בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה עושה עכשיו פרנק סינטרה

20תגובות

השאלה האקזיסטנציאלית והטרנסצנדנטלית כאחת, המופיעה בכותרת, צצה כמו מאליה בצומתי חיי השונים - מבדחת, מעודדת, לעתים סופקת-כפיים. "מעניין מה עושה עכשיו, כלומר ממש ברגע זה, פרנק סינטרה" - שאלתי את עצמי ואת סובבי בטירונות, במסע אלונקות ממוטט על דיונות בגשם שוטף; או כאשר המכונית נתקעה בכביש לילי, או מים הציפו את הדירה; וגם בשיאים נמוכים וגבוהים של החיים, ובעיקר בחשרת האפלה של מלחמות ישראל. בקיצור: בכל אותם רגעים שבהם מציאות החיים במזרח התיכון - אותו גירוד פונגוסי שבין-אצבעות רגלי העולם - התעקשה "להיכנס לנו מתחת לעור" (כנאמר בשיר), בהזכירה את הפער העצום, התהומי, המקוטב סימטרית, שבין הישראליות ובין הסינטראות.

למותר לציין שהשאלה "מה עושה עכשיו פרנק סינטרה" לא חיפשה מענה, אך גם לא היתה לגמרי רטורית; שכן מצד אחד סינטרה היה כל מה שזוהר, גויי, גדול-מהחיים, נופל-וקם, מקיש באצבעות, נע לקצב הסווינג, מושחת ונשגב ומצליח בקני מידה בלתי נתפסים, יודע את אווה גרדנר; ומצד שני, מדובר בסך הכל באיש בשר ודם, שוודאי היה חייב להימצא באיזה מקום, לעשות משהו מסוים ברגע הספציפי הזה, שבו אנו מזיעים, מתלהמים, מבועתים. אבל לעשות - מה?

בתשובה לשאלה עלו בדרך כלל שני חזיונות-יסוד מנוגדים: באחד - פרנקי, "היושב ראש", "אול' בלו אייז", מוקף ב-cronies חנפים ושתויים, יושב ברגע זה על ספה לבנה בפנטהאוז של מלון בלאס וגאס, משקשק כוס וויסקי, עניבתו פתוחה, משלח מעל פניו broad ארוכת-ירכיים בגרבוני-רשת, כיוון שלחדר נכנס ידידו הטוב דון ("המבתק") אססינו, מוקף בפמלייתו. בחיזיון השני, הניאו-ריאליסטי משהו, דומיין סינטרה - קירח בלי הפאה - יושב על אסלה ומתייפח מחמת עצירות קשה או דפרסיה, בשעה שאשתו שוברת בחדר השני את תקליטיו בהתקף זעם או שכרות.

היתה נחמה כלשהי במחשבה שגם סינטרה לא תמיד מצליח להיות סינטרה. ומובן שכל סוגיית "מה עושה סינטרה" לא היתה בת קיום אילמלא נצברו לצדה משקעי אהבה/סלידה ארוכת-שנים, עיונים משועשעים בגחמות של האיש והפרסונה, התעמקות בעטיפות התקליטים של "קפיטול" ו"ריפרייז", שינון המילים כלקחי חיים, האזנה קשובה לכל טרומבון ופריטת גיטרה בעיבודים המופתיים של דון קוסטה, בילי מאי, נלסון רידל הגדול...

מאליו יובן אפוא, מדוע בהיותי בניו יורק היתה זו חובתי המקצועית ללכת למופע באוף-ברודוויי שנקרא "סינטרה שלי - מסע חלומו של אדם אל תוך המוזיקה של אדם אחר"; וכן: "מיוזיקל אודות אובססיה". הייתכן שאחוות "מה-עושה-עכשיו-סינטרה" מצאה עוד אח אובד?

 

יותר מאשר אוף ברודוויי היה זה עוף ברודוואי מוזר: לכנות את המופע "מיוזיקל" - לפחות במובנו המקובל - זה כמו לכנות את ליברמן "שר חוץ"; שכן ההצגה התבררה כמופע יחיד - תערובת של ערב סטנד-אפ וקריוקי בקומדי קלאב, במרתף שבו מסב הקהל אל שולחנות עגולים.

אל הבמה הקטנה, מואר בזרקור ומלווה כביכול באותן תזמורות ענקיות שליוו את סינטרה - למרות שעל הבמה היה רק פסנתרן - עלה יהודי לא צעיר, משופם וקצת שחוח-גו, שפצח בקול סדוק ב"לאק בי א ליידי". זהו קארי הופמן - מחזאי, שחקן, פזמונאי, מפיק, איש טלוויזיה ותיאטרון ותיק, אשר כלשון התוכנייה "סוף סוף הגשים את חלומו להעלות את מופע היחיד של זיכרונות מוזיקליים אודות אובססיית סינטרה שלו".

קארי הופמן לא נראה כמו סינטרה. מעטים נראים כל כך לא-סינטרה וכל כך טכנאי-שיניים כמו קארי הופמן. הוא נראה יותר כהתגלמות הפנטזיה - שבה שוגים כנראה אלפי גברים בעולם זה כמה דורות - שאם ילבשו טוקסידו, ישאגו קרוב למיקרופון, וילוו בעיבודים של סינטרה - הם יהיו מעין-סינטרה.

עכשיו, אם יש בעולם הבידור ז'אנר פתטי ונואל במיוחד, הרי אלה "המחוות", שבהן אמני במה "מבצעים אדית פיאף" או "שרים איב מונטאן" - משמע, "מצדיעים" לא לכותבי שירים וליצירות, אלא מנסים לחקות אמני ביצוע אחרים, שכל תהילתם בייחודם הקולי ובגאונות הגשת השיר. למה הדבר דומה? לתזמורת מכבי האש ב"ערב טוסקניני", או לארקדי דוכין ב"שירי אסתר עופרים". הגם שהופמן הפליא להישמע באינטונציות ובמזג כמו סינטרה - אם כי לפני כחכוח-הבוקר וכמו מבעד רמקול קצת קרוע - נשאלת בכל זאת השאלה: למה?

כמי שנכח פעם בהופעה של סינטרה האמיתי בקארנגי הול, ההשוואה בינו לבין ידידנו גרמה לי פתאום להארה. בפעם הראשונה ידעתי בבירור מה עושה עכשיו פרנק סינטרה: מתהפך בקבר.

 

רק בהמשך התגלתה חינניותו של המופע, כאשר התברר שהוא מתנודד אמביוולנטית וקומית סביב השאלה אם לפנינו הרצון של "כל אדם" להיות סינטרה, או הלגלוג העצמי על כך; האם קופמן באמת חושב ברצינות תהומית שהוא נשמע כמו סינטרה, או די מתבדח על תשוקה זו.

במונולוגים שבין שיר לשיר סיפר ברוח וודי-אלנית על חייו כנער יהודי מהברונקס, בצל אובססיית הסינטראות: גם הוא הירהר בשאלה "מה עושה סינטרה עכשיו" בעוד המשפחה נדחקת בדירה הקטנה, בתור לשירותים; כאשר אביו - ואחר כך אביו החורג - נהרגו בתאונות דרכים. ומתברר שגם הוא ננזף - כאלפי מתבגרים ברחבי היקום - "אתה לא סינטרה, תפנה כבר את חדר האמבטיה!"

"יהודי לא יכול באמת להיות סינטרה", התוודה בכנות, "כפי שאתם שומעים - ליהודי מעל גיל 50, בניגוד לסינטרה, יש הדבר המיוחד הזה בגרון - אותו גוון-קול ייחודי. קוראים לזה כיח" - - -

ובהמשך: "אתם רואים לפניכם יהודי קצת כפוף, עם גב קצת שחוח. לסינטרה לא היה גב כזה. לסינטרה היה גו זקוף, גאה, מתריס. אגב, אתם יודעים מאיפה באה לנו החטוטרת הזאת? מהצעקות של אמא אחרי הספונג'ה: 'תאכל מעל לכיור!" - - -

"סינטרה ידע להקיש באצבע. כל גדולתו של סינטרה התבטאה בכך. אתה מקיש באצבע ונעשה מיד קול. אני ניסיתי שנים ולא הצלחתי. ליהודים פשוט אין יכולת להקיש באצבע. אולי משום שהאצבעות שלהם שמנוניות בגלל העוף" - - -

 

ביציאה ללובי בואכה רחוב 46 חיכתה הפתעה: האמן עצמו, שזה עתה קד על הבמה, חסם את דרכנו, תפס את היוצאים בכתפיהם וכמעט הכריחם לכתוב בספר אורחים ענק את חוות דעתם המתלהבת מההצגה. מהבעת פניו קשה היה להבין אם הוא מתכוון ברצינות, או שלפנינו פרודיה על השתדלות-יתר. דבר אחד ברור: אילו היה זה סינטרה האמיתי, ייתכן שבמקום שתדלנות היינו חוטפים סנוקרת. אבל מי יכול כיום להרשות לעצמו להיות סינטרה?

"מאני-דפרסיבי טהור של 18 קראט, שחי חיים של סתירות רגשיות אלימות, עם יכולת מופלאה ברגישותה לעצבות, כמו גם לשמחה" - כך הגדיר פעם סינטרה את עצמו. לא מכבר פירסמה אלמנתו ברברה את זיכרונותיה, ופתרה באבחה אחת את סוגיית "מה עושה עכשיו סינטרה" העמוקה מני ים, ארוכת השנים: מתברר שבחדרי חדרים העביר סינטרה את רוב שעותיו באובססיה של רחצה - לעתים עשרות אמבטיות ביום, שלאחריהן היה מבשם עצמו עד להיחנק בניחוח לבנדר.

ממה רצה להיטהר? ואנו - אנה נפנה? באיזו סוגיה אסקפיסטית ננסה להתנחם בשנים הרעות שבדרך?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו