בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין אוסקר בלי שכבת איפור

כמה מייק-אפ צריך שחקן לשים על עצמו כדי לזכות באוסקר? מתברר שדי הרבה. איתמר זהר מסיר מסכות

4תגובות

ליאונרדו דיקפריו כבר יודע. בשביל לזכות באוסקר או לפחות להיות מועמד לפרס המוזהב אין די בתפקיד של דמות חריגה, מוגבלת ואקסצנטרית - מגמגמת, צולעת, רועדת או בועטת. איפור, ורצוי שיהיה כבד ככל האפשר, הכרחי בהחלט להשלמת המשימה. לרגל צילומי סרטו החדש, "ג'יי אדגר", שיצא החודש בארצות הברית ויעלה לאקרנים בישראל בתחילת ינואר, הוא היה מוכן לשבת בכל יום שש-שבע שעות בחדר האיפור. הסרט, בבימויו של קלינט איסטווד, מבוסס באופן חופשי על סיפורו האמיתי של ג'יי אדגר הובר, ראש אף.בי.איי השנוי במחלוקת שהטיל אימה ברחובות וכלפי חוץ היה גבר שבגברים, אבל בתוך הבית היה, על פי מקורות זרים, רך ועדין, ונהג ללבוש בגדי נשים.

מעריצי דיקפריו, ובהם דוגמנית ישראלית מפורסמת, יתקשו לזהות את הדמות שיראו על המסך הגדול. שון גריג, המאפרת הקבועה של דיקפריו מאז "טיטאניק" ב-97', שהיתה מועמדת לאוסקר על העבודה שעשתה על פניו ב"הטייס" ב-2004, אמרה בראיון ל"הוליווד ריפורטר" כי "ג'יי אדגר" היה האתגר הקולנועי הגדול ביותר שלה. האף, העיניים, השיער ומה לא - על כל פרט היה צריך לדקדק באותה סבלנות שיש לפינצטה כשהיא מתקרבת לגבות. גריג, שבימים אלה שוהה באוסטרליה בצילומי גרסה קולנועית נוספת של "גטסבי הגדול", גם היא בכיכובו של דיקפריו, מרוצה מן התוצאה הסופית של עבודתה המאומצת. "הסרט הזה מחזיר לחיים את האיפור", קבעה ללא היסוס, בעודה מסירה מדיקפריו שאריות מהסיליקון שהוצמד כמעט לכל חלק בפניו.

דיקפריו, שכבר היה מועמד בעבר שלוש פעמים לאוסקר (על תפקיד משנה ב"מה עובר על גילברט" ועל תפקיד ראשי ב"הטייס" ו"לגעת ביהלום"), ייאלץ לחכות עד 26 בפברואר כדי לדעת אם ייקרא הפעם אל הבמה. עוד קודם לכן, ב-24 בינואר, הוא יידע אם הוא בכלל מועמד. כך או כך, הוא עצמו לא נשמע מתלונן על המאמץ הרב שהושקע בפניו כדי שייראה כמו ראש אף.בי.איי בשנות ה-70 לחייו. "אני אוהב לגלם דמויות מורכבות", הוא התוודה בראיון ל"ניו יורק טיימס". סביר להניח כי הוא בחר בתפקיד אופי שבו יידרש להתכער מרצון כדי להוכיח, לאלה שעוד לא השתכנעו, כי הוא הרבה יותר מסתם פרצוף יפה, אלא אחד משחקני הקולנוע המרשימים ביותר בעיר המלאכים.

יופי של כיעור

אף על פי שנדמה כי בהוליווד מתייחסים ברצינות יתרה לחשיבותו של האיפור בקולנוע, רק בשנות ה-80 נוספה קטגוריה מיוחדת בשבילו לטקס פרסי האוסקר. זה קרה בעיקר אחרי התרעומת שהובעה בעקבות ההתעלמות מעבודתו של המאפר הבריטי כריסטופר טאקר בסרט "איש הפיל" מ-80'. טאקר, שעבד ב-70' עם צ'רלסטון הסטון בסרט "יוליוס קיסר", הוא זה שאחראי לדמותו של ג'וזף מריק שגילם ג'ון הארט ב"איש הפיל". סרטו המדובר של דיוויד לינץ' היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר ובהם לסרט הטוב ביותר, לשחקן הראשי ולתפאורה. הוא אמנם לא זכה בשום פרס, אבל הצופים לא שכחו את פרצופו המעוות של הארט בדמותו של מריק, על פי סיפור אמיתי מהמאה ה-19.

בראד פיט, כמו ליאונרדו דיקפריו, ביקש להתנער מתדמית הגבר הסקסי לטובת תפקידי אופי. אחד הבולטים בהם בעשור האחרון היה "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" מ-2008. בסרט, המבוסס על סיפור קצר מאת סקוט פיצג'רלד, הוא מגלם גבר שחווה חיים הפוכים מאלה של בני תמותה רגילים. הוא לא יצא לאוויר העולם כתינוק מצווח, אלא הגיח לעולם כגבר זקן מאוד, חרוש קמטים, שעם הזמן הולך ונהיה צעיר יותר ויותר. הסרט היה מועמד ל-13 פרסי אוסקר ובהם, שלא במפתיע, לשחקן הטוב ביותר בגילומו של פיט.

אלא שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע התרשמה בסופו של דבר רק מן הצד האמנותי של הסרט. הוא זכה בשלושה פרסים בלבד, בהם למאפר, גרג קאנון, שהקדיש את כל מרצו וזמנו, אבל לא הצליח להסתיר את הצביעות של הוליווד - גם כאשר היא מתאמצת לכער את כוכביה ולהפוך אותם כך לאותנטיים ואולי לשחקנים טובים יותר, היא מקפידה להותיר אותם נחשקים ומושכים כפי ששום אדם במציאות לא יכול להיות. לזקנים ומכוערים, על פי התפיסה ההוליוודית, אין מקום בעולם הדימויים הקולנועי המעוות הזה, אלא אם מגלמים אותם גברים יפים וצעירים כמו למשל ג'וני דפ ב"המספריים של אדוארד".

פיט ודיקפריו לא היו כמובן הראשונים שעטו על עצמם טונות של איפור כדי להציג את הצד הפחות זוהר של החיים האמיתיים. פול מוני, בן למשפחה יהודית שנולד בשלהי המאה ה-19 בשם משילם מאיר וייסנפרונד, עשה זאת בהוליווד כבר בשנות ה-30. התעשייה אמנם היתה אז קטנה יותר, אבל זה לא מה שמנע ממנו להפוך לכוכב גדול באותו עשור וגם בזה שבא אחריו. הוא גילם בין השאר את טוני קמונטה, "פני צלקת", 51 שנה לפני שאל פצ'ינו הופיע בתפקיד הזה בגרסה מחודשת עם שם פרטי קולנועי זהה אבל עם שם משפחה מעט אחר, מונטנה.

הצלקת על פניו של מוני לא באמת כיערה אותן, אלא סיפקה להן ממד אנושי ומציאותי יותר. החספוס הזה, שלא יורד במים או בכביסה, הוא לא בהכרח משהו שכל שחקן היה מוכן להסתכן בו. אבל בשביל מוני זו לא היתה בעיה גדולה. הוא היה רגיל להחליף דמויות ומצבים בקלי קלות. כך למשל בסרט "Seven Faces" מ-1929 הוא גילם שבעה אנשים שונים ובהם נפוליאון ושוברט.

האף של וירג'יניה

מחלקת האיפור של הסרט "השעות", שיצא ב-2002 והתבסס על ספרו עטור השבחים של מייקל קנינגהם, לא היתה מועמדת לאוסקר. אבל ניקול קידמן, שזכתה בפרס על תפקידה בו כווירג'יניה וולף, חייבת לא מעט לאלה שהשקיעו ימים כלילות כדי להצמיד לפרצופה אף מלאכותי שישווה לה את המראה המהורהר והמרוחק של הסופרת הבריטית.

באותה שנה התעלמה האקדמיה האמריקאית לקולנוע גם מסרטים כמו "כנופיות ניו יורק", "שיקגו", "שר הטבעות: שני הצריחים" ו"הארי פוטר וחדר הסודות". הזוכה המאושרת היתה מחלקת האיפור של הסרט "פרידה" שבו גילמה סלמה הייאק את דמותה של הציירת המקסיקאית פרידה קאלו. נראה כי אקזוטיקה וחושניות עדיין קוסמות יותר להוליווד מאשר פנטזיה או ספרות.

אבל תעשיית הקולנוע האמריקאית אוהבת מאוד גם פוליטיקאים ומלכים בריטים. לכן נראה כי הסרט החדש, "אשת הברזל", שבו מריל סטריפ מגלמת את ראש ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, יעורר הדים גם בגלל יכולתה - שוב - של השחקנית האמריקאית המהוללת להיכנס לדמויות שונות ומשונות בלי להניד עפעף מיותר. האם התפקיד הזה יספק לה את המועמדות ה-17 בקריירה לפרס אוסקר? נראה אתכם מעזים לחשוב שלא.

גרג קאנון, שזכה באוסקר על האיפור של בראד פיט ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", גרף את הפרס גם על עבודתו ב"גברת דאוטפייר" מ-93'. את הז'אנר הזה אוהבת הוליווד במיוחד: גברים המתחפשים לנשים (במקרה הזה רובין וויליאמס), ומדגישים כך את הצד הפרודי של המפגש בינם לבין אלה הסובבים אותם ואינם יודעים כי הם מחופשים. כך נוצר מעין משחק כפול, של מסכה על מסכה, אבל הוא נותר שטוח וריק כי אין בו כדי לומר משהו על החברה. לא כמו, למשל, בסרט "ינטל" מ-83' שבו ברברה סטרייסנד גילמה את עצמה כצעירה המתחפשת לאברך ותוך כדי כך גם סיפרה, אולי אפילו בלי להתכוון, את סיפורה שלה כבמאית המתקשה למצוא את מקומה בהוליווד הגברית ונדרשת להתלבש באופן אחר רק כדי לזכות במקום ראוי. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו