן, שריחפה כמו ענן שחור ומבשר רע, גם נפלה על הבמה לאחר חצי שעה - שאז קם אריה צ'רנר והודיע שאיננו יכול יותר, במשך חצי שעה הוא מתמודד עם תקלות בלתי אפשריות.

איור: אבי עופר

השחקנים ירדו מהבמה ואת מקומם החליפו סולמות ענק שנדרשו כדי לתקן את הגלגלת שהיתה אמורה לשלוט באבן, רהיטים הוזזו והוחזרו, ולאחר רבע שעה חודשה ההצגה שוב לתשואות הקהל. "יש לי דז'ה-וו", אמר צ'רנר, לאחר שענה לטלפון שלפתע השמיע קול צלצול או לאינטרקום שממנו בקע קולו של יועצו של ראש העיר. בכך, "ב"יש לי דז'ה-וו" שזיכה אותו בתשואות ובצחוקים, ביטא צ'רנר את כל הלחץ העצום שבו היה נתון במהלך חצי השעה הראשונה של ההצגה. אחר כך המשיך לשחק כמו גדול וההצגה השתפרה פלאים ובאה בשלום אל סיומה.

המחזה שכתב בר-יוסף בסוף שנות ה-60, כשעוד התגורר בירושלים, מועלה עכשיו מחדש משום שהוא רלוונטי ביותר. אפשר לומר שהמציאות בירושלים היום היא הגשמת נבואתו של בר-יוסף, אודות השתלטות החרדים על העיר. מישהו, ידוע מאוד, גם הוא ירושלמי לשעבר, שאל אותי בכניסה אל האולם אם אני זאת שכתבה את המחזה, בגלל הנ' שבשם ובגלל שמשם המחזה עולה גם המשמעות של הנ' במשמעות של נכשל, ואני ידועה, לדבריו, בתור עוכרת ראש העיר ירושלים.

אבל הנ' שבשמו של המחזה היא האות נ' במשמעותה המיידית - המחזה עוסק בוויכוח בין פקיד זוטר בעירייה לבין ראש העיר, אודות הנוסח שייכתב על מצבה לזכר נופלי מלחמת השחרור שתוצב במרכז העיר. ראש העיר והמועצה החליטו על "נזכור", משום שמי שצריכים לזכור אלה אנחנו בני האדם, ואילו הפקיד, חובש כיפה, שוטח לפניו את בקשתו שייכתב שם "יזכור", משום שרק אלוקים יכול לזכור ולזיכרונם של האנשים אין שום ערך.

ראש העיר נחרץ בעמדתו. הוא, שהיה בין בוני העיר ואפילו סיתת את האבנים לבניין ברחוב החבצלת פינת יפו, הוא וכל שאר האחרים שבמו ידיהם הפכו את ירושלים מכפר לעיר של ממש, לא מעוניינים להעביר את הקרדיט לאלוהים משום שירושלים היא עיר חילונית. הפקיד מאיים ומפיץ כרוזים. ולאחר שהמועצה מתכנסת ומחליטה שוב על "נזכור", הוא מודיע שאין למועצה ולראש העיר סמכות, ושעולם שלם יכול ליפול ולקום על קוצו של י'. לא אגלה את סופה של ההצגה, אבל את המשכו של ויכוח שכזה אפשר היום לראות בכל פינה בירושלים. כולם כבר יודעים מי ניצחו במלחמה על צביון העיר ועל אופיה.

כמובן, אי אפשר להאשים רק את ניר ברקת במה שקרה לירושלים - שבשנים שבין מלחמת השחרור לבין מלחמת ששת הימים היתה גם מרכז תרבות חילוני ארצי, וכך בעצם נשארה עד לימיו של אהוד אולמרט, מגמה שהתחזקה כמובן בימיו של אורי לופוליאנסקי החרדי. אבל ברקת מאכזב במיוחד, משום שהוא נבחר כדי להציל את הציבור החילוני וסרוג הכיפה שעדיין הוא הרוב בירושלים מידי החרדים. הוא נבחר על תקן התקווה הלבנה אל מול כל השחור הזה. ומה מתברר? הוא נמנע מלהתערב במהומות במאה שערים, מהפרדת המדרכות לנשים ולגברים, הוא פיטר את נציגת הצעירים שהגישה בג"ץ כנגד אי התערבותה של העירייה בעניינים האלה, וככל שהוא מעודד הקמת פאבים, מועדונים ובתי קפה חילוניים, הוא משרת את צורכיהם של הגורמים החרדיים, מה שהופך את ירושלים לעיר מאוד עצובה.

עיר שבה החילונים והדתיים המתונים, שהם עדיין הרוב, מרגישים כמו מיעוט נרדף. עיר שמשלטי חוצות מלוחות מודעות בה נמחקו דמויות של נשים, זקנות, נערות וילדות שכולן, כידוע, עלולות להעמיד במבחן את יצרם המתלהט בקלות רבה כל כך של החרדים.

במקביל, כמובן, הוא גם מכריז על תנופת בנייה. במיוחד של שכונות יהודיות מעבר לקו הירוק. כמובן, אומרים להגנתו, שהדמוגרפיה היא שקובעת את צביון העיר. אבל זה לא נכון אפילו היום. מה שקובע את צביונה של ירושלים הוא רצונם של פרנסיה, גם החילונים, להתאים את עצמם גם בלי שהתבקשו למה שנראה להם כמו צורכיהם של החרדים. והבעיה היא שאני חוששת שגם במובן הזה עומדת ירושלים להיות דוגמה ומופת למקומות שפויים בארץ.

neril@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ