בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תוכנית נתניהו לתקשורת אחרת

נאומו בדיון על חוק לשון הרע - מעתה אמור, החוק לפרסום האמת - חשף את האידיאולוגיה שלו במערומיה: בכהונתו הנוכחית נתניהו ואנשיו רואים שליחות, מצווה. הוא חותר ליצור כאן מדינה אחרת, חברה אחרת, תקשורת אחרת

106תגובות

ביום רביעי, בעת שמליאת הכנסת קיימה את דיוניה, ישבה ביציע המכובדים משלחת פרלמנטרית רשמית של ממלכת טונגה, בדרום האוקיינוס השקט. משקיף פוליטי שנון גרס שהמשלחת הגיעה לישראל ללמוד כיצד מנהלים רפובליקת בננות. מצחיק, לא? ישבו להם חברי המשלחת בראשות הלורד טויילקאפה, לשעבר יו"ר הפרלמנט של טונגה, שלבש חצאית אפורה ומרובת קפלים, והקשיבו רוב קשב לראש הממשלה.

על דוכן הנואמים ביכה בנימין נתניהו את מר גורלו. הוא קונן על שקולה של הממשלה אינו נשמע; על שהוא סופג ביקורת עזה מכל עבר; על שהתקשורת (חוץ מעיתון אמיץ אחד) אינה נוטה חסד לממשלתו, אינה משבחת את פועלה ואינה מפרסמת את שלל הודעותיה בכבוד ובהיקף הראויים להן. ישבו להם חברי המשלחת מטונגה הרחוקה ולבם בוודאי יצא אל האיש אפור השיער ומוכה הגורל הסובל כל כך. בשובם לממלכתם הקסומה הם יחלקו רשמים עם חבריהם לפרלמנט ויספרו להם עד כמה לקויה היא הדמוקרטיה הישראלית. כמה כפוית טובה, גסת רוח וחצופה היא כלפי מנהיגיה הטובים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

"אני שומע את הדיבורים על סתימת פיות, ואני נכנס לכאן ואני רואה את חברי הכנסת מהאופוזיציה יושבים בשקט. כולם מפחדים. אף אחד לא אומר מלה נגד ראש הממשלה. כולם מדברים אלי בכבוד הראוי", הסגיר נתניהו בנאומו את תקוותיו הכמוסות, את מה שהוא ורעייתו חולקים במר לבם במטבח, על כוס קפה. "בבוקר אני פותח רדיו, פותח טלוויזיה, פותח עיתונים ורואה וקורא ושומע כיצד כולם מתיישרים עם ראש הממשלה! עד האחרון! כולם מתיישרים באופן מסודר", המשיך נתניהו והצביע בסרקסטיות על הפגמים בחברה הישראלית. "על מה אתם מדברים? בדיוק ההיפך קורה כאן ואף אחד לא חושב שעומדת לקום כאן שום משטרת מחשבות. ואם יש קול אחד, חריג, שמעז לצאת מתוך האורתודוקסיה של הביקורת האוטומטית על הממשלה והעומד בראשה, אז אומרים: 'זאת פגיעה בדמוקרטיה'. ייצוג הולם לרבים מאזרחי ישראל בתקשורת אינו פגיעה בדמוקרטיה, זוהי מהות הדמוקרטיה. זה מה שהיה חסר שנים רבות בישראל. אחרת אני וחברי לא היינו כאן. אני כראש ממשלה והם סביב שולחן הממשלה והקואליציה".

הופ - יצא המרצע, נחשפה האמת. נתניהו מאמין שאלמלא "ישראל היום", הביטאון הפרטי שכאילו נערך ערב-ערב בלשכתו, הוא לא היה נבחר לראש הממשלה וגוש הימין לא היה זוכה ברוב. זוהי הליבה של התנהלותו. ללא בושה וללא משוא פנים הוא חותר לכך שכלי תקשורת נוספים יהיו "ישראל היום": רשות השידור היום. החינוכית היום. ערוץ 10 היום (או בכלל לא). גל"צ היום (בקו-פרודוקציה עם שר הביטחון, אהוד ברק). זוהי, כהגדרתו האורוולייאנית: "מהות הדמוקרטיה".

היתה לו הגדרה נוספת מאותה אסכולה, על חוק לשון הרע שעבר השבוע בקריאה טרומית. נתניהו בכבודו ובעצמו, במלוא הדרו, להפתעתם הגמורה של חבריו מסיעת הליכוד, הבליח במליאה סמוך לחצות. הוא צעד קוממיות לכיסאו והצביע בעד החוק. אתו נכנס למליאה, בשירות אותה מטרה קדושה, ברק (שבשיחה פרטית אמר השבוע: "אני תומך בבית המשפט העליון, אבל את התקשורת חייבים לרסן"). "אולי קוראים לזה חוק לשון הרע", אמר נתניהו בנאומו, "אני קורא לזה החוק לפרסום האמת. החוק אינו מיועד למי שכותב עובדות, אלא למי שחוטא בעיוות העובדות".

כך אנו מצווים מעתה לכנות את חוק לשון הרע, שמתגלגל במערכת החקיקה: החוק לפרסום האמת. ח"כ שאול מופז מקדימה, שפתח את הדיון והשווה את המתרחש בישראל ל-"1984" של אורוול, קלע בול למטרה, בלי שהיה לו מושג מה יאמר נתניהו שעתיים אחריו.

נאום נתניהו הוא נאום מכונן, מהחשובים שנשא מתחילת כהונתו השנייה. הוא גילה את האידיאולוגיה שלו במערומיה. בשיחות פרטיות משננים נתניהו ואנשיו את משפט המפתח הבא: "מה שלא נעשה כאן 64 שנים, נעשה בקדנציה הזאת". עולם ישן עדי היסוד הם יחריבו. זאת אינה כהונה רגילה. זוהי שליחות. מצווה, ציווי משיחי שלאורו חותר נתניהו ליצור כאן מדינה אחרת, חברה אחרת, תקשורת אחרת.

בעיה כספית

על שיכרון הכוח בלשכת ראש הממשלה מלמד סיפור הטלוויזיה החינוכית, שנחשף השבוע בחדשות ערוץ 2 על ידי הכתב עמית סגל. כחלק מהמהלך לחיזוק הדמוקרטיה, באמצעות השתלטות על כמה שיותר כלי תקשורת, פתח נתניהו במלחמת עולם עם אחד מבכירי שריו, שר החינוך גדעון סער. אין זה עניין של מה בכך: סער הוא מהשרים המקורבים לנתניהו, הוא הקים לו את הקואליציה הנוכחית, הוא מתייצב מאחוריו בעתות סערה, הוא מגבה אותו ומייעץ לו, הוא הבטיח לו שכל עוד שניהם בפוליטיקה סער תמיד יהיה לצדו, בחזית אחת מול יריביו.

בוקר אחד התעורר סער וגילה שלשכת ראש הממשלה שולחת את ידה הארוכה גם אל הטלוויזיה החינוכית. יחידת סמך במשרד החינוך, שרק לפני כחודש נבחר לה מנכ"ל חדש, אלדד קובלנץ, מנהל מוכשר ועתיר הישגים ואיש תקשורת מוערך. בלי ליידע את השר האחראי, בלי לנסות ולהגיע להסכמה אתו, הונחת הגרזן גם על החינוכית. כמו במקרים דומים, הגרזנאי, המוציא לפועל, הוא האיש המכונה "ראש הסגל" בלשכת ראש הממשלה, נתן אשל. עסקן מפד"ל לשעבר, יוצא "הצופה" ו"ישראל היום", אשל מקדיש חלק ניכר מאוד מסדר היום שלו בשבועיים האחרונים לענייני האבל על אביה של שרה נתניהו. עניין פרטי משפחתי, שפקידי מדינה כלל אינם אמורים לעסוק בו. אבל אשל מושקע בו עד צוואר. בזמנו הפנוי הוא מחזק את הדמוקרטיה.

ההסבר הראשוני שנמסר מלשכת ראש הממשלה היה מרגיע: יש צורך לערוך אי אילו שינויים מבניים בחינוכית. כשאלה יסתיימו, יתמנה מנכ"ל. למחרת השתנתה התמונה מן הקצה אל הקצה. מקורבים לראש הממשלה חשפו את התוכנית המלאה: הכפפת החינוכית לרשות השידור החולה והגוססת, כדי ששני גופי השידור הללו ינפחו את נשמתם בצוותא או לחלופין יהפכו לשופר אחיד של לשכת ראש הממשלה. הנימוק הוא כלכלי: רשות השידור תמכור את הקרקע היקרה שלה בצפון תל אביב, תמלא את קופתה במאות מיליוני שקלים ותעקור למשרדי החינוכית ברמת אביב. הכסף שייחסך מביטול החינוכית, כמאה מיליון שקל, יילך, נעבעך, לתלמידים רעבים. איזו ציניות.

זהו דפוס הפעולה של לשכת נתניהו: בראשית הקדנציה היה זה השר יולי אדלשטיין, שקיבל לידיו את תיק רשות השידור. אדלשטיין רצה למנות מנכ"ל מקצועי. נתניהו טירפד את המינוי, אדלשטיין החזיר לו את התיק בבושת פנים. מאז נתניהו הוא השר האחראי על השידור הציבורי. לאחרונה הוא מינה מנכ"ל כלבבו, יוני בן מנחם, חייל בשירות המהפכה. זה נמשך עם המהלך לסגירת ערוץ 10. גם כאן יש שר אחראי, שר התקשורת משה כחלון. נתניהו מתעלם ממנו, רומס אותו, מסמרטט אותו לחלוטין. קולו של כחלון כמעט ואינו נשמע בסאגה המטרידה של ערוץ 10. הכל נסגר בין נתניהו ליו"ר הקואליציה, זאב אלקין.

עכשיו הגיע תורו של סער. אבל סער, שלא כמו כחלון, מרים קול. ההודעה לעיתונות שהוציא שלשום היתה השבת מלחמה. סער למעשה הבהיר לנתניהו: או שאתה חוזר בך, או שלא אהיה שר החינוך בממשלה.

כבר היו מתיחויות בין סער לנתניהו, אבל פיצוץ כזה עוד לא היה. נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על אחד השרים המוערכים והפופולריים בממשלה ובליכוד. הקרב ביניהם הוא קרב על מעמד, כבוד ואגו. לשניהם לא חסר, לא מזה, לא מזה ולא מזה.

השאלה האמיתית היא, מדוע החינוכית הצנועה כל כך מפריעה לנתניהו? מדוע היא טורדת את שלוותו ומדירה שינה מעיניו, עד שלמען צירופה למסדר כלי התקשורת משרתי לשכת ראש הממשלה הוא מוכן להסתכסך עם שותף, ידיד ובעל ברית? מה יש לו מהחינוכית? התשובה מצויה ברצועת השידור של חמש וחצי אחר הצהריים, בין יום א' ליום ד'. אז משודרת התוכנית "עושים סדר", בהנחיית העיתונאים בן כספית וגל גבאי, לסירוגין. את התוכנית הזאת, ובעיקר את השדרן שמגיש אותה פעמיים בשבוע, בעל טור ב"מעריב" שצולף בבני הזוג על בסיס כמעט שבועי, מעוניין נתניהו ואולי לא רק הוא להעיף מן המרקע ויפה שעה אחת קודם. הבעיה אינה בעיה כספית, כפי שטוענים אנשי נתניהו. הבעיה היא בן כספית.

גלעד עדיין חי

שיטוט באתר הכנסת, בחיפוש אחר גלגולים קודמים של חוק לשון הרע, העלה ממצא מעניין: בקיץ 2008 הגיש ח"כ גלעד ארדן מסיעת הליכוד, שהיתה באופוזיציה, הצעת תיקון לחוק לשון הרע. ארדן, חבול ופגוע מתחקיר לא מחמיא - ובדיעבד גם לא נכון - שפורסם עליו באחד העיתונים, ביקש ללמד את התקשורת לקח. הוא הגיש הצעת חוק שביקשה להגדיל את סכומי הענישה שבית המשפט רשאי לגזור על מוציאי דיבה, מ-50 אלף שקל כיום ל-150 אלף שקל. במקרה שהדיבה חמורה, קבעה ההצעה, הסכום יגיע ל-300 אלף שקל. אם מדובר בפרסום בזדון, בלי שהתבקשה תגובה, הפיצוי יהיה 450 אלף שקל לפי ארדן 2008.

מדובר בסכומים פחות קיצוניים מאלה שמציע כעת חבר סיעתו של ארדן, יריב לוין. (מיליון וחצי שקל במקרה של פרסום שלא בתום לב וללא קבלת תגובה). אבל בהצעתו של ארדן נכלל מרכיב נוסף, שהפך אותה לדרקונית יותר מזו של לוין: בהצעת החוק שלו שילב ארדן סעיף שלפיו שופט יורשה לאסור מראש, בצו על תנאי, פרסום כתבות בתקשורת האלקטרונית או הכתובה, אם השתכנע שהנזק שעלול להיגרם לנשוא הכתבה "עולה על האינטרס הציבורי, או על האינטרס של המפרסם". לוין ומאיר שטרית, שמן הסתם למדו את פרטי הצעתו של ארדן, כנהוג בתהליכי חקיקה בכנסת, לא העזו לגזור את הסעיף ההזוי הזה אל תוך הצעותיהם.

כדי לא למתוח את הקוראים, נאמר שכבר בשלביה הראשוניים של החקיקה השתכנע ארדן שהסעיף הזה הוא בלתי קביל בעליל במדינה דמוקרטית. הוא הודיע שיוציא אותו מן החוק. לבסוף משך את הצעת החוק וגנז אותה. אבל זוהי רק ההקדמה לסיפור. הסיפור הוא רשימת התומכים בהצעה המקורית.

על ההצעה חתומים, מלבד היוזם, 26 ח"כים. רובם הגדול משתייכים לסיעות הימין, הליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו, אבל לא רק אליהן. מתנוססים שם בגאון, לדוגמה, שמותיהם של חברי הכנסת יואל חסון, שלמה מולה ורונית תירוש מקדימה, אבירי חופש הביטוי דהיום. מתנוסס שם בגאווה שמו של ח"כ פרופסור אבישי ברוורמן, מהליברלים ומהנאורים שבחברי סיעת העבודה. מתנוסס שם, לתפארת מדינת ישראל, שמו של ח"כ אחמד טיבי מרע"מ תע"ל. למרבה התדהמה מופיע שם גם שמו של ח"כ ראובן ריבלין מהליכוד. כן, אותו ריבלין, יו"ר הכנסת, שמנהל היום מלחמת מאסף נגד חוקי לוין ושטרית, שביום שני בחצות הפר משמעת סיעתית והצביע נגדם. ריבלין, שנלחם ומטיף נגד הגל העכור של החקיקה האנטי-דמוקרטית והלא סובלנית שכמה מחברי סיעתו שותפים לה. האיש שבמידה רבה מסמל את הפן הליברלי והנאור בליכוד, יחד עם חבריו למועדון הפיינשמקרים דן מרידור, מיכאל איתן ובני בגין, נתן ידו לתועבה ההיא ב-2008.

שאלתי את ריבלין הכיצד. ריבלין לא זכר בדיוק מה היו נסיבות המהלך ההוא. ייתכן, אמר, שכעס על מישהו בתקשורת. ייתכן שהוא וארדן התכוונו רק להפחיד להרתיע, להזהיר את התקשורת. עובדה, אמר, ההצעה כלל לא עלתה. הוא הודה בצער: "אם חתמתי, טעיתי טעות חמורה".

שאלתי גם את ארדן מה הניע אותו. הוא, בניגוד לריבלין, תומך תמיכה מלאה בחוקים של לוין את שטרית. ארדן לא התבייש להודות שהחוויה האישית שעבר במלחמתו מול "גלובס", שפירסם את התחקיר עליו, היתה הסיבה להצעת החוק. הוא סיפר כיצד לא הצליח למנוע את הפרסום, אף שהעביר ראיות רבות שהצביעו על חפותו. הוא נאלץ ללוות עשרות אלפי שקלים לניהול משפט דיבה. היה ברור לו שגם אם יזכה, סכום הפיצויים שייפסק לטובתו יהיה דומה פחות או יותר לשכר הטרחה של פרקליטו. לכן החליט לשפר את המצב.

בשורה התחתונה חברי הכנסת מדברים מהמקום שכואב להם - מנהמת לבם או מעומק כיסם. מי מחברי ועדת החוקה הצביע בעד החוק לפרסום אמת? שטרית, שנפל קורבן לתחקיר עיתונאי. אברהם מיכאלי מש"ס, קורבן של תחקיר עיתונאי. יריב לוין, גם הוא קורבן תחקיר. הם אלה שהכריעו את הכף בוועדה.

מאחורי הקלעים פעלה במרץ ח"כ דליה איציק, יו"ר סיעת קדימה, למען החוק. גם איציק נושאת על בשרה צלקות מעשה ידיה של העיתונות החוקרת. היא רצתה שקדימה תצביע בעד החוק, או למצער תיהנה מחופש הצבעה. יו"ר המפלגה, ציפי לבני, כפתה על חבריה משמעת סיעתית ודרשה שיצביעו נגד. איציק, יו"ר הסיעה, הפרה את המשמעת ולא באה להצביע. מה זה מלמד? שחוק לשון הרע, בגלגולו הנוכחי, אינו מזימה קואליציונית ימנית לאומנית בהכרח. שטרית ואיציק הם חברי אופוזיציה ואפילו אפשר לשייכם לאגף השמאלי בקדימה. אם לבני היתה מעניקה חופש הצבעה, לפחות שישה-שבעה מחברי הסיעה, רבע מכלל חבריה, היו תומכים בחוק. את הבושה הזאת היא רצתה למנוע, וגם הצליחה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו