בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבוטותי וזוקוטי

הדהודים ממאחז "כובשי וול סטריט"

19תגובות

ניו יורק, סוף אוקטובר, 2011. האשה עם שיער השיבה הקצוץ נראתה קצת מוכרת. האם לא עמדה לפני שנה בכיכר יוניון בסן פרנסיסקו - נושאת שלט אדום, מפגינה נגד המלחמה בעיראק, בעד הפלסטינים ונגד הכיבוש הישראלי? כך או כך, עתה - בערב הסתווי הקר והכחלחל - היא כבר במקום אחר: בפארק זוקוטי - אם אפשר לכנות בשם "פארק" את האתנחתא הקטנה של כמה עצים וספסלי-גרניט הנטועים בין קניוני הפלדה של קצה מנהטן. ושמא היא באותו מקום עצמו: המקום שאליו אמריקה וגרורותיה היגעות יגיעו תמיד באיחור של עשור.

בשערה הלבן, בסוודר סגול מסמא ובמעיל רוח כחול פלורסנטי, עם משרוקית התלויה על חזה בסרט ירוק, היא היתה יכולה לבלוט כמו תוכי בג'ונגל באפלולית היורדת, אלמלא היה מאהל המחאה צבעוני לא פחות ממנה: גבבה מבולגנת וכמעט בלתי עבירה של שמיכות, צרורות, תרמילים ויריעות פלסטיק, הדחוסה עד להתפקע בכיכר הקטנה. המאהל האחיד של שדרות רוטשילד בקיץ האחרון נראה כמו מסדר המפקד לעומת הבלגן הצבעוני שנדחס כאן.

מאהלי המחאה מתפשטים כיום בעולם כמו רשתות השיווק הקפיטליסטיות שכנגדן הם יוצאים, ובדומה להן - רב הדמיון בין הסניפים: אותו שיכרון של "ביחד"; אותו מקבץ של בודדים המבקשים להצטרף לאיזו משמעות, או לפחות למצוא דייט; אותו מטבח מאולתר (הריח הניו-יורקי הנוכחי, בכל דוכן רחוב, הוא עשן חריף של קבב); אותו "אוהל ספרייה"; אותו "קולנוע" - כלומר מסך תלוי בין העצים ועליו מוקרנים סרטים כאילו-מהפכניים (כאן - קומדיה של בסטר קיטון); אותן ניידות שידור עם אותם מרואיינים מבולבלים ואותם מראיינים משביתי-חגיגה; אותם נגני גיטרה ממוסטלים, היודעים שהתשובה - אם לא הקריירה - נישאת ברוח. גם הקלישאות המדוקלמות דומות להפליא; אך המחאה הישראלית - מבוזרת ובלתי קוהרנטית ככל שהיתה - נראית בדיעבד רהוטה ונהירה בהשוואה לקקופוניה הרעיונית המתערבלת כאן:

קבוצות מתופפים לא מתואמות מקציפות את האווירה בחוסר שקט בלתי פוסק. גבר שחור הדומה קצת לנשיא סאדאת, משקפיו המוזהבים מנצנצים כמו הצלב הענק שעל חזהו, נושא דרשה שבה הוא טוען שראש העיר בלומברג הורג ילדים בסיטונות. בהזדמנות זו הוא מציע למכירה כוסות פלסטיק המהבהבות באור כחול, ומבטיח שאת "עשרות הביליונים" שירוויח מהן הוא יתרום לעניים. אשה חבושת ברט לבן עומדת בהצדעה מטורללת כשהיא מניפה מעל ראשה שלט: "החלום האמריקאי: לגדול, להיבחר לנשיא, להרוג אנשים". כרזה אחרת מצטטת את דילן תומס: "אל תלך מעדנות אל הלילה הטוב". שני צעירים דמויי המפטי ודמפטי מניפים בדממה שלט: "תאוות בצע אינה קפיטליזם" - הבחנה קבועה לטובת קדושת הקפיטליזם, שעליה מקפידים כאן אפילו המתלהמים שבנואמים.

עבדקן במצנפת - לא בלתי-דומה לבן לאדן - מכה בחגיגיות בגונג גדול כשהוא סובב ומקיף עץ, שלמרגלותיו מונחים תמונתו של גנדי, זרי פרחים, דלעת של חג ההלואין ותמונתו של חייל שנספה בעיראק. סביבו מתנודד מעגל זחוח של לובשי לבן. מרואיין לכתב טלוויזיה עוין בעליל, מטעם חדשות פוקס: "נכון, אין לנו תשובות. יש לנו רק שאלות". כרזה: "הוציאו את הצבא מכל מקום!". מפגין ממוקד-מטרה, המסביר שוב ושוב שהוא עצמו יהודי, מסתובב עם שלט בלתי נמנע: "לא למלחמה נגד איראן למען ישראל"; ללמדנו שבקצה כל תחריר ומהפכה, ואפילו "כיבוש", יושבת ישראל - והיא שחוטפת תמיד את השטוזה. היא והכיבוש שלה.

גרם מדרגות קצר בפינת הפלאזה משמש מעין אמפיתיאטרון מאולתר של "קבוצת שיתוף הסיפור השבועי". "כאן אנשים מספרים למה אנחנו פה ומה הביא אותנו לכאן", מסבירה פעילה ממושקפת, "וכיוון שהחוק אוסר עלינו להשתמש באמצעי הגברה אלקטרוניים - אז כל מה שנותר לנו לעשות זה להשתמש בהד האנושי. וזה יעבוד רק אם כולם ישתתפו. אז בבקשה תחזרו על מה שאחרים אומרים. תודה!"

- "תחזרו על מה שאחרים אומרים. תודה!" - כבר מהדהד הקהל אפילו את האינטונציה של הדוברת, כפי שיעשה בהמשך הערב, מה שמשווה למעמד טון מוזר - ספק כמו במערכון של מונטי פייתון, ספק כמו באמירת קדיש דרבנן.

- "אמא שלי", קמה ומתחילה לספר בחורה ממוצא אסייתי.

- "אמא שלי", משיב הקהל.

- "היא עזבה את העבודה..."

- "היא עזבה את העבודה..."

- "כאשת עסקים מצליחה..."

- "כאשת עסקים מצליחה..." עונה הקהל. - "היה לה תואר שני וזה אומר שלא יכלה להשיג כלום, כי היתה אובר-קווליפייד"... קהל: "כי היא היתה אובר-קווליפייד..."

בקיצור: אותה אם מצאה עבודה כמשרתת כדי שתוכל לשלוח את הדוברת ואת אחיה לקולג', אבל עכשיו היא פוטרה: "אז זו הסיבה שאני ב'כיבוש וול סטריט'. כי אמריקה הוכיחה עצמה לא כארץ האפשרויות. תודה!" קהל: "לא כארץ האפשרויות! תודה!"

המספרת הבאה היתה לקונית: היא סיפרה שבאה מהודו, אבל כשנודע לה מהי אמריקה האמיתית - היא חטפה התמוטטות עצבים (הקהל: "התמוטטות עצבים!"). לאחר עוד כמה סיפורים מסוג זה נישאו כל העיניים אל קצוצת השיער בסוודר הסגול, שישבה בקצה מדרגה - מקרינה לכאורה סמכות, בגרות, תבונה נשגבה, ולו בגלל שיבתה. היא קמה לאטה. "הלו, אני ג'וליה".

קהל: "הלו, אני ג'וליה!"

ג'וליה: "ואני עוד מעט בטח אבכה".

קהל: "ואני עוד מעט בטח אבכה".

ג'וליה סיפרה שהיא מורה בדימוס, והיא הגיעה למסקנה ש"אם נזכור שכולנו בדעה אחת, ואם אנחנו רוצים שאחרים יצטרפו אלינו - אז נוכל להגיע... אאהההה... יום אחד לאנשהו".

- "אההה.... יום אחד לאנשהו!"

- "קרה פה נס שישנה את התפיסה... את התפיסה של הרעיונות הנכונים, שהם... אהההה... שלום, שוויון, סובלנות ו... אהההה... כל הדברים הטובים! עכשיו אני בוכה..."

קהל: "ו... אהההה... כל הדברים הטובים! עכשיו אני בוכה..."

ג'וליה מחתה דמעה והתיישבה כמי שנשאה זה עתה את נאום חייה, והקהל הריע כמי ששמע את נאום גטיסברג.

ובינתיים ירד הערב והתגבר הקור עד ללא נשוא. ולמחרת כבר הפך לסופת סתיו מקפיאה, שלאחריה נגרפו מכאן - יחד עם השלג הפתאומי ועלי השלכת - גם המפגינים, וצרורותיהם, וסיפוריהם, רק כדי לצוץ ביתר עוז ברחוב אחר, בעיר אחרת, בחוף אחר.

בקצה פארק זוקוטי, המשיק לגראונד זירו, המשיכו לעמול - גם בלילה, גם בקור, באור זרקורים - מנופי הענק ומאות צהובי-הקסדות, המקימים בקדחתנות את מגדל "הסחר העולמי אחד" החדש, הנוצץ, המתברג בעקלתון למרומים, עד לגובה של קודמיו שאינם. לידו כבר ניצבים בשלבים שונים המגדלים המצועצעים החדשים - ספק מקוננים, ספק מנחמים את השטח המפולש והמסורס, שבו עמדו לפני עשור מגדלי התאומים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

לבי נצבט לזכר ביקור קודם, שבו אותם שני מלבנים מתכתיים וקשוחים עדיין היו נטועים כאן כצוקי גיברלטר, חולשים בעוז ומגמדים את כל הסביבה, אם לא את כל העולם: עם ה"מול" הסואן בתחתיתם; עם הפלאזה השאננה שביניהם, שהיתה הומה בשעת ה"ראש" של אחר הצהריים בצעירים של העשור הקודם - המוני אקזקיוטיבים אפורי חליפות, נשות עסקים מרופדות כתפיים, דקות עקב. היה זה כאשר פארק זוקוטי (הקרוי על שם יו"ר מועצת המנהלים של החברה שבבעלותה הקרקע) עוד נקרא ליברטי פלאזה, וחנויות הספרים של "בורדרס" עוד היו קיימות, וניו יורק ואמריקה עדיין שכנו לבטח - שאננות, דשנות ויהירות. עתה - ממש באותה פיסת-קצה מצומצמת של מנהטן - מתחלפת אנרגיה אנושית אחת באנרגיה אנושית אחרת, נכאה ונבוכה יותר, שגם עליה עוד נשמע, ועל גליה עוד נטולטל, ואת פשרה אולי עוד נבין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו