בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שיותר כחול

בגרמניה מציינים 100 שנה לייסוד תנועת האמנות "הפרש הכחול" ו-125 שנה למות מלך בוואריה לודוויג השני, שהצבע האהוב עליו היה כחול. אבנר שפירא מחליף צבעים

תגובות

"בגרמנית אפשר 'להיות כחול', כלומר להיות שיכור, אבל אי אפשר 'להיות אדום', אלא אם כן נכווים בשמש", מסביר הסופר הגרמני אווה טים בספרו "אדום" (תרגום: גדי גולדברג, הוצאת עם עובד, 2011). הוא מציין כמה הבדלים נוספים בשימושים הלשוניים בשני הצבעים: "אפשר להיות מ'האדומים', מהקומוניסטים, אבל לא מ'הכחולים', ועם זאת אפשר בגרמנית 'להכחיל', כלומר להבריז מהעבודה, ואז לקבל עקב זאת 'מכתב כחול', מכתב פיטורים".

נוסף על כל המשמעויות האלה שנקשרו בו, כחול הוא גם הצבע שמחבר בין שני מועדים המצוינים השנה ברוב טקס בבוואריה: 100 שנה לייסודה של התנועה האמנותית "הפרש הכחול" ו-125 שנה למותו של מלך בוואריה לודוויג השני, שכחול היה הצבע האהוב עליו.

שורה ארוכה של תערוכות, סיורים ואירועים במינכן, בירת בוואריה, ובמקומות נוספים במדינת המחוז הגרמנית נסובים על הקבוצה האקספרסיוניסטית עתירת ההשפעה או על המלך, שכונה "לודוויג המשוגע" וחייו, בדומה למותו המסתורי, כמו נתלשו מסיפורי אגדות.

קריאה אל האינסוף

הצבע הכחול משך את האמן הרוסי ואסילי קנדינסקי עוד לפני בואו לגרמניה. ב-1903 הוא צייר את התמונה "הפרש הכחול", שסימנה את הכיוון המופשט ההולך וגובר ביצירתו, ובהמשך היה חבר בקבוצה הסימבוליסטית "הוורד הכחול" במוסקבה.

אחרי בואו למינכן רקם קשר רומנטי עם אחת מתלמידותיו בבית ספר לאמנות, הציירת גבריאלה מינטר. באוגוסט 1908 יצאו השניים מדרום לעיר, לביקור בעיירה הסמוכה מורנאו השוכנת על שפת אגם שטפאלזה. המראות הציוריים הנשקפים מהרי האלפים הבוואריים ומהביצות שלמרגלותיהם, וכן האופי הססגוני של העיירה הקטנה, שבו את לבם של בני הזוג והם עברו לגור שם בווילה שרכשה מינטר; שם גם צייר קנדינסקי ב-1908 את הציור "ההר הכחול".

הבית, שכונה בפי התושבים "הווילה של הרוסים", היה מקום מפגש של אמנים בולטים, בהם אלכסיי פון יבלבסקי ובת זוגו מריאנה פון ורפקין, אוגוסט מאקה ובעיקר פרנץ מארק, שהוא וקנדינסקי ייסדו במקום ב-1911 את "הפרש הכחול". הבחירה בשם הקבוצה התבססה לא רק על ציורו המוקדם יותר של קנדינסקי בשם זה. לדבריו של קנדינסקי, "המצאנו את השם על שולחן קפה בגן. שנינו אהבנו כחול. מארק אהב סוסים, אני אהבתי פרשים, וכך נולד הצירוף". באותה שנה צייר מארק את אחת מתמונותיו המפורסמות, "הסוס הכחול".

אבל כחול זה לא רק צבע, כחול זה גם הלך רוח, כפי שהסביר קנדינסקי שנה קודם לכן בחיבורו "על הרוחני באמנות" (תרגום: שמואל שיחור, הוצאת מוסד ביאליק, 1984), הפורש את משנתו התיאוסופית, שמחברת בין ציור למוזיקה ומניחה קווי יסוד לאמנות רוחנית מופשטת. "ככל שהכחול מעמיק יותר", הטעים, "כן מרבה הוא יותר לקרוא את האדם אל האינסוף, לעורר בו כיסופים לטהור, ולבסוף לעל-חושני". אף שגיבש תיאוריה חדשה של משמעות צבעים, היה בכך הד לנטייתה של האמנות המערבית להקנות משמעות סמלית לצבעים, ובפרט - לתפישתה של האמנות הנוצרית את הכחול כסמל לשמיימיות.

באותו חיבור קרא קנדינסקי לשחרר את האמנות מכבלי המושא, להיעזר במוטיבים מאמנות ילידית קדומה, ובעיקר - לתת דרור לצירופי צורות וצבעים שבעזרתם יוכל האמן להביע את נימי נפשו, ובה בעת גם את היצירה הטהורה. "יהי האמן עיוור לגבי צורה 'מוסכמת' או 'בלתי מוסכמת', חירש לגבי תורות התקופה ומשאלותיה", כתב, "תהי עינו הפקוחה מכוונת כלפי חייו הפנימיים, ואוזנו נטויה תמיד לקול ההכרחיות הפנימית... זוהי הדרך היחידה להביא לידי ביטוי את המיסטי ההכרחי".

גם האמן השווייצרי פאול קלי היה מקורב ל"פרש הכחול", שירשה את קבוצת "הגשר" הגרמנית ונהפכה לבמה המרכזית לפיתוחו של האקספרסיוניזם הגרמני. הקבוצה פירסמה מניפסט וכתב עת הקרוי בשמה, וגם אירגנה תערוכות במינכן, שבהן השתתפו גם אמנים מודרניסטים שלא נמנו עם חבריה, דוגמת פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק.

ואולם, פעילות הקבוצה נגדעה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. מארק ומאקה גויסו לצבא ונהרגו בקרבות ואמנים אחרים נפוצו לכל עבר. קנדינסקי חזר לרוסיה וכך הקיץ הקץ על יחסיו עם מינטר. הוא נישא בחשאי לרוסייה צעירה וכשמינטר שמעה על כך, היא נמלאה צער וחדלה לצייר למשך כמה שנים. לימים היא שבה לווילה במורנאו, חזרה לצייר וחיה שם עד מותה.

כיום אפשר לבקר בביתה, שהמראות הניבטים מחלונותיו, כמו הכנסייה ובניינים בעיירה, מזכירים את המוטיבים שהונצחו, גם אם בלבוש אקספרסיוניסטי מתעתע, ביצירות של חברי "הפרש הכחול". יצירות כאלה מוצגות במוזיאון הטירה בעיירה וכן במוזיאון פרנץ מארק בכפר הקטן קוכל בקרבת מקום, שם הרבו חברי הקבוצה לטייל. בצד עבודותיו של מארק מחזיק המוזיאון בציורים של מינטר, קנדינסקי, קלי ומאקה.

אוספים נוספים של ציורי "הפרש הכחול" מוצגים במוזיאון לנבכהאוס ובמוזיאון לאמנות מודרנית, שניהם במינכן, העיר שהנאצים הציגו בה ב-1937 את תערוכת "האמנות המנוונת". קנדינסקי, קלי ומאקה היו בין האמנים המודרניסטים הרבים שעבודותיהם נכללו בתערוכה והושמדו אחריה.

חורים בגלימת המלך

עוד הרבה לפני החינגה האוונגרדיסטית של "הפרש הכחול" זכתה אדמתה של מורנאו לשמוע גם את קול צעדיו של לודוויג השני. מלכה האקסצנטרי והפופולרי של בוואריה, שנמשח למלכות ב-1864 בהיותו בן 19 בלבד, נהג לבקר בעיירה לעתים קרובות, לרוב כעצירת ביניים בדרכו ממינכן לטירת לינדרהוף, אחת משלוש הטירות המפוארות שהוציאו את שמעו למרחוק. היא היחידה מבין השלוש שבנייתה הושלמה כמתוכנן וגם היחידה ששימשה את לודוויג למגורים למשך תקופה ארוכה.

לודוויג החל בבניית הטירות שנים ספורות לאחר שירש את אביו כמלך וביקש להקימן בהשראת סיפורי עם גרמניים. קודם שנבנתה טירת לינדרהוף הוא החל בבנייתה של טירת נוישוונשטיין, בין סלעי הרים על שרידיה של טירה מימי הביניים. "המקום הזה הוא אחד היפהפיים ביותר שתוכל למצוא", כתב לודוויג לחברו, המלחין ריכרד וגנר, שהוא היה הפטרון שלו. "הטירה שלי תהיה מיוחדת במינה בכל רחבי העולם ותתפרסם מעבר לים".

נבואתו לא היתה שגויה: הטירה הונצחה ב-1968 בסרט הקולנוע "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" וגם כבשה את לבו של וולט דיסני, שלאחר ביקורו בה בנה בהשראתה את טירת היפהפייה הנרדמת בדיסנילנד שבקליפורניה. כמוהו, גם המוני תיירים אחרים הפוקדים את בוואריה ביקרו בטירותיו של לודוויג. אמנם בימי חייו הוא ציווה שכף רגלו של זר לעולם לא תדרוך בהן, אך אחרי מותו הן נהפכו למוקדי משיכה של ענף התיירות הבווארי.

נוישוונשטיין היתה גם מקום המפלט של לודוויג לאחר שהרשויות בבוואריה הכריזו עליו כבלתי שפוי, נישלו אותו מסמכויותיו והטילו עליו מעצר בית. מהטירה הוא נלקח ב-12 ביוני 1886 למעצר בטירת ברג על יד אגם שטרנברג, שם מת יום מאוחר יותר בנסיבות שנותרו לוטות בערפל. המלך ורופאו יצאו לטיול בטבע לפנות ערב וכשלא שבו, החלו חיפושים אחריהם. סמוך לחצות נמצאו גופותיהם טבועות באגם. הסברה הרווחת היתה שהמלך המודח, שנודע לא רק בגחמותיו הארכיטקטוניות אלא גם בנטייתו להתבודד ובתשוקתו ההומוסקסואלית הבלתי ממומשת, התאבד או טבע למוות. לימים הושמעו טענות שהממשלה קשרה נגדו קשר והכריזה במזיד על אי-שפיותו, ללא הוכחות לכך.

כדרכן של רוחות רפאים גרמניות, גם זו של לודוויג השני אינה יודעת מנוח, ולפני ארבע שנים פורסמה עדות חדשה המצביעה על האפשרות כי הוא נורה למוות. דטלף אוטרמולה, תושב מינכן, סיפר כי בילדותו, בשנות ה-50 של המאה ה-20, ראה במו עיניו שני חורי קליע בגלימה שהמלך לבש ביום מותו. הוא ביקר אז עם בני משפחתו בביתה של רוזנת שהיתה מצאצאי משפחת המלוכה הבווארית ו"היא הראתה לנו את הגלימה, שבחלקה האחורי אפשר היה להבחין בשני חורים מרוחקים זה מזה". הרוזנת גם אמרה להם: "עכשיו כולכם תוכלו לדעת את האמת על נסיבות מותו של לודוויג השני". הגלימה המלכותית לא שרדה, אבל אוטרמולה עדיין זוכר כי צבעה היה אפור. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו