בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורייניזם

אמרו עליו שהוא גורו, ששיטת "המעגל הפתוח" שלו פותחת יותר מדי דברים, אבל אמיר אוריין מאמין שככה צריך ללמוד ולעשות תיאטרון - באופן אינטימי. וככה הוא גם מדבר, על הכל: האב שהיכה אותו, התפרצויות הזעם, הרומנים עם תלמידות שלו. וגם על הדמות החדשה שהוא בחר לגלם: היטלר

20תגובות

הצגת היחיד החדשה של אמיר אוריין מתקיימת בסלון דירתו. להצגה קוראים "היטלר", לתיאטרון קוראים "החדר". ספה אפורה וקומץ כיסאות מסודרים דרך קבע לאורך שלושה מקירות החדר, ערוכים לקלוט עד 18 איש בבת אחת. החלונות סגורים תמיד ומכוסים וילונות, ותאורת תיאטרון קבועה בקירות.

בחזרה לפני כחודש, זו נראתה מונודרמה מטורפת למדי. אוריין, שזכה לפני שנתיים בפרס מפעל חיים ממועצת הפרינג' הישראלית, יושב מאחורי שולחן, לבוש חליפה שחורה ומיקרופון מדונה צמוד לפיו. הוא מתאפר, לוגם תה, ומסביר לקהל, כלומר כרגע רק לבמאי-השותף אבי גיבסון בראל, על הרקע להצגה. זה חלק מהטקסט של המחזה. לאחר מכן מסתובב אוריין לאחור בכיסא המנהלים, ממתין כמה שניות, ופונה שוב לקהל, כעת על תקן הרודן הנאצי, שהחליט לעלות לישראל ולבקש דמי ביטוח לאומי, ובינתיים ממשיך להפיץ את משנתו. הוא מתחיל בשקט, בהדרגה מגביר את הקצב והטון, ועובר לצרחות עד סף השתנקות, שאחריה הוא נזקק למספר דקות התאוששות. גם הקהל.

תיאטרון "החדר" קיים כבר 26 שנה, וכל הצגותיו נערכות במתכונת דומה - הסבר קצר לפני המופע, שיחה עם השחקנים והבמאי אחריו, והכל באווירה אישית, ביתית. פעם הצליחו לדחוס לחדר למעלה מ-20 איש, אבל בדרך כלל אוריין אפילו לא מתאמץ למלא את החלל. "אנחנו מגדירים הצלחה לפי היכולת להתמיד, בלי קשר למספר האנשים או לכמות הכסף", הוא אומר, "אלא לפי מהות האירוע".

ינאי יחיאל

ובכל זאת, כל כך הרבה אנרגיה על כל כך מעט צופים - מה יקרה אם לא יבוא איש?

"נבטל את ההצגה. ואם יהיה צופה אחד, נקיים אותה. לא חשבתי אף פעם במושגים האלה של מספרים, כי קבענו לעצמנו מראש שאנחנו עובדים בצורה אינטימית. בדרך כלל אנחנו מלאים. זה רק אומר שצריך אולי לעשות יותר הצגות בשביל להגיע ליותר אנשים".

הרגע אמרת שלא אכפת לך ממספר הצופים.

"אני לא שואף להגיע להרבה אנשים, זה לא בראש שלי. אני שואף לקיים את היצירה".

אז למה שכרת באחרונה יח"צנית?

"זה לא רעיון שלי. גיבסון כבר שנים מדבר איתי על זה. בסוף נכנעתי".

לצעוק על העולם

לא חסרים קונפליקטים וסתירות באישיותו ובחייו של אוריין, בן 67, שאחרי קריירת משחק יציבה בשנות ה-60 וה-70 החליט "לרדת מהאוטוסטרדה וללכת בשביל האישי שלי". את "החדר" ייסד בדירתו ברחוב הרב קוק בתל אביב, שבה גדל ושאליה שב באמצע שנות ה-70, לאחר שהוריו עברו לגבעתיים. הוא חולק את הדירה עם כלב הלברדור הצייתן תאודור, שנקרא על שם תאודור אדורנו, ההוגה הגרמני שהשפיע עמוקות על תפיסתו של אוריין את עולם התיאטרון, כולל החלוקה הדיכוטומית בין בידור מסחרי ("תיאטרון קואליציוני") לאמנות לשם עצמה ("אופוזיציוני").

הדירה מחולקת לאזור פרטי ולאזור ציבורי, וביניהם חוצצת דלת. האזור הציבורי, שנגיש לקהל, כולל את הסלון ואת הפרוזדור שמוביל אליו, בו מסודרים למופת ספלים וקנקני מים וקפה לשימוש האורחים. בקומה הרביעית בבניין יש חדרון נוסף - קטן, דחוס, קלאוסטרופובי, שגם בצמוד לקירותיו מסודרים כיסאות, והחלל במרכזו משמש להצגה. לפני חודשיים, כשהציגו שם את המחזה "נו אקזיט" לפי סארטר, מישהי יצאה באמצע, כשהרגישה שהיא עומדת להתעלף.

אוריין עלה לראשונה על במה בגיל 16, בתפקיד הצייד בכיפה אדומה. "לאחת הקונות במכולת של הורי היה תיאטרון לילדים", הוא מספר. "יום אחד היא אמרה לי: 'אתה תהיה שחקן. אני רוצה שתשחק בהצגה שלי'". משם המשיך לחוג הנוער של הבימה, "ושיחקתי תפקידים קטנים בכל מיני הצגות, התרוצצתי בין הרגליים של רובינא ומסקין".

בשנות ה-20 לחייו תפקיד רדף תפקיד, "ורצתי בין הצגות, מטורף מעייפות". הוא כיכב בטלוויזיה הלימודית, כשהיה רק ערוץ אחד בישראל ("משחקצב", "דני וגיל במסע בלתי רגיל"), הופיע בקולנוע לצד גילה אלמגור ("מצור"), ודילג בין במות מרכזיות יותר ופחות.

העייפות המצטברת והמתח הנלווה לה נתנו אותותיהם בהתפרצויות זעם בלתי נשלטות. "בדרך כלל, שבוע לפני הפרמיירה הכל קורס: תפאורה נשברת, הבגדים מגרדים, והמתח עולה בצורה הדרגתית לקראת הבכורה", מספר אוריין. "זה די שכיח. כשהופעתי ב'החיים כמשל', עשו חזרה בבוקר הפרמיירה, דבר שלא צריך לעשות, זה מעייף את השחקנים. התפרצתי וצעקתי על כל העולם, ואחת השטויות שנפלטו לי מהפה היתה 'איך אתם מתנהגים? יש לי הצגה הערב'".

רק לך.

"הצוות היה המום. ברגע שהבנתי מה אני עושה, כל הכעס נעלם. חשבתי איך אפשר להפוך את חוויית המתח הבימתי לחוויית עונג בימתי. התחלתי לרשום רשימות ובחנתי דברים".

זה היה הבסיס לשיטת המשחק והלימוד שפיתח בהמשך, אבל קדמו לכך כמה שנים שבהן התרחק מעולם התיאטרון. במלחמת יום כיפור גויס "להתרוצץ בין היחידות ולפטפט עם חיילים. הגעתי ליחידת צנחנים שזה עתה כבשה מעוז מצרי, וכשהלכנו לישון פגזים נפלו סביבנו. אמרתי לעצמי שאם אצא חי מהלילה הזה, החיים שלי ישתנו. חזרתי לעיר, סיימתי בלי חשק התחייבויות שהיו לי בטלוויזיה, עזבתי את הבמה והמסך, והתחילה התקופה החברתית שלי".

הוא נרשם ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שאותם לא השלים ("לא התכוונתי להיות פסיכולוג אלא אדם יוצר חברתי") ופתח מתנ"ס במקלט. במקביל לימד משחק, "אבל לא רציתי להופיע, מתחושה שיש דברים חשובים יותר". בתקופה הזאת, לא הלך לראות הצגות ("הפניתי את האנרגיה ללימודים"), עד שב-80' חבר גרר אותו ל"נשים מוכות" בבימוי נולה צ'לטון.

"חזרתי הביתה, רשמתי כמה הערות על ההצגה, ושלחתי למערכת 'העיר'. הכרתי את מאיר שניצר, העורך, מהתקופה שניהל את הסינמטק. חשבתי שזה ייכנס לקוראים-כותבים, אבל שניצר הציע שאתחיל לכתוב ביקורות. בדרך כלל תיעבתי את התיאטרונים הגדולים והעדפתי את הקטנים. הייתי יוצא דופן כי לא ראיתי עצמי כמבקר תיאטרון אלא כתבתי על החוויה האישית שלי - המחשבות, הרגשות והתחושות - במהלך האירוע האמנותי. הפכו את זה לתופעה", הוא מתגאה, "קראו לזה אורייניזם".

אבל אוריין מיצה את האורייניזם מפאת שעמום. "התיאטרון בישראל הפך מסחרי במובהק, התחיל לשעתק את עצמו", הוא אומר. "יכולתי להדביק ביקורת אחת שלי לעונה של הצגות. פעם עשיתי ניסוי: ישבתי בקפה 'אפרופו' וכתבתי ביקורת מלאה ומפורטת על מפית נייר, כניבוי למה יהיה בהצגה. ניבאתי נכון גם את גוון התפאורה. כשמדובר בתיאטרון תעשייתי אתה יודע מראש מה הולך לקרות". ב-94' פרש מהעיתון.

אלימות מהעבר

כשלמד פסיכולוגיה החליט אוריין להתמסר לפסיכואנליזה, ארבע-חמש פעמים בשבוע במשך שנתיים, "כי אם כבר טיפול, אמרתי לעצמי, אז לך לדבר התובעני ביותר. הייתי במצב של כאוס אישי אחרי הגירושים הראשונים (מהבמאית ניצה גונן) ורציתי לעשות את המסע המושלם לתוך עצמי. זה היה קשה ומייסר ומפעים. חוויתי ובדקתי שם את מושג ההתנגדות, סירוב של המטופל להמשיך בתהליך הטיפול, דבר ערמומי מאוד. הטיפול הזה עזר לי גם להגדיר מבחינה בימתית מושגי יסוד בעבודת השחקן".

כיצד?

"בטיפול, אתה יכול לשכב על הספה ולא לומר כלום במשך שעה. על הבמה, אם מצב כזה נמשך מספר שניות, זה מוות להצגה. אמרתי: התנגדות היא סירובו של האדם היוצר לתת ביטוי לעצמו, זהו מצב אוניברסלי ועל הבמה יש לטפל בו באופן מיידי, ופיתחתי אמצעים לטיפול".

הפסיכואנליזה הציפה את יחסיו הקשים עם הוריו. "ההתמודדות עם דמות האב היא מוטיב חוזר בחיים שלי", מספר אוריין. "הוא היכה אותי הרבה שנים, כדבר שבשגרה, על כל מחדל קטן. לי היה נדמה שהפסקתי לבצע מחדלים ושהשתדלתי להיות ילד טוב, אבל תמיד אפשר היה לגלות מחדל חדש. לא סלחתי לו תקופה ארוכה".

איפה אמך היתה?

"גם היא לפעמים היכתה אותי. היא ניסתה לגלות אהבה, אבל לא היתה מיומנת בזה".

מה כל כך הכעיס אותם?

"שהייתי משתקע בעולם פנימי של הזיות ולא שמעתי מה אומרים לי - וטראח, עפה סטירה. הייתי בן בכור ואני חושב שספגתי את הכמות הגדולה ביותר של תסכול ואלימות, יותר משתי אחיותי".

העובדה שאין לך ילדים קשורה ליחסים עם הוריך?

"לא תיכננתי את זה. תמיד אמרתי לעצמי שבעתיד, שבינתיים התנאים לא בשלים, וכך עבר הזמן. כיוון שהשקעתי בעבודה, בהנחיה, בלימוד, מצאתי שאני מממש את הייעוד שהגדרתי עוד בתקופת הפסיכואנליזה - לעזור לבני אדם. מעולם לא הייתי מורה למשחק שמלמד רק איך נכנסים לבמה ואיך עומדים עליה. הייתי כמו אח בוגר ומנחה של התלמידים שלי, שפנו אלי גם בבעיות אישיות שלהם וחשבו שאיתי הם יכולים לדבר".

אמו של אוריין מפולין, אביו מרוסיה, "אנשים מופנמים מאוד, צנועים ופשוטים". הם עלו לישראל בשנות ה-20 של המאה שעברה. קרובים שלהם שנותרו מאחור ניספו בשואה. הם הכירו בתל אביב, האב היה חלבן, האם עקרת בית. בהמשך פתחו מכולת ברחוב אחד העם.

יחסיו המשובשים עם הוריו מופיעים כבר בזיכרון הילדות הכי מוקדם שלו, מסביבות גיל שלוש: "אני מתעורר משינה ועומד בלול וצורח צרחות איומות, ואבא וסבא שלי עומדים מולי בלי תנועה, הם המומים ולא עושים שום דבר". המועקה המשיכה לנעוריו: "על כל דבר קטן חטפתי מכות רצח, ואחר כך אבא היה אומר 'חוסך שבטו שונא בנו'". הוא הפך "ילד מופנם ודי בודד", עד שגילה במקרה את התיאטרון.

"עד שהגעתי לחוג הבימה, הייתי יושב בבית וקורא הרבה", ממשיך אוריין. "בגיל ההתבגרות התחלתי לחשוב מחשבות של מתבגר, ואז התחיל המרד האישי שנמשך עד היום. אני זוכר שבאתי הביתה והדלקתי סיגריה. ההורים רדפו אחרי מסביב לשולחן עד שעצרתי. עמדתי מול אבא, הוא הרים עלי יד, ואני תפסתי אותה ואמרתי לו: 'בחיים לא תרים עלי שוב יד'. פתאום צמחתי לגובה ועברתי אותו. אחרי זה היתה שביתת נשק".

הוא מספר שהאלימות בבית הפכה אותו רגיש במיוחד לנושא, ומצהיר: "אני לא אגיע לאלימות". נעמי בלומנטל, ששיחקה לצדו בתיאטרון החאן בטרם היתה חברת כנסת, כנראה לא היתה חותמת על זה. בראיון למוסף "הארץ" ב-95' סיפרה שאוריין היכה אותה במהלך חזרה להצגה. אוריין הגיב אז במכתב הכחשה למערכת, אבל היום הוא מודה, ש"זה היה קוריוז אידיוטי, הופענו יחד ב'כך משתעשעת אמי המשוגעת' שעודד קוטלר ביים. נעמי גרינבאום, לימים בלומנטל, שיחקה מנהיגת כנופיה בסלאמז ואני שיחקתי סטודנט צעיר שבא להציל את העולם. יום אחד עודד אמר לבלומנטל, 'תנהגי בו באלימות'. ואני אמרתי: 'את יכולה לעשות הכל רק אל תמשכי לי בשיער'. זה היה רגיש. אז החזרה מתחילה, והדבר הראשון שהיא עושה - מושכת לי בשיער בכל הכוח וצורחת את הטקסט בתענוג. זה היה כל כך משפיל וכואב שבלי לחשוב, פתאום ראיתי את עצמי נותן לה סטירת לחי. אחר כך הצטערתי על זה שנים. אחרי שעברה המהומה של הרגע אמרנו סליחה והמשכנו".

גם שחקנית שלמדה בעבר אצל אוריין זוכרת שחטפה ממנו סטירה - כשעיניה עצומות, באמצע תרגיל נשימה. "זה כנראה נועד להכניס אותי לתפקיד, אני כבר לא זוכרת מה בדיוק היה, רק את ההלם", היא אומרת. "היה עוד במאי שנתן לי סטירה, אבל הוא שאל מראש, אז בסדר. כשנערה יושבת בעיניים עצומות, מנסה להתרכז, וניחתת עליה סטירה - זה לא מוסרי".

"מעולם לא, לא זכור לי", מגיב אוריין. "זה הכי רחוק ממה שאני. או שזיכרונה בוגד בה או שהיא פירשה באופן מוטעה תנועה שלי. אם כבר אני נוגע בתלמידים מדי פעם, זה באזור המצח ולא למטה מזה. הם עוברים חוויה חזקה מאוד, ולפעמים עושים אלי העברה פסיכולוגית של טראומות שלהם, ההתנהגות שלי מתפרשת כהתנהגויות מהעבר שלהם. זה מגע אמיץ, הדוק, למספר שניות, זה מושך אנרגיה לשם".

אתה נגעת לה במצח ובזיכרונה עלתה סטירה מעברה?

"זה מאוד מתקבל על הדעת. גם היו מקרים שנגעתי במצח ואנשים פרצו בבכי, ואחר כך היו אסירי תודה ואמרו ששיחררתי אותם מטראומה".

אלימות ודיכוי הם כמעט תמה חוזרת במחזות שבחר להעלות ב"חדר", בעיקר כלפי נשים מוחלשות ומנוצלות. "ב'ארוחת הערב' המשפחה מתעללת בבת הצעירה כי היא מורדת", אומר אוריין. "תוכל לומר שזו השלכה מהחיים שלי. ב'דם' זה סיפור של אשה בדיכאון שלאחר לידה שמתמודדת עם הבעל שאונס אותה. גם 'נו אקזיט' עוסק בהתמודדות עם מוקדי כוח. אלה נשים מדוכאות - שברוב המקרים מתמרדות כנגד הדיכוי. ב'הדיבוק' היא מתמרדת עד מוות. ב'ארוחת הערב' היא משתחררת בסוף, כי המשפחה כולה מתה".

הבחירה היא בין כניעה לדיכוי ובין שחרור ממנו במחיר טרגי? אין אופציה של אשה משוחררת שטוב לה?

"רוב המחזות שהועלו ב'חדר' הם טרגדיות, אבל הגישה שלי אופטימית. אני מאמין במרד, בשחרור, במאבק. הנשים האלה הן אני".

זו לא באיזשהו מקום פנטזיה על שליטה מוחלטת בנשים, שאתה מנסה להשתעשע עמה על הבמה?

"חס וחלילה. אני, שחוויתי שליטה, רוצה לשחרר ולהשתחרר".

דינמיקה מסוכנת

את התובנות מהפסיכואנליזה ומלימודי הפסיכולוגיה רתם אוריין לשיטת המשחק שפיתח, "המעגל הפתוח", שהוא נהנה לכנותה גם "שיטת אוריין". "היא נבנתה במשך שנים, מתוך העבודה עם אנשים", הוא אומר, "וכשהצגנו פה את 'ארוחת הערב', רותי דייכס שהיתה אשתי אמרה לי: 'אמיר, יש לך שיטה'".

במהלך השנים עברו אצלו מאות תלמידים, בהם אלון אבוטבול, עינת ויצמן וליאון רוזנברג. העובדה שהשיעורים נערכים גם הם בסלון דירתו, בקבוצות קטנות, ובשילוב הכריזמה השקטה והאקסצנטריות שלו, הוציאה לאוריין שם של גורו. "שמעתי קולות שאמרו שיש ללימודים אצלו אפיל של כת, שרק מעטים נחשפים לזה", אומרת השחקנית והרקדנית רננה רז, שלמדה אצל אוריין ב-98', "אבל לא הרגשתי את זה בלימודים עצמם".

חלק מתלמידיו של אוריין מלאי הערכה כלפיו עד היום. "הלימודים היו מאוד מיוחדים, אמיר קלט אותי", אומרת הסופרת שהרה בלאו, שלמדה אצלו באמצע שנות ה-90. "הוא התייחס אלי ולשאיפותי בכבוד, שעה שבסביבתי הקרובה התייחסו בזלזול. החוויה המרכזית אצלו היא לקחת את מה שאתה מרגיש באותו רגע ולהכניס את זה למשחק. אני משתמשת בזה גם כשאני מדברת כיום מול קהל. הוא איש מאוד כריזמטי וחכם, הוא מזהה אצל אנשים את הנטיות האמיתיות שלהם ועוזר למצות אותן".

"הוא גרם לי לחשוב ועודד אותי", מוסיפה רננה רז. "קיבלתי אצלו יכולת להסתכל על טקסט ולהחליט איך לחבר אותו לחוויות אישיות שלי. אחר כך גם השתתפתי במחזה 'דם', שהתחיל אצלו בסלון ועבר לתיאטרון הסימטה. אני אוהבת דברים כאלה".

לעומת זאת, תלמידים אחרים, שהעדיפו להישאר בעילום שם, מספרים שלפעמים חשו שהקשר בין שיעורי משחק למתרחש בחדר היה רופף. "ישבנו בקבוצה ונדרשנו לספר על החיים שלנו, כשאמיר ניסה לפצח אותנו כמו פסיכולוג", אומר תלמיד אחד. "אלא שנפש האדם מורכבת, ופסיכולוגים אמיתיים נדרשים ללמוד שנים ארוכות ולעבור התמחות. אני זוכר שחשבתי לעצמי, שמי שאישיותו עדיין אינה מגובשת עלול להיפגע".

"מאוד אהבתי אותו כבן אדם אבל כשהתבגרתי פיתחתי ביקורתיות כלפי השיטה שלו", אומר תלמיד אחר. "אתה לומד מונולוג שאתה מבצע בשיעורים לאורך השנה, אמיר חש שאתה במצב של התנגדות במהלך המונולוג ואז אתה מתחיל לספר מה אתה מרגיש באותו רגע ומה עובר עליך. כדי להיות אותנטיים כולם מגזימים - אני שונא את אמא שלי, חברה שלי עזבה אותי. ואז הוא אומר: 'תמשיך את המונולוג מפה'. אתה כביכול עובר טיפול יחד עם הקבוצה. בתקופה שאתה לומד אצלו, הוא כמו גורו. כולן היו מתאהבות בו והיתה תחרות עליו".

אוריין אומר שהטענות הללו אינן זרות לו, אך שמעולם לא שיחק בנפש תלמידיו. "אני שומע את הטענה הזאת פעם בשנה מאחד התלמידים, בדרך כלל ממישהו שחושש מביטוי עצמי", הוא אומר, "אבל רוב התלמידים שעברו כאן מדווחים על חוויה נפלאה של התבגרות וצמיחה אישית, ושהם יכולים עכשיו לקחת טקסט ביד ולעבוד עליו. יכול להיות שבין מאות הבוגרים יש אנשים שהעבודה לא התאימה להם. מעולם לא כפיתי על מישהו לחשוף את עצמו - החשיפה אפשרית אך לא הכרחית, והיא לא נעשית לצורך החשיפה, אלא על מנת לתת ביטוי לעצמך.

"כשאדם מבקש לספר על עצמו בשיעור, הוא יודע שאחר כך הוא ניגש לטקסט האמנותי, נותן באמצעותו ביטוי לרגשות ועובר תהליך של קתרזיס. אין לי זכות להיכנס לחיי הנפש של התלמידים ולעשות בהם כבתוך שלי. זה בעיני פשע. כששחקן או שחקנית מבקשים לחשוף את עצמם, זו יכולה להיות חוויה מרגשת, והם עושים את זה רק משום שהם החליטו. זה אולי עלול להבהיל מישהו שחושש שגם ממנו תידרש פתיחות כזו - אבל היא לא נדרשת".

יש תלמידים שהרגישו שהדינמיקה הקבוצתית לא משאירה להם ברירה.

"הם במיעוט. החוויה השכיחה היא של אושר גדול, סיפוק, התרוממות הנפש. אני לא עושה טיפול פסיכולוגי, אני גם מצהיר על זה בפניהם. אין מטופל, יש יוצר, שלוקח אותי ביד לטיול בנפשו וקובע את הגבולות. הם שולטים בכל רגע במה שהם עושים ויכולים לעצור את זה".

שחקנית שלמדה אצלו בשנות ה-90 מודה שהשיעורים עצמם היו יעילים, "אבל הוא מנצל את עמדת הכוח שלו על מנת לעשות ניתוחים פסיכולוגיים בגרוש וחצי. הוא מתחיל לתחקר אותך, ואת אומרת דברים כי זה חלק מהדינמיקה הקבוצתית. כשעובדים איתו על הצגות, השלדים מתחילים לצאת מהארון. יש לו רצון לדעת ומניירות של גורו - להיות קצת אבהי, קצת מורה דרך".

מה רע בקצת אבהיות?

"כי הוא מדבר שטויות, ובכאלה ביטחון עצמי ויהירות. היו כל מיני צעירות שנפלו ברשתו. אחרי שהוא עושה את העבודה הפסיכולוגית הוא עושה עוד כל מיני דברים, שלא ראויים ליחסים בין מורה לתלמידה. הוא בנה את עצמו במשך חודשים רבים כסמכות: הוא הבמאי הגדול, יש לו מלא מעריצים, יש בו משהו מלא הוד. זה מאבן נערה צעירה חסרת ניסיון. זו מלכודת פסיכולוגית".

למה לא התלוננת?

"התעמתתי איתו, אבל לא היה לי כוח להיכנס לזה. בדיעבד ראיתי בזה שליחות וסיפרתי מה קרה לכל מי שיכולתי".

אז למה עכשיו את מוכנה לדבר על כך רק בעילום שם?

"כי אני לא רוצה להיכנס לזה שוב".

"אני המום מזה", מגיב אוריין לשמע הדברים, "מה שנקרא להד"ם. בסוף כל פגישה אנחנו עושים מעגל סיום וכולם מתחבקים עם כולם. מישהו כאן עיוות את זה, אני כמעט מעז לומר מתוך כוונה רעה. גברים ונשים עומדים במעגל שבמקומות אחרים קוראים לו מעגל אנרגיה, ואז מוחאים כפיים ומתחבקים ונפרדים לשלום. זה הנוהל של סיום פגישה והאווירה פשוט טובה".

עם זאת, הוא מודה ש"בתחילת הדרך, בשנות ה-80, אכן לא ידעתי לשמור על גבולות והיו לי רומנים עם תלמידות. מהר מאוד קיבלתי על זה את העונש, זה גרם לפיצוץ של העבודה, וכיוון שנכוויתי ברותחין היום אני זהיר, ומציב גבולות ברורים ביני לקבוצה. מי שאמר דברים כאלה כנראה למד פה מזמן. הסקתי מסקנות וכל מערך ההתנהגות שלי השתנה. אנשים יודעים היום שהם יכולים לדבר איתי באופן חופשי ופתוח מתוך ידיעה שאשמור על הגבולות שלי ושלהם. היום גם החוקים יותר ברורים ונוקשים, בזמנו לא היו חוקים על יחסי מרות כמו שיש היום, ואני אזרח שומר חוק".

מורה שיוצא עם תלמידה שלו, זה רק עניין חוקי? אין פה גם אלמנט מוסרי? אתי?

"יש. בתחילת דרכי עשיתי מספר טעויות ולמדתי מהן לקחים חשובים".

מתי למדת את הלקח?

"אני לא טוב בתאריכים. אולי באמצע שנות ה-90".

ובכל זאת, את אשתו השלישית - עינב קטן, הצעירה ממנו ב-34 שנה - הכיר כתלמידה שלו. לדבריו, הקשר ביניהם התחיל רק אחרי שסיימה את לימודיה, ונמשך כשבע שנים. כמו נישואיו הקודמים (לגונן בשנות ה-70 ולדייכס בשנות ה-80), גם הקשר שלהם הסתיים בגירושים טראומטיים. "הקשרים דעכו", אומר אוריין, "ובמקרה של עינב - היא עזבה אותי. למה? צריך לשאול אותה". (קטן ביקשה שלא להתייחס לקשריה עם אוריין).

מה היא מצאה בך?

"אהבה".

אנשים לא הרימו גבה נוכח פער הגילים?

"כמעט שלא. פעם היינו במסעדה בהרדוף, אז המלצרית חשבה שאני אבא שלה. אבל זה לא קרה הרבה".

כיום יש לך בת זוג?

"יש לי ידידה, אנחנו נפגשים לעתים רחוקות ומדברים בטלפון כל הזמן. היא טרודה בענייניה ואני בענייני".

פרובוקציה או לא?

בסוף שנות ה-70 החל אוריין לנהל ולהנחות (עם אלי עוז) "סדנה צנועה ללימוד משחק תחת השם הסטודיה הדרמטית". כשחיפשו מקום לחזרות להצגה "ארוחת הערב" שביקשו להעלות, "הצעתי שנעבוד בחדר למעלה". כך נולד "תיאטרון החדר - המעבדה לתיאטרון", שלטענת אוריין יצר עם היווסדו "קונספט חדש, אינטימיזציה של האירוע האמנותי", בשל הצפיפות שמכתיב החלל הקטן.

אוריין סבור שכיוון שעדיין היה אז מבקר תיאטרון שנוי במחלוקת, נהנו עמיתיו לקטול את ההצגה. "היא עשתה הרבה רעש. אבל דן בן אמוץ כתב עליה שני עמודים, עם תמונה של בחורה עם ציצי בחוץ, שזה מופיע בהצגה אולי לחמש שניות. זה מילא לנו את ההצגה למשך כל השנה. החלטנו שההצגה תרוץ שנה ולא יותר, בין אם בא קהל ובין אם לא, כי המודל שלנו היה אמנותי ולא מסחרי".

הוא אומר שאנשים מגיעים להצגות אצלו "בעיקר מפה לאוזן". הנה, למשל, הכרטיסים למופע הראשון של "היטלר" לפני שבועיים כבר הוזמנו במלואם מיד כשהחל להפיץ את הבשורה. כניסה עולה 60 שקל, "אבל יש הנחות אם מישהו לא יכול לשלם. הצגה אמורה לכסות את עצמה, אנחנו לא פה בשביל הכסף. אין לנו דד ליין או קהל מנויים, אנחנו לא חייבים דבר לאיש, רק לאינטגריטי שלנו. הרווחים מכל הצגה מחולקים שווה בשווה בין חברי הקבוצה - השחקנים והבמאי. ההצגה היא סוג של שליחות חברתית, לפרנסה עושים דברים אחרים. מעט מאוד אנשים מתפרנסים מתיאטרון, זה בכל האמנויות. מי כבר מתפרנס בארץ מספרות? רק המפורסמים ביותר".

ואתה?

"יש לי את בית הספר למשחק ולבימוי של 'החדר', הוא מחזיק את התיאטרון".

בבית הספר שתי קבוצות משחק (כעשרה תלמידים בכל אחת, שמונה שעות בשבוע, 800 שקל בחודש) וקבוצת בימוי (כשבעה תלמידים, 550 שקל), ופעם בשבועיים, בימי שישי, מתכנסת "המליאה" בשיטת דלת פתוחה, "מדליקים נרות שבת וכשיש זמן משוחחים על פרשת השבוע. זה לא נובע מתפיסה אורתודוקסית, אלא מנקודת מבט של אדם יוצר, אנחנו מתייחסים למקרא כאל דרמה".

מה ההבדל בין לימודי המשחק אצלך ללימודים בבתי הספר הגדולים בארץ?

"אני לא יכול לקבל שמתייחסים לשחקן כאל מבצע ולא כאל יוצר. הרבה פעמים הוא עובר דיכוי וחסימה של מקורות היצירה שלו: ביקורת שלילית, יחס מזלזל, התנשאות, תחרותיות, מכינים פיונים ל'רוקדים עם כוכבים', לתעשייה שבה הם נגרסים ומתמוטטים מבחינה נפשית בגלל הניכור שקיים בה. אנחנו לא עורכים בחינות כניסה אלא שיחות היכרות. לחלק אני מציע ללכת למקומות אחרים אבל לאף אחד לא אומר 'אתה לא שחקן'. מאיפה אני יודע? כל אדם יכול להיות שחקן, השאלה היא מה הוא מוכן להשקיע כדי לממש עצמו כאדם יוצר על במה. בדרך כלל, לבמאי לא אכפת מה השחקן מרגיש או חש, אלא שיעשה את התפקיד כמו שצריך. אבל לשחקן יש אוצרות נפש שיכולים להעשיר את היצירה".

אוריין מספר גם שמעולם לא ביקש עבור "החדר" כספי תמיכה ציבורית, "כדי לשמור על חופש אמנותי. אבל אני מכיר בזכותו של התיאטרון להיתמך על ידי הממסד, ועשיתי שתי קדנציות בוועדת התיאטרון של משרד התרבות, שעוסקת בקריטריונים לתמיכה ומאשרת תקציבים לתיאטרונים, בתקופה שמתן וילנאי היה שר התרבות.

"בתנאי החיים שלנו במדינת ישראל, לא הייתי יכול לעמוד בקריטריונים שהייתי שותף להם. מערכת הקריטריונים לתמיכה היא אנטי-אמנותית במובהק, הקריטריונים משכו לכיוון כמותי, למשל מספר הצגות רב ככל האפשר, וזה מדרג קפיטליסטי במובהק. היה ניסיון די פתטי להגדיר קריטריונים של איכות, אבל כל קריטריון כזה הוא תלוי בחירה פוליטית".

אז למה ישבת בוועדה?

"סיקרן אותי לדעת איך המכונה עובדת".

איזה קריטריונים אחרים אפשר היה לקבוע לזכאות לתמיכה?

"אי אפשר. מה שנשאר זה להניח לתיאטרונים להיות מסובסדים ולייצר בידור, שזה צורך חברתי ותרבותי שאי אפשר לפסול, ולהניח לתופעות אופוזיציוניות שיתקיימו מטעם עצמן".

את "היטלר" כתב אוריין לפני 25 שנה עם טובה רוגל, שחקנית ואמנית פלסטית, שהכיר מביקוריה בתיאטרון. "יום אחד היא ניגשה אלי ואמרה: 'יש לי רעיון. נניח שהיטלר לא מת בבונקר שלו ב-45', כך שב-86' הוא אמור להיות בערך בן 96. והוא עושה עלייה בעילום שם ודורש שישלמו לו דמי ביטוח לאומי לפי חוק השבות'. שלחנו את המחזה ל-50 אנשי אקדמיה ותיאטרון. כולם סירבו להציגו, מנהלת אמנותית אחת אמרה לי, 'השתגעת, אם אני מציגה את זה המנויים ישברו לי את הוויטרינה'. הרבה שנים המחזה ישב במגירה, עד שיום אחד הוא פשוט צץ לי בספרייה, וחשבתי שהגיע הזמן".

הוא עידכן אותו מעט, להתאימו לימים אלה. כך, למשל, מצטט היטלר מדברי האלוף (במיל') יעקב עמידרור: "דבר אחד מחויב הנוער הנפלא הזה לדעת - את כוח השליטה ברוחו... מי שאין לו כבוד לא יסתער... ובמערכת צבאית נורמלית צריך להכניס לו כדור בראש". במקום אחר מתחיל היטלר לשיר "בדם ויזע יוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר" - שורות הלקוחות מהמנון תנועת בית"ר.

העם היהודי מכונה במחזה "עם אדונים וגזע עליון". "כשהדברים באים מפיו של היטלר", מסביר אוריין, "זו פרימה של הסדר הקיים. כי רגע, זה הוא שאומר את זה עלינו?"

האמירה אינה על היטלר, אלא על החברה בישראל?

"בהחלט. בעיני זה טקסט יפה מאוד. טקסט מלא כמו קמח מלא. לאורך ההיסטוריה, נושאי המסר בדרמה העולמית היו תמיד השוטים, הליצנים, הפריקים, הרוצחים הסדרתיים. בהיותו רוע מוחלט, הוא מסקרן, הוא בא מעבר לתחום התודעתי הרגיל שלי".

יש בכלל בסיס להשוואה בין החברה הישראלית כיום למשטר הגרמני הנאצי? זו לא פרובוקציה לשם הפרובוקציה?

"זה לא אומר שכתוצאה מההשוואה נגלה דמיון, אבל זכות ההשוואה שמורה. 'היטלר' הוא קריאה לדיון בזהות שלנו, הוא מציג בפנינו את האלטרנטיבה המעוותת כקריאה לתיקון. אין זהות בין הנאציזם לישראליות, אבל יש דמיון במוטיבים. האם אנחנו חיים בחוויה נאצית טוטלית בישראל? חס וחלילה. אבל המפלצת קיימת בתוכנו ואני לא הראשון שאומר את זה".

אוריין מכיר את הסרטונים הפארודיים ביוטיוב בכיכובו של "היטלר", שמצטרפים גם לקומיקס המצליח "היפסטר היטלר". הוא חושב שהוא מבין את סוד המשיכה: "זה להוריד את היטלר מגובהי האימה, ולהעניש אותו באמצעות הקטנה. ככה אנחנו מתמודדים עם האימה האישית או החברתית. בנוסף, אנחנו חיים בתקופה שבה הקפיטליזם החזירי הפך אותנו לחסרי אונים לכאורה בפני מוקדי כוח. על ידי הצבת דמות של רוע מוחלט על במה או מסך, אנחנו מתמודדים עם הפחדים שלנו, עם האימה שמייצג מוקד הכוח. למשל, היטלר בקליפ של חיפוש חניה - זה לגמד את מוקד הכוח לדרגת ליצן.

"אבל להציב את היטלר כבסיס לדיון חברתי", הוא ממשיך ומתייחס הפעם לעבודתו שלו, "זה קשה יותר. במחזה יש התמודדות עם רוע במטרה לדון בזהות הישראלית. אנחנו עוסקים בשואה, בטראומה הגדולה ביותר, שבמידה רבה מכסה על האפשרות לדון בזהותו של הישראלי-היהודי. הסיסמה 'סבלנו ועל כן מגיע לנו' היתה כיסוי למעשי עוולה שנעשים בשמנו. היטלר הזה הוא ממזר גדול. הוא אומר במחזה: לעולם לא תיפטרו ממני כי אתם לא רוצים להיפטר מהזיכרון הזה של השואה, שמשמש לכם הצדקה למעשי עוולה. הוא אומר 'תהרגו אותי' - אבל זה יהיה הרג ההצדקה לפעול על בסיס זיכרון השואה במקום על בסיס המציאות הקיימת".

הופעתו הרועשת כהיטלר עומדת בניגוד מוחלט למשחקו המאופק בפרקי העונה הראשונה של "תמרות עשן", בתפקיד צלם אנוש, מנהיג כת. בשיער ארוך ופרוע (שמחוץ למסך אסוף לצמה על עורפו), מבט יוקד ודיבור מדוד, הדמות שניבטה מהמרקע היתה כה משכנעת בטירופה, שבפגישתנו הראשונה חששתי שינסה להפנט אותי. זה התפקיד הראשון שגילם בטלוויזיה זה עשרות שנים, לדבריו, עד כדי כך שאינו בטוח מה התפקיד האחרון שעשה לפני כן. תחילה, אגב, סירב גם לו, "אבל המלהקת, אורית אזולאי, ביקשה שאפגוש את הבמאי, עודד דווידוף, ששבה אותי בקסמיו".

מצד אחד אתה מדבר בבוז על התיאטרון המיינסטרימי, מצד שני הופעת בדרמת טלוויזיה לא פחות מרכזית מכל הצגה של הבימה.

"זו השלמת הכנסה, לא עיקר מעשיי בחיים. אני לא נגד הבידור הטלוויזיוני. אני גם מפעיל את הטלוויזיה על ערוץ שטות לפני שאני נרדם".

עמוק בלב לא היית מעדיף לחזור להופיע בפני אלף איש בערב במקום בפני עשרה?

"לא חותר לזה. את החוויה האינטימית של 'החדר' אי אפשר להשיג באולם ענק. לא כמות הכפיים קובעת אלא האיכות שלהן".

אתה לא קצת דיווה שנכלאה בלית ברירה במקום קטן למידותיה?

"תרשום את זה, זו הברקה. נו קומנט".

מה ההצגה האחרונה שראית?

"'מכתב לדיראס' בתמונע. ובפעם האחרונה שהייתי בתיאטרון גדול, זה היה בהבימה, אני לא נוהג לעשות את זה, זה לא יפה, אבל יצאתי בהפסקה כי לא יכולתי לעמוד בזה".

איזו הצגה?

"לא נעים לי לפגוע באנשים. 'מניין נשים'. אבל זה היה מזמן. מבחינה צורנית, היתה במה ענקית, תפאורה עשרה מטרים גובה, והשחקנים התרוצצו עליה כמו נמלים, לא היה להם סיכוי להתגבר על העוצמה שלה. נראה שחשוב יותר המראה החיצוני ממהות האירוע. אז תודה רבה, בשביל לראות מבנים גדולים אני יכול לנסוע לצפון תל אביב, לא צריך ללכת להבימה".

גם ב"החדר" אנשים יוצאים באמצע?

"יוצאים, אבל לא בגלל שעמום אלא בגלל הזעם על ההצגה. תכעס עלי, אבל אל תהיה אדיש אלי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו