אל תתנו להם רובים

טירון חמוש במטאטא ובשירו האנטי-מלחמתי של נתן אלתרמן

אלישע פורת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלישע פורת

בסוף 56', במחנה החורפי של בית-נבאללה, נתקלתי לראשונה בפרשנות החיה של השיר "אל תיתנו להם רובים". ככל נער מנערי תנועות הנוער שרתי בדבקות, ממש עד צאת הנשמה, את השיר הנוסטלגי של נתן אלתרמן, המלא בעצב הכיליון הקרב של אחרון חיילי מלחמת העולם הראשונה, הגוסס לאטו תחת ידיה האוהבות של האחות הרחמנייה, בבית המרפא לנפגעי התקפות הגז. רק לאחרונה חזרתי שוב אל השיר מכמיר-הלב הזה, כדי לברר היטב את מקורותיו, ולהבין את מקורות ההשראה של אלתרמן הצעיר, שכתבו מתוך סערת נפש אנטי-מלחמתית ב-1934. ומצאתי שאכן, זיכרוני לא בגד בי, ומה שסופר לי ליד מדורת השבט של התנועה, באמת קרה.

כשאלתרמן למד חקלאות בצרפת הוא נתקל בהספדים לחייל הצרפתי האחרון מנפגעי הגזים. מתברר ש-17 שנים סבל החייל נוראות, והתגולל בבתי חולים ובבתי מרפא מ-1917 ועד מותו. גורלו נגע עמוק ללבו של המשורר הארצישראלי הצעיר, והוא כתב בהינף יד את "אל תיתנו להם רובים" (לחן: שטפן וולפה; שנת כתיבה: 1935)

בואי נא אחות ושבי לך כאן מנגד,

פן אחדל לנשם ואת גם לא תדעי.

פה, בבית זה, מתים כל כך בשקט...

קר לי לבדי.

בחורף של 56', במחנה בית-נבאללה, התנהל משפטם של נאשמי כפר קאסם. מחלקת הטירונים שלי "הרוויחה" מהאסון, ו"נהנתה" מהמשפט. הישיבות של בית הדין הצבאי המיוחד נערכו בביתנים מרוחקים של המחנה. עצי אקליפטוס ענקיים הצלו על הביתנים וכמעט כיסו אותם. בכל בוקר היינו יוצאים, חמושים במטאטאים במקום רובים, לטאטא את נשורת האקליפטוסים, כדי שהמשפט יתנהל בניקיון מופתי.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

משפט כפר קאסם. התנהל בניקיון מופתיצילום: ו. בראון

מי שלא היה טירון בצה"ל לא יוכל להבין מה פירוש לשאת מטאטא כל היום, במקום רובה. היינו חייבים לשאת את המטאטאים בהכתף, אבל מצד שני פטרו אותנו מחובת ההצדעה. פטרו אותנו גם מתרגילי הת"ס-תס"ח. בכל זאת יש גבול, אי אפשר לבזות את נוהלי הצבא רק בגלל משפט מקרי, על איזה טבח מקרי שבמקרי, שקרה בשל פקודה מקרית, שאסור היה לה בכלל להינתן.

בדרכנו אל ביתני המשפט חלפנו על פני הנשקייה וראינו בתוכה מקלעים משוכללים וחדשים, מסוג "דרור". הידענים אמרו שזה מקלע חדיש, המצאה ישראלית טהורה, שעשוי כולו מקרטון. ראינו תתי-מקלע עוזי מושחמים, ונפשנו החיילית יצאה אל הכלים מושכי-הלב. נשקנו שלנו, בטרם התחמשנו במטאטאים, היה רובים צ'כיים כבדים, שעל אחדים מהם עדיין היו מקועקעים צלבי הקרס של הצבא הנאצי, ותתי-מקלע מיושנים ובזויים מסוג "סטן". וכך ילדים בני 18, טירונים גמורים, שיחקו במטאטא האישי שלהם כאילו היה תת-מקלע מהרכש האחרון של הנשקייה בבית-נבאללה. וכשהמחלקה פצחה בשירי התקופה, יכולתי לזמזם לעצמי, בשקט, אך מתוך התנגדות גמורה לשירת המחלקה, את שירם של אלתרמן ושטפן וולפה.

עוד גדול הלילה. המנורה צהבהבת.

את עצי הגן הרוח מניעה.

עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת.

היא טובה כמוך, אחות רחמניה.

לימים למדתי שהיתה זו תקופה קצרה אך סוערת בחיי אלתרמן הצעיר. שטפן וולפה, המלחין בעל ההשקפות השמאליות הקיצוניות, שנמלט מגרמניה, הלחין כמה "שירי מחאה" כאלה; או אולי נכון יותר לכנותם שירים פציפיסטיים אנטי-מלחמתיים. גם משורר היידיש הנשכח, הבמאי משה ליפשיץ, שהגיע ארצה ב-1934 וחבר לאלתרמן, הביא איתו בכליו שירים אנטי-מלחמתיים חריפים במיוחד. אריה אהרוני, המתרגם איש קיבוץ בית אלפא, זוכר מימי נעוריו בתל אביב בית אחד חריף במיוחד, מתוך מחזה אנטי-מלחמתי שהביא עמו ליפשיץ מגרמניה. השיר נכתב ביידיש כמובן, אך זכה לתרגומו של נתן אלתרמן הגדול.

שם בפלאנדריה, ליד בואסאן,

ישנה מסעדה עם תפריט מצוין:

מנה ראשונה, התכבדו אדונים,

קציצות של מעיים במיץ כידונים,

מרק של "דומדום" ושניצל עופרת...

גם מי שיקרא את הבית הזה בפעם הראשונה, יוכל לחוש עד כמה קרוב הוא אצל לשון השיר "אל תיתנו להם רובים".

מפא"י ההיסטורית, שלימים תחבוק את אלתרמן חיבוק שאין אמיץ ממנו, לא אימצה את השיר, שאגב לא נדפס בספר בימי חייו של אלתרמן. היא התנערה מהטקסט הפציפיסטי המרגש הזה התנערות מוחלטת. כמו תמיד היו שם כבר מנהיגים מרחיקי-ראות שצפו את נהרות הדמים המתקרבים של מאורעות 1936-1939. ומעניינת מאוד היא ביקורת קשה של העיתונאית והסופרת ברכה חבס על השיר.

בעיתון "דבר", מ-27 בדצמבר, 1934, נדפס תחת הכותרת "הלזה ייקרא נשף 'משמרת צעירה'", התיאור הבא: "מה מגוחך ועלוב היה כל זה! מגוחך עד לכאב צילצלו במסיבה זו תחנוני הקריינית: 'אל תיתנו להם רובים'... שיר זה, אשר לא תיתכן עוד מסיבת נוער אצלנו בלעדיו, ממש כמו שלא תיתכן בלא 'אבא נלחם לחופש' (ידוע בשם: הנסי הקטן) - לא נפקד כמובן, מקומו גם כאן. הזמרת חנה קיפניס שרה..."

השיר הופקר אם כן לחסדי תנועות הנוער החלוציות ולערבי השירה בציבור של הציבור הפועלי בארץ. אבל כותרתו המטלטלת המשיכה לקנות לה אוהדים ממש עד ימינו אלה. גוש אמונים, למשל, טבע את הביטוי הזה כקריאת אזהרה לשלטון מפלגת העבודה בימי החתימה על הסכם אוסלו. העיתונאים אוהבים אותו, הפרסומאים אוהבים אותו, התקשורת אוהבת אותו. וזה בכלל לא משנה להם שאלתרמן עצמו הסתייג מהשיר באורח חריף עם פרוץ מאורעות תרצ"ט.

ואפילו מחלקת הטירונים בבית-נבאללה, בחורף 56', שהיה בה לפחות טירון אחד אוהב שירה, אימצה את קריאת ה"אל תיתנו להם רובים" למסדר הבוקר שלה, לפני שהכתיפה את המטאטאים על שכמה ויצאה בסך לגרוף את נשורת הלילה של עצי הענק, כדי שהביתנים הנקיים והמצוחצחים ירחיבו את דעתם של השופטים הצבאיים שהתכנסו בהם. ורק חבל היה לנו שהמשפט נגמר, ונאלצנו להחזיר את המטאטאים לאפסנאות, ולחזור ולהתחמש בנשקנו הכבד והמיושן.

ויום אחד, אינני זוכר אם כבר הייתי אז בקורס אפסנאים משעמם בצריפין, ראיתי בעיתונים, בכותרות ענק, שמשפט של נאשם נוסף בטבח כפר קאסם הסתיים. אבל אני זוכר היטב את אחת הכותרות: המח"ט ישכה (יששכר) שדמי יצא אשם ונידון לתשלום קנס פעוט של עשר פרוטות. ובקיבוץ שדות-ים, קיבוצו של שדמי, רקדו משמחה עד אור הבוקר.

אני יודע היום בוודאות שצה"ל לא הצטייד במקלע ה"דרור" העשוי מקרטון. אני יודע לבטח שכמה מהביתנים במחנה בית-נבאללה, שבהם נערך המשפט, קיימים עד היום. את צמרות האקליפטוסים הענקיים דומני שאני רואה בכל פעם שאני חולף בסמוך בכביש 6. אני בטוח שהם משירים מדי לילה בלילה את נשורתם הריחנית. אבל איני יודע אם טירונים עדיין מכתיפים מטאטאים בצה"ל. וגם איני יודע כמה נערים ונערות מזמזמים לעצמם, ליד המדורה, את "אל תיתנו להם רובים". הודות לאינטרנט אני יכול למצוא את כל הבתים - ויש המון! - של שירו הלא-נדפס של אלתרמן הצעיר. ורק הודות לאיש ההרפתקאות ההפכפך משה ליפשיץ, ושירי היידיש הפציפיסטיים שלו, זכיתי לשוב ולספר את הסיפור. *

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ