שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאלה בנקיר
אריאלה בנקיר

מבין שפע הביקורות והפרשנויות שהוטחו במועמר קדאפי לאורך השנים, קשה להאמין שמישהו יטען שהוא איבד את השלטון משום שהיה טוב ורחום מדי לעמו. אולם זו בדיוק הטענה שמעלים ברוס בואנו דה מסקיטה ואליסטר סמית, שני חוקרים בכירים במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת ניו יורק.

לאחרונה יצא לאור בארצות הברית ספרם של השניים, "מדריך כיס לדיקטטור - למה התנהגות גרועה היא כמעט תמיד פוליטיקה טובה". הם מציעים בו נקודת מבט מטרידה ומעוררת מחשבה על פוליטיקה ושלטון, שמבהירה מהם "הגורמים האמיתיים" המניעים את המנהיגים קדימה.

"קדאפי איבד את השלטון כי הוא היה נחמד מדי לעם שלו", קובע בפסקנות אליסטר סמית, בראיון טלפוני מביתו שבניו יורק. "כמובן שהוא היה אדם נורא, אבל מנקודת המבט של התיאוריה שלנו, הוא דווקא עשה יותר מדי דברים טובים. נתן יותר חינוך לעם שלו בהשוואה לשליטים בערב הסעודית, מצרים וסוריה, איפשר חופש עיתונות מסוים בשנים האחרונות, וזה הוביל לכך שאנשים יכלו לפתע לשוחח יותר בחופשיות ולהחליף רעיונות. ברגע שהוא שיפר את תנאי המחיה של האוכלוסייה מרצונו, בלי שאיש אילץ אותו, זה היה תחילת הסוף מבחינתו. הוא נעשה נינוח מדי".

מועמר קדאפי. נעשה נינוח מדיצילום: איי-פי

דבריו של סמית מבוססים על חמשת החוקים לדיקטטור המתחיל המבקש לשמר את שלטונו, המופיעים בספר: "החוק הראשון הוא שעליך לקחת מספר קטן של אנשים שיהיו נאמנים לך ולרכז בידיהם את הכוח", מסביר סמית. "החוק השני הוא שהנאמנים שלך צריכים לבוא מקרב מגזר גדול, כך שבמקרה הצורך תוכל להחליף אותם בקלות. החוק השלישי הוא שעליך להטיל מסים גבוהים ככל האפשר. עדיף לשלוט במי אוכל, מאשר לתת לאנשים לאכול בעצמם מהעוגה. זה נכון שאם המסים גבוהים מאוד אז הכלכלה מתכווצת כי אף אחד לא ירצה לעבוד קשה כשכל הרווחים נלקחים ממנו, אבל זה עדיין עדיף מבחינת השליט, כי ככה כל העוצמה והכסף עוברים דרכך ואנשים לא יכולים להפוך לעשירים באופן עצמאי. יש סיבה לזה שבסין אתה משלם שיעור מס גבוה מ-30 אחוז על רווחים שבארצות הברית היו מזכים אותך במס הכנסה שלילי. זה לא קשור רק ליוקר המחיה במדינה - זו אסטרטגיה עקרונית.

"החוק הרביעי", ממשיך סמית, "הוא שעם הכסף שאתה מרוויח עליך לשלם לקואליציית התומכים הקטנה שלך כמה שצריך כדי לשמר אותם נאמנים, אבל לא יותר מדי. החוק החמישי והאחרון הוא שאף פעם אל תהיה נחמד לאנשים על חשבון עצמך או הקואליציה שלך. אל תהיה יוליוס קיסר, או קדאפי במקרה שלנו", הוא צוחק. "כולם חושבים שיוליוס קיסר היה אדם נורא, אבל למעשה הוא היה גנרל מבריק שהפך את רומא לבטוחה, סיפק מזון ותיקן את הכבישים. זה היה נפלא עבור האזרחים, אבל זה עלה כסף, וזה לא מצא חן בעיני חברי הסנאט, שרצו שהכסף יגיע לכיסם. אז הם הרגו אותו".

הספר רצוף אמירות מזעזעות לא פחות מעצותיו של ניקולו מקיאוולי, מחבר "הנסיך", שכולן, כמובן, פרי מחקר. "הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לחשוב מחדש על איך אנשים דנים בקונפליקטים בינלאומיים, ואיך הם מסבירים הישרדות פוליטית", מסביר ברוס בואנו דה מסקיטה, גם הוא בראיון מביתו שבניו יורק. "אנחנו צריכים להבין מה מפעיל את המנהיגים, כי לא המדינה היא זו שמקבלת החלטות אלא בני אדם".

הספר החדש הוא המשכו של ספר שכתבו השניים ב-2003 (יחד עם שני חוקרים נוספים, רנדולף סיברסון וג'יימס מורו) בשם "ההיגיון של ההישרדות הפוליטית". "שם הנחנו את היסודות לתיאוריה שלנו, אבל הוא היה מלא במודלים מתמטיים וסטטיסטיים. רצינו שגם קהל רחב יותר יבין מה השורה התחתונה", מסביר בואנו דה מסקיטה.

ומה השורה התחתונה?

"שמנהיגים שרוצים לשמור על מקומם צריכים להיות תלויים במעט מאוד אנשים, שנבחרו מתוך מאגר גדול מאוד. כך הם יכולים לעשות עבודה מחורבנת, לשחד את התומכים בהם, לאמלל את האזרחים שלהם ועדיין להישאר בשלטון עד שימותו בשיבה טובה", הוא צוחק.

השורד האחרון

בכל מדינה, ארגון או קבוצה, הרצון לשרוד בראש הפירמידה עולה על כל שיקול אחר, מסבירים השניים. אידיאולוגיה וגם דת הן בעיניהם לא יותר מקישוטים שטחיים, שניים בחשיבותם לכוח המניע האמיתי. "אנשים מתעניינים בכמה דברים, והשאלה היא עד כמה אתה מוכן לוותר בתחום אחד למען תחום אחר", מסביר סמית. "פונדמנטליסטים פשוט משתמשים בדת ובאידיאולוגיה, כדי להעלות את המחיר שהם רוצים לקבל עבור התפשרות על העקרונות שלהם. אני לא מזלזל בחשיבות של הדת עבור אנשים, אבל הייתי מפרש את זה בעיקר כתג מחיר, יותר מכל דבר אחר".

"לגלות אם מנהיג באמת האמין במצע שלו או אמר מה שצריך רק כדי להיבחר - מתאפשר רק במקרים המעטים שמנהיג בכוונה וביודעין מציג עמדות שסותרות את מה שקואליציית הנאמנים שלו רוצה. ואז כמובן שהוא גם נזרק מהשלטון", מסביר בואנו דה מסקיטה.

בניטו מוסוליני, דיקטטור תוצרת איטליהצילום: צילום: איי-פי

כשם שאידיאולוגיה היא רק קישוט, אומרים השניים, כך גם הטענה שמנהיגי מדינות דמוקרטיות הם לרוב טובים יותר ומחויבים יותר לרווחת האזרחים היא שטות. "מנהיגים במשטרים דמוקרטיים אינם טובים או אכפתיים יותר, אלא פשוט מוגבלים יותר בפעולתם. הם לא תלויים בקואליציה מצומצמת שהם יכולים לשחד אלא בציבור גדול שמצביע עבורם, ולכן עליהם להציע מדיניות ציבורית שתשביע את רצון הרוב", מבהיר סמית.

"בדמוקרטיה, מדיניות טובה לעם היא הכרח הישרדותי, אז יש מלחמה על הרעיונות הטובים ביותר לציבור. באוטוקרטיה, לעומת זאת, זה לא משנה בכלל. המנהיג צריך פשוט לחלק בערך חצי מהכסף לקואליציה ואת השאר להסתיר. הבחירה בדרך כלל היא בחשבון בנק בשווייץ".

"למעשה", מוסיף בואנו דה מסקיטה, "המודל מבקש מאיתנו להפסיק לדבר על חלוקות מסורתיות כמו דמוקרטיות ואוטוקרטיות, כי הן לא מדויקות. במודל יש שני מאפיינים שאנחנו בודקים בכל ארגון: גודל הקואליציה שעליה מסתמך המנהיג, ומספר האנשים שיכולים לפחות להביע את דעתם בנוגע לבחירה. זה מבנה דו ממדי, ואפשר למקם כל ארגון, נבחרת, כנסייה ומדינה איפשהו על שני הצירים האלה. כל המנהיגים נוקטים דרך של שילוב בין פרסים אישיים לתומכים שלהם לפרסים לציבור. השאלה היא רק כמה".

לא מאשימים אתכם שאתם צינים?

"ציניות לא הופכת משהו ללא נכון", אומר בואנו דה מסקיטה. "וכן, אנשים לרוב אומרים לנו: לא יכול להיות, אנשים הם יותר טובים ממה שאתם מתארים. ותשובתנו היא: אנחנו לא מצהירים הצהרות בנוגע לאיך ראוי שאנשים יתנהלו, אנחנו מציעים הערכה המבוססת על דפוסי התנהגות שאנחנו ראינו. זה מדכא, אבל אם אתה רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר, אתה קודם צריך להבין איך הוא באמת עובד".

פרופ' ברוס בואנו דה מסקיטה, יליד 45', מכהן בשנים האחרונות כמנהל מרכז המילטון לכלכלה פוליטית באוניברסיטת ניו יורק, במקביל לתפקידי מחקר והוראה נוספים. במהלך העשור האחרון הפכו המודלים שפיתח, המבוססים על תורת המשחקים, לכלי המשמש לתחזיות פוליטיות. מעין נוסטרדמוס מודרני, טוענים מעריציו ולועגים מבקריו. בואנו דה מסקיטה מרוויח על פי הדיווחים כ-50 אלף דולר לפרויקט יעוץ המבוסס על המודל שבנה, ועם לקוחותיו נמנים תאגידים שונים וגם הפנטגון. אנליסטים לשעבר מסי.איי.איי טענו כי הערכותיו של בואנו דה מסקיטה מדויקות ב-90 אחוז מהמקרים.

לצורך הספר הנוכחי, הפורש את עקרונות ההישרדות הפוליטית באמצעות אותם המודלים שמשמשים אותו לתחזיותיו, חבר בואנו דה מסקיטה בשנית לד"ר אליסטר סמית, מדען לשעבר שלמד כימיה באוקספורד לפני שגילה, לדבריו, כי הוא "מתעניין הרבה יותר במחקר מדעי וסטטיסטי של יחסים בינלאומיים ופוליטיקה". במשך שנים חקר סמית את הנושא, ראשית באוניברסיטאות סטנפורד וייל, וכיום באוניברסיטת ניו יורק.

גם למבקרים את שיטתם קשה להתעלם מההיגיון הפשוט העומד בבסיסה. "אנשים ממש מתרגזים כשמנהיג לא עושה את 'הדבר הנכון', אבל יש בזה משהו תמים", מסביר סמית. "הם עדיין חושבים במונחים של מה נכון או לא נכון למען המדינה, במקום מה טוב למנהיג עצמו. קחי לדוגמה את היוזמה החדשה של אובמה, לעודד מקומות עבודה לשיקום הכלכלה בארצות הברית. מה הוא בעצם רוצה? הוא רוצה עוד עבודות עבור חברי איגודים ומורים, כי אלה סוג האנשים שאחר כך יצביעו עבורו. כשהוא מציע, כפי שהציע לאחרונה, תוכנית שתאפשר לאמריקאים להחליף את האוטו שלהם באוטו חדש שיוצר בדטרויט, הוא בעצם מציע תוכנית סבסוד לתעשיית הרכב בדטרויט, שבמקרה גם מאוד עוזרת למצביעים הפוטנציאליים שלו. זו לא תוכנית שתעזור לרפובליקאים העניים בדרום, אבל הם גם פחות רלוונטיים בהקשר הזה מבחינתו".

אותה טענה בדיוק יש להפנות כלפי הרפובליקאים: "הם מקצצים מסים ותוכניות רווחה, שיפגעו במצביעים המסורתיים של אובמה, ונותנים תמריצים כספיים למי שמצביע עבורם, לאנשים עשירים. אין כזה דבר 'הדבר הנכון', יש את 'הדבר הנכון עבור התומכים שלי'", מבהיר סמית. "כשמתחילים להסתכל על מה קורה בעולם מתוך הפרספקטיבה הזאת, שמנהיגים תמיד עושים את מה שטוב להם ולתומכים שלהם ולא את מה שטוב למדינה שלהם בהכרח, הכל נעשה פתאום ברור ושקוף יותר".

אסון טבע דמוקרטי

אוגוסטו פינושה. לשלוט במי אוכל

מטרת הספר אינה להראות שכל בני האדם רעים מיסודם, מנסה בואנו דה מסקיטה להרגיע. "זה לא שהמודל טוען שהאדם הממוצע הוא מרושע, אבל מצד שני, האדם הממוצע לא צומח להיות מנהיג ולהתחרות נגד אחרים על משאבים מוגבלים. ברגע האמת, כשצריך לשרוד, כשהם צריכים לבחור בין מה שטוב להם ומה טוב לאחרים, הם כמעט תמיד בוחרים במה שטוב להם".

אחת הדוגמאות לכך שאותו מנהיג מסוגל לאמץ התנהלות דמוקרטית והתנהלות אוטוקרטית במקביל, בהתאם לצרכיו, היא המלך ליאופולד השני מבלגיה. "בבלגיה זוכרים אותו עד היום כמנהיג פרוגרסיבי, אחד הראשונים באירופה שאסרו על עבודת ילדים ושקידמו זכויות נשים וסחר חופשי", אומר בואנו דה מסקיטה, "וזה משום שהוא היה מאוד תלוי בפרלמנט במדינה, כלומר - קואליציה רחבה. אבל במקביל, היה ליאופולד השני גם אחראי על השלטון הבלגי בקונגו, ושם הוא לא היה כפוף לשום פרלמנט, זה היה השטח הפרטי שלו, ושם הוא היה מפלצת ואחראי כנראה למותם של כשלושה מיליון איש.

"שם קואליציית התומכים שלו היתה כ-200 אירופים שתפקידם היה לנהל את המקום ולהוציא משם קודם שנהב ואז גומי, ואיך הם עשו את זה לא עניין אותו, וכמה הם הצליחו לשמור בכיס לעצמם גם לא עניין אותו".

המודלים בבסיס הספר מבהירים גם למה אסונות טבע דומים בעוצמתם יגררו מספר נפגעים שונה במדינות אוטוקרטיות ודמוקרטיות. "תמיד הנחתי שאוטוקרטים יטפלו בכל זאת בנפגעי אסונות טבע, אבל ההתנהלות שלהם מחרידה, וזה לא מקרי", אומר סמית. "בדקנו וגילינו שאם יש לך אסון בדמוקרטיה והרבה אנשים מתים, אתה כמעט בוודאות תסולק מהשלטון, אבל אם יש לך אסון במדינה אוטוקרטית ואנשים ימותו זה דווקא יעזור לך לבסס את שלטונך אם לא תעזור להם".

איך?

"כשציקלון נארגיס פגע בבורמה ב-2008, ניצולים יצאו לערים הגדולות בחיפוש אחר מזון וקורת גג. הם פשוט נאספו על ידי השלטונות וגורשו, באיומי נשק, בחזרה לכפרים ההרוסים שמהם נמלטו. חיילים הסיעו אותם בחזרה לחורבן. הסיבה לכך היא פשוטה - הם לא רצו שאנשים יתקבצו ויתחילו לדבר ולהחליף רעיונות.

"מחנות פליטים הם מקום נורא מנקודת המבט של מנהיגים. יש לך אוסף של אנשים מיואשים, יושבים באוהלים, שאין להם שום דבר להפסיד ואין להם לאן ללכת. זה מייצר באופן אוטומטי המון זועם. כל מה שצריך זה ניצוץ זעיר כדי להצית מדורה ענקית".

"אם הם לא יוכלו לתקשר ולמחות, הם לא יצליחו להפיל אותך מהשלטון", מוסיף בואנו דה מסקיטה. "אז אתה עושה את מה שעשה הגנרל טאהן שאהוו במיאנמר. אתה אומר להם: לכו הביתה, תאכלו צפרדעים ותמותו".

מעבר לכך, טיפול בעשרות ומאות אלפי הנפגעים פשוט לא משתלם כלכלית למנהיגים אוטוקרטיים: "אם אתה דמוקרט אתה מבין שיהיו עונשים רציניים עבורך אם לא תפעל להגן על האזרחים, אבל אם אתה אוטוקרט אתה חושב לעצמך: למה לבזבז את הכסף על זה, כשאני יכול לבזבז אותו על עצמי ועל הקואליציה שלי?"

מצד שני, טוענים השניים, אחד הדברים ההרסניים ביותר עבור אזרחים במדינות נחשלות לאחר אסון טבע או לחלופין בזמן מהפכה - הוא להציע סיוע חוץ כלכלי. "ככל שניתן יותר סיוע חוץ, כך המהפכה תצליח פחות, כי זה כסף שזורם לכיסי הממשל שהמנהיג מנצל כדי לשלם לתומכיו ולדכא את המפגינים", הם טוענים.

"זה גם נותן למנהיג תמריצים לעשות את כל הדברים הלא נכונים", אומר סמית. "אוקספם, מארגוני הסיוע החשובים ביותר, משלם מאות אלפי דולרים במסי יבוא כדי לקבל רשות לבוא לעזור לאוכלוסייה, לפרוק משאיות שמביאות מזון למדינות רעבות. הסיבה לכך היא שבדיוק כפי שלא משתלם למנהיג לתת סיוע לאזרחים שנפגעו באסון טבע, כך גם לא משתלם לו לאפשר לאחרים לסייע לאזרחים מבלי שיחלוב את המצב לטובתו. הוא יכריח אותם לשלם לו כדי לאפשר להם לפרוק מזון ותרופות למען הסובלים, הוא יכריח אותם לרכוש ציוד ושירותים מאנשי שלומו.

"המצב רק מחמיר כששולחים את הכסף ישירות לממשלה - העניים ממשיכים למות והעשירים נעשים עשירים יותר. וככל שיותר אנשים מתים, כך גדל הסכום שהם מקבלים מהאו"ם. זה יוצר מצבים מזעזעים. הם מרוויחים מזה שאנשים מתים. אנחנו חייבים לשנות את השיטה, להציע להם כסף רק אם הם ימנעו שיטפונות על ידי בניית תשתית מתאימה. אז אולי יהיה להם תמריץ כלכלי לעשות משהו שיכול לעזור לעם שלהם".

האינטרנט הגואל

עבור הדיקטטור הממוצע, כל סוג של התקהלות איננו רצוי. זו אחת הסיבות למגבלות הרבות על חופש התנועה, ולכך שבמדינות נחשלות רבות אין כבישים המחברים בין הערים. במקרים המעטים שבהם האזרחים מצליחים להתקהל ולתקשר, זו עשויה להיות תחילתה של מהפכה אמיתית. "זה מה שקרה במצרים, אנשים עלו והתארגנו והגיעו לכיכר. הם החליטו לשנות את השיטה", מסביר סמית. "הבעיה של מובארק היתה שהוא היה חייב לאפשר תקשורת ואינטרנט במדינה כי תיירות היא ענף מאוד חשוב במצרים, ואי אפשר לקדם תיירות ומסחר בלי אינטרנט. אבל האינטרנט נתן לאנשים גם דרך לדבר בינם לבין עצמם. זה הפך להיות קשה מאוד לשמר אנשים בורים ומנותקים".

גילו המתקדם ומצבו הבריאותי של מובארק רק הגדילו את חולשתו. "הצבא הבין שמובארק לא יישאר בסביבה הרבה זמן, והוא כבר לא נחשב למקור יציב של הכנסה. אז למה שהם ייצאו לרחובות וילכלכו את הידיים בדם כדי לשמור אותו בשלטון לעוד חצי שנה או שנה מקסימום?"

"אתה יכול לדכא אנשים רק אם אתה יכול לשלם לתומכים שלך, ואם אתה לא מצליח אז הכל מתפרק", מוסיף סמית. "הבעיה היא, במיוחד במדינה שמתבססת על מסחר, שככל שאתה מדכא אנשים יותר זמן, כך הרווחים קטנים, וזה מקשה עליך לשלם לתומכים שלך כדי שימשיכו לדכא את המורדים".

מאותן הסיבות בדיוק, משוכנעים השניים, המהומות בסוריה יצליחו בסופו של דבר ומשטרו של אסד ייפול. "זה עניין של זמן", אומר סמית. "המאפיינים דומים, הממשל הסורי נמצא בחוב עצום מבחינה תקציבית, אין ממש סיוע חוץ משמעותי והכלכלה מבוססת על מיסוי של המסחר. מעבר לכך, אין הרבה משאבים טבעיים".

ואכן, נתונים שפירסם בחודש שעבר השבועון הצרפתי "ל'אקספרס" מחזקים את הטענה שהממשל הסורי לא יוכל להמשיך לחנוק את הכלכלה ולשלם במקביל לכוחות הביטחון לאורך זמן. התשלום לאדם עבור פיזור הפגנה, טוען השבועון, עומד על כ-70 יורו, לא מעט בכלל במדינה שבה המשכורת החודשית הממוצעת היא כ-250 דולר. בנוסף, לעשרות אלפי אנשי הביטחון שכבר מועסקים בידי המשטר הצטרפו אלפים נוספים, המקבלים כ-30 יורו ליום כדי לרגל אחר האזרחים ולפקח על המצב הביטחוני הרעוע.

דווקא המחסור במשאבים טבעיים הוא התקווה הגדולה ביותר של העם הסורי והמצרי במאבקם לדמוקרטיה. "במדינות אוטוקרטיות עשירות במשאבים טבעיים כמו גז או נפט המצב כמעט תמיד איום, כי יש למנהיגים גישה חופשית ובלתי מוגבלת למקורות כסף, והם יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחם. זו הסיבה גם שהמצב בלוב יהפוך, עכשיו שקדאפי נפל, לאסון מוחלט", אומר סמית. "יש שם עשרות מיליארדי דולרים שהוחבאו ועומדים לזרום לכיסים של ממשלת המעבר שתחליף את קדאפי, ומה שנראה בפועל לא תהיה דמוקרטיה אלא פלגים שייאבקו זה בזה על היכולת לשלוט בכסף".

אם בכוונתו של המערב להתערב למען העם הלובי, התקופה הטובה ביותר להפיל את הדיקטטור שישתלט על אותם מיליארדי דולרים תהיה בשנה וחצי הראשונות לשלטונו, אומר בואנו דה מסקיטה. "בשנה וחצי, שנתיים, הראשונות אין לך עדיין גישה מלאה לכסף ולמוקדי הכוח, אתה עדיין מברר למי בדיוק צריך לשלם ואיפה חשבונות הבנק, אז אתה חשוף יותר. מעבר לכך, המודל מלמד אותנו שמנהיג שרוצה לשמר את שלטונו צריך לפחות להתחזות לדמוקרט בשנתיים הראשונות לשלטונו ולהעביר כמה רפורמות כדי שלא יזרקו אותו מהשלטון. בתקופה הזאת - כשהמנהיג החדש זקוק להרבה סיוע חוץ כדי להתארגן ולהתניע מחדש את הכלכלה המקומית - המערב צריך להתערב ולדרוש שינויים מבניים, כמו הזכות להתקהל וכמו חופש עיתונות, בתמורה לסיוע כלכלי".

"אלה הדברים החשובים, לא ההתעקשות של המערב על חופש הבחירות", מוסיף סמית. "בחירות הן פעמים רבות רק דרך מניפולטיבית של המשטר להנציח את כוחו ולקבל חותמת כשרות, חסרת משמעות".

התהפוכות במדינות המזרח התיכון ישפיעו גם על ישראל, חוזים השניים. "המצב עם מצרים בעייתי עבור ישראל", מבהיר סמית. "יש שלום קר, המנהיגים במצרים מעולם לא עודדו סבלנות וסובלנות דתית כלפי ישראל. ארצות הברית נתנה להם סיוע בתמורה לזה שיתנהגו יפה וינהלו את המדיניות שהתאימה לה, אבל לא נבנה שלום אמיתי לטווח ארוך. אם מצרים תהפוך לדמוקרטית במידה מסוימת, תלויה יותר בעם ופחות במנהיגים ספורים שניתן לשחד, הקואליציה תהיה עוינת יותר לישראל".

הפתרון, אומרים השניים, הוא כסף כמובן. "כדי לשמר את המדיניות הקודמת כשיש כל כך הרבה אנשים לרצות, ארצות הברית תצטרך להשקיע סכומים גבוהים מאוד", אומר סמית. "אז או שארצות הברית תפסיק לשלם, או שהיא תמשיך לשפוך כסף, וזה מה שכנראה יקרה".

ובעניין נתניהו

לפי המודל של בואנו דה מסקיטה, מצבה של ישראל, בלשון המעטה, לא פשוט. "המאבק בין הפלסטינים והישראלים, במונחים של תורת המשחקים, מתאים למודל שנקרא 'מלחמת התשה' (War of Attrition)", אומר סמית. "זה אומר ששני הצדדים מרביצים זה לזה עד שצד אחד מגלה שהוא לא יכול יותר להרשות לעצמו את המאבק. מנצח מי שיש לו כיסים עמוקים יותר".

הבעיה, טוען בואנו דה מסקיטה, היא שמתרחש כרסום תדיר ביכולתה של ישראל להשיג לעצמה "עסקה" טובה ולסיים את הסכסוך. "העסקה שישראל יכולה להשיג עם הפלסטינים היום טובה פחות מהעסקה שהיתה מושגת לפני כמה שנים, וטובה יותר ממה שישראל תשיג עוד שנה, ולו בשל כוחם של האחים המוסלמים במצרים", הוא טוען בנחרצות. "כן, כולם אומרים שמצרים היא מדינה חילונית ושיש רק 20 אחוזי תמיכה באחים המוסלמים, אבל אם אתה בונה שיטת בחירות נכונה אתה בקלות יכול לשלוט במדינה כולה גם עם 20 אחוז מהקולות".

מדינת ישראל מתנהלת בדיוק לפני המודל, אומר בואנו דה מסקיטה, וראש הממשלה נתניהו מתנהל בדיוק כפי שצפוי שכל מנהיג יתנהל, לדעתם - הוא חושב קודם כל על דרכים לרצות את מעגל נאמניו, בהם תלוי שלטונו: "מדינת ישראל הגיעה למצב הקשה הזה בגלל שהפתרון לטווח קצר, שמשתלם לראש הממשלה בישראל לבחור לצורך קיום הקואליציה שלו, הוא לשמר את מפלגות הימין ואת החרדים מרוצים".

קולו של בואנו דה מסקיטה, יהודי ממוצא ספרדי (אבות אבותיו נמלטו בגירוש ספרד), נסער כשהוא מדבר על ישראל. "צריך להבין שמבחינת פוליטיקאים הטווח הארוך הוא הבחירות הבאות, לא מה שטוב למדינה עוד 20 שנה, ובכל שלב לאורך הדרך ממשלות ישראל נקטו אסטרטגיות שטובות לטווח הקצר על חשבון הטווח ארוך".

האם לדעתך נתניהו וראשי הממשלה אחרים פעלו ביודעין באופן שעלול לגרום נזק למדינת ישראל לטווח הארוך למען רווח פוליטי בטווח הקצר?

"טוב, הנה הלכו הסיכויים שיזמינו אותי לבקר בישראל..." הוא צוחק בקול רם. "לדעתי, כן. אבל זה התפקיד של פוליטיקאי. נתניהו לא חריג. אני רוצה להיות ברור: התפקיד של פוליטיקאי דמוקרטי הוא לרצות את הבוחרים שהביאו אותו לשלטון, לא לרצות איזה בוחר תיאורטי עתידי שישאל למה לא עשית את זה וזה למען המדינה? ככה עובדת דמוקרטיה, זה כמו עישון. אתה יודע שזה לא טוב עבורך בטווח הארוך, אבל בטווח הקצר, אתה נהנה מהסיגריה שלך".

כבר לפני מספר שנים הציע בואנו דה מסקיטה פתרון אפשרי לשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני המבוסס על מודלים מתורת המשחקים. התוכנית התבססה על חלוקת הרווחים מתיירות החוץ בין הישראלים לפלסטינים, על מנת שלשני הצדדים יהיה תמריץ כלכלי אמיתי לשמור על השקט באזור ולא להבריח את התיירים. הרעיון הוצג בעבר גם בפני אהוד ברק שהתעניין בנושא, אך בסופו של דבר לא מומש.

בואנו דה מסקיטה מאוכזב מהמצב הנוכחי, אך לא מיואש. למעשה, הוא טוען, דווקא משום שמצבה של ישראל הולך ומחמיר, ותלותה בנשק גרעיני ובארצות הברית הולכת וגדלה, הרי שקיים לפי המודל סיכוי של כ-40 אחוז שבחמש השנים הקרובות ייחתם הסכם שלום. "דווקא בגלל שעמדת המיקוח של הישראלים גרועה משהיתה מאז מבצע קדש ב-56', ובגלל שנשיא ארצות הברית, עם הכלכלה המתרסקת, חייב הישג פוליטי בינלאומי משמעותי, אני אופטימי למדי לגבי האפשרות שיושג הסכם. אולי בתנאים שנתניהו לא יאהב, אבל זו תתגלה כאופציה הטובה ביותר שלו".

בואנו דה מסקיטה התפרסם בישראל לפני כמה שנים בזכות תחזיותיו האופטימיות באופן מפתיע בנוגע לכוונותיה של איראן לייצר נשק גרעיני. גם היום, למרות ההתרעות המדאיגות והדוח החדש של סבא"א שקובע במפורש שאיראן מנהלת ניסויים שמטרתם לפתח נשק גרעיני, בואנו דה מסקיטה עדיין רגוע. "כל שנה אומרים שהשנה הם יצליחו, וכל שנה זה לא קורה. אם האיראנים באמת היו רוצים לבנות נשק גרעיני, הם כבר היו מצליחים לעשות זאת", הוא טוען. כעת נותר לראות אם הוא צודק.*

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ