שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמיר אורן
אמיר אורן
אמיר אורן
אמיר אורן

"אנחנו", אמר פעם גמאל עבד אל-נאצר לליאוניד ברז'נייב, שסיפר זאת לאחר שנים להנרי קיסינג'ר, "שולטים בעיתונות וברדיו. אבל אם אתה רוצה לדעת את הסודות האמיתיים, לך לשוק". לא שוק הכרמל או מחנה יהודה, שפוליטיקאים בישראל פוקדים בעונת הבחירות, אלא הבזאר הפרסי או חאן אל-חליל בקהיר. במהדורת ההמונים, כיכר א-תחריר.

60 שנה, אם אמנם יסתלקו מהשלטון בקיץ הבא, מושלים במצרים "הקצינים החופשיים" מיסודם של נאצר, אנואר סאדאת וחבריהם, שחוללו את ההפיכה ב-23 ביולי 1952; ואחריהם הדור הבא של הקצונה, חוסני מובארק ומוחמד חוסיין טנטאווי. שישה עשורים, הנחצים על ידי הסכם השלום עם ישראל, עם השלמת נסיגתו של צה"ל מסיני ופינוי ההתנחלויות שם ב-1982.

לפתע נחשפה הסתירה שבין שני המונחים - אם קצינים, לא חופשיים. כשממשל אובמה הריע השבוע ל"עם המצרי האמיץ" הנאבק על חירותו, בהעתק נאמן למקור של הכרזות הממשל על סוריה ונגד בשאר אסד, היה זה מסר חד-משמעי לטנטאווי: מצרים היא אמנם נכס אסטרטגי, בעיני וושינגטון, אבל אל לו למשטר הצבאי לשגות באשליות על תמיכה אמריקאית בהישרדותו.

למעט איראן, אין למזרח התיכון ניסיון רב בתיאוקרטיה חזקה וחמושה. היו מעצמות חילוניות, כמו מצרים של נאצר וסאדאת או עיראק של סדאם חוסיין, תיאוקרטיות חלשות כמו סעודיה או תיאוקרטיות-זוטא, כמו אלה של חיזבאללה והחמאס. מצרים איסלאמיסטית תהיה יבשת לא נודעת.

הבחירה של סאדאת בשלום עם ישראל היתה, ביסודה, בחירה בזיקה לאמריקאים ועל כן גם בהתנערות מהסובייטים. בניתוח שכלתני, לא סביר שמנהיג מצרי כלשהו, החרד לכלכלה הרעועה והקורסת של ארצו, יעז להסתכן בהתגרות במשענת האמריקאית של המשק והצבא. זה גם הפגם בניתוח: תנועות דתיות עלולות להיות קנאיות מכדי לעצב מדיניות לפי שיקולים כאלה, או לחלופין לחפש בריתות עם מוקדי כוח אחרים (מתנדבת אפשרית: סין).

כמעצמה אזורית, ברור שמצרים זקוקה לצבא גדול וחזק. נגד מי בדיוק, בעשור השני של המאה ה-21, פחות ברור. לוב הקדאפית, שאיימה להתנגש במצרים בשנות ה-80 וה-90, התפוררה. העולם המצרי התהפך: בלי קדאפי בלוב, עם מובארק בכלוב. כלי השיט המעבירים אמצעי לחימה חדישים ורבים ממחסני צבאו של קדאפי לחופי מצרים או סיני ומשם לעזה מפליגים באין מפריע. סודאן שמדרום התייצבה, יחסית, וכבר נאצר ויתר על השאיפה לשלוט בה ובמקורות הנילוס.

התערבות צבאית של מצרים באזור אפשרית. הדוגמה הבולטת, הפגנת כוח יותר מאשר הפעלתו, היתה הצבת אוגדה בצד הסעודי של הגבול עם עיראק במלחמה ב-1991 לסילוק סדאם חוסיין מכוויית, אינה מציאותית כיום. נותרה ישראל, במיוחד כל עוד ממשלתה מתעקשת לתרום להנצחת הבעיה הפלסטינית.

התלבטות

וזה עוקץ העניין: ההנהגה הישראלית מדברת על מבצע נוסף בעזה כבלתי נמנע ואף מזהירה, במונח שהרמטכ"ל בני גנץ הוסיף השבוע לניסוחים קודמים, שיהיה "כואב" (למי? גנץ עלול להצטער על סגנונו, ברגע שיופגז העורף או יהיו נפגעים בהתמודדות עם החמאס). יוצא שההחלטה על מועד המבצע, להבדיל מדיון על עצם קיומו, שלכאורה הוכרע, מותנית בגורמים שונים - מודיעין על מטרות העלולות להתפוגג, מזג האוויר, מידת ההכנה של הכוחות בסדיר ובמילואים - ולא במקום אחרון, המצב במצרים.

תמצית ההתלבטות: האם למהר ולפעול כל עוד טנטאווי וקציניו בשלטון. בצד אחד של המאזן, השלטון האזרחי הבא במצרים עלול להיות אנטי-ישראלי מובהק, ומכל מקום יהיה פחות סובלני ומתחשב מהמשטר הצבאי. שילוב של האחים המוסלמים בשלטון ייצור חבירה רעיונית ואף גיאוגרפית בינם לבין תלמידיהם בחמאס, השולטים בעזה. פעולה חריפה של צה"ל בעזה, שתגבה מהאוכלוסייה ומהתשתית מחיר דומה לזה של מבצע "עופרת יצוקה", תגרה את המשטר החדש בקהיר - גם בלחץ השוק והכיכר - להתעמת עם ישראל, אולי אף לשלוח כוחות לתוך עזה, כסיוע סמלי וכמגן אנושי.

שיגור כוחות אלה אינו בהכרח הפרה של הנספח הביטחוני להסכם השלום. הם יכולים להגיע בדילוג קליל מרפיח, או בדרכי הים והאוויר. ישראל תיאלץ אז לבחור בין המשך המבצע והסתכנות בפגיעה בחיילים מצרים, בנוסף לחיכוך המדיני, לבין הפסקתו והפיכת מצרים החדשה לפטרונית החמאס.

זהו תמריץ לישראל להזדרז ולפעול מיד, לפני יוני-יולי 2012. בצד השני של המאזן, פעולה מיידית עלולה להחיש את קץ המשטר הצבאי, לנוכח הוקעה עממית אם יבליג, ולהשפיע לרעה על תוצאות הבחירות. התוצאה המשוקללת תהיה הצלחה טקטית (למשל, עריפת הנהגתו הלוחמנית של חמאס-עזה ופגיעה קשה בכוחו הרקטי) ותבוסה אסטרטגית.

זאת עלולה להיות מהדורה מאוחרת של מבצע "חץ שחור", פעולת עזה בסוף פברואר 1955. דוד בן-גוריון חזר אז משדה בוקר למשרד הביטחון שש אלי קרב, בניגוד לראש הממשלה משה שרת, לאחר שפעולה קודמת במצרים - "עסק הביש" - גרמה להדחת שר הביטחון פנחס לבון. בניצוחו של הרמטכ"ל, משה דיין, ובביצועו המרחיב של מפקד גדוד הצנחנים 890, אריאל שרון, תפחה תוכנית לתגובה מידתית על הסתננויות רצחניות מעזה, להתנגשות רבתי עם יחידות מצריות ברצועה ולהריגת 37 מחייליהן.

אחת ממסקנותיו של נאצר מהתקרית היתה שעליו להתקרב לסובייטים ולקבל מהם מטוסים וטנקים ("עסקת הנשק הצ'כית"). בקצה המדרון ציפה מבצע קדש, שהוציא את שמו של דיין לתהילה והעניק לו מקפצה לצמרת הפוליטית. גם מהלכיו הבאים של דיין נגזרו מפעולות מצריות: מינויו לשר הביטחון בעקבות האתגר של נאצר, ערב מלחמת ששת הימים; נפילתו מרום מעמדו, בגלל שותפותו לאחריות למלחמת יום הכיפורים; והכיפור-בפועל על חטאו, בהובלת המגעים לשלום עם מצרים במסגרת יוזמת סאדאת.

התעוררות

הסכם השלום לא הביא לניתוק מוחלט של עזה והסוגיה הפלסטינית מיחסי ישראל-מצרים, אבל הניח להם להתקדם זה בצד זה. המתכונת שהתגבשה הוצאה מאיזון בשרשרת השגיאות שעשתה ישראל בשנים האחרונות, מפינוי צה"ל מציר פילדלפי דרך הכניעה ללחצם של ג'ורג' בוש וקונדוליזה רייס לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית, ועד להשלמה עם ההשתלטות הצבאית של החמאס על עזה. ההמשך עלול להיות הרסני ליחסי ישראל-מצרים, אם בעת המבצע הבא של צה"ל תהיה עזה, בפועל או על הסף, עיר תאומה לקהיר איסלאמיסטית.

התמריץ הסופי ל"חץ שחור" היה רצח בעיר רחובות. כיום, כדי להרוג ישראלי שם, או בסמוך, אין צורך לשלוח מעזה אדם חמוש - די לשגר גראד. ואם לא היה די בגבול עזה, המדבר מתעורר בקו המפגש בין סיני לנגב. תקרית עין נטפים, לפני שלושה חודשים, הוסיפה לצה"ל גזרת דאגה, עד כדי מחשבות על הפיכת האוגדה המרחבית, אוגמ"ר 80 בפיקודו של תת אלוף נדב פדן, לאוגדה כמו-סדירה במתכונת אוגדת עזה. התגבור בא לביטוי, בינתיים, בהעברת גדוד דוכיפת של חטיבת כפיר מהגדה המערבית דרומה ובהשארת כוח של משמר הגבול באילת - 30 לוחמים הנוספים לכ-100 שוטרי התחנה במקום, פן תתממש ההתרעה על כוונות פיגוע באילת.

מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב יוסי פריינטי, שגדל בבאר שבע וראה את בני כיתתו ושכונתו נעשים עבריינים, בעוד הוא מתגייס להיאבק בהם כבלש וכקצין, הוא שותף מלא להיערכות הביטחונית. השותפים האחרים הם פיקוד הדרום בצה"ל, המרחב הדרומי של השב"כ ומחוז הדרום של פיקוד העורף. אגף החקירות והמודיעין של משמר הגבול בערבה, העוסק באיסוף פלילי בתחום הברחות הגבול ובמודיעין שדה לביטחון שוטף, מסייע לאוגדה המרחבית 80. בהנחיית האוגדה מופעל גם כוח מבצעי מיוחד של לוחמי מג"ב מסתערבים, ימ"ס ערבה.

התגנבות

עוד בלי לדבר על הגבול הימי ועל הבסיסים שמקים צה"ל בנגב, העשויים לשמש אבן שואבת לפיגועים, כדאי לזכור שהדרום הוא שני שלישים משטחה של ישראל, 14 אלף קמ"ר. יש בו 1,500 ק"מ של כבישים בין-עירוניים, 1.1 מיליון תושבים (שישית מהם בדווים), 240 יישובים, מתחמי המלונות הגדולים ביותר בארץ (באילת ובים המלח) ויותר מ-600 קילומטר של גבולות - 250 בירדן, 240 במצרים, 56 בעזה ו- 74 בקו התפר בדרום הר חברון, שהקמת הגדר בו מתנהלת בעצלתיים, מנימוקים משפטיים וכלכליים.

אם תיסגר הפרצה בגבול המצרי, ידחפו הכלים השלובים את ההתגנבות לישראל אל הצד הירדני או הפלסטיני, ממש כפי שחסימת גבול עזה דחפה את הפיגועים דרומה, לגבול מצרים. הפעילות הפלילית שלובה בהסתננות ביטחונית, לפיגועים או לאיסוף מודיעין, ברכב שטח, בטרקטורונים, באופנועים, ברגל או על גב גמלים (גם ללא מלווים). בשיטת ה"טרנזיט" עוברים סמים ממצרים לירדן ובחזרה דרך ישראל (מוצרי היבוא הראשיים - חשיש ומריחואנה; מוצר היצוא המוביל - הרואין).

אנשי ביטחון המופקדים על הגבול המצרי מבחינים בו בשלושה תאי שטח עיקריים. בצפון "גזרת החולות", או בלשונם "הבטן הרכה", המסתיימת בפתחת ניצנה - שטח גדול (לכן הוא מיועד לחילופי שטחים עם הפלסטינים, לפי הרעיון האווילי ששטח מזרחי שעליו התנחלויות שווה לישראל יותר) ופתוח. דרומה משם אזור ההרים, הר חריף והר שגיא - שטח הררי קשה לתנועת כלי רכב, שבו רצועת טרשים המחורצת בנחלים ממזרח למערב. לבסוף, אזור הנחלים פארן ושלמה. אופיו של השטח מכביד על בלימת חדירות, מפני שההגעה אליו מצירי הגישה הראשיים ומבסיסי צה"ל אינה די זריזה. פתרון אפשרי, עשרות שנים לאחר שסיירת שקד פיתחה אותו במרדפים בערבה: כוחות זמינים עם מסוקים צמודים.

"עונת השינוי" במזרח התיכון, שממשל אובמה כה מתברך בה, היא תקופה משונה של דמדומים. מכל שכנותיה של ישראל, היציבה ביותר היא לפתע לבנון. מצרים וסוריה אינן החוליות האחרונות בשרשרת. לא בכדי נזעק השבוע המלך עבדאללה לרמאללה, בהחרימו כדרכו את ירושלים, משכנם של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן (לעומת חלקים אחרים בממסד, להם יחסים טובים עם הממלכה ההאשמית). אפילו יסתיים בלא כלום "מצעד המיליון" שתוכנן הבוקר לצפון ים המלח, העתיד בגבול הירדני ממוקש כמעט כמו זה בגבול המצרי - וזה עוד לפני שהפליטים מסוריה, שעקרו עד כה לטורקיה, יפנו דרומה ויציפו את ירדן.

באווירה כזאת, לא תהיה זו הפתעה מרעישה אם הדרג המדיני בישראל יבקש להקדים את המאוחר ולהכות בברזל בעזה, ולא רק שם, לפני שיתחמם. המערב שוב פרוע ורוח פרצים נושבת מצוהר האשליות המתקרא חלון הזדמנויות. בתשעת החודשים של גנץ כרמטכ"ל נולדו תוכניות מבצעיות חדשות, קורצפו קודמות ונערכו דיונים תכופים, במתכונת ניהול לחימה. בישראל הקצינים אינם חופשיים. ההחלטות, כמדומה, יאושרו בירושלים, אבל ייכתבו בשווקים ובכיכרות בקהיר. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ