ואני עבדך

מערכת היחסים הבלתי שגרתית בין השופט חיים כהן לבין האיש אותו הרשיע ברצח, עמוס ברנס, נמשכה 26 שנים - מאז נפגשו לראשונה בבית המשפט ועד להחלטה על משפט חוזר לברנס, כאשר כהן היה כבר על ערש דווי. חומרי ארכיון ומכתבים אישיים שנחשפים כאן לראשונה שופכים אור על הקשר המיוחד ועל הפרשה ששינתה את מערכת המשפט הישראלית

קובי בן שמחון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קובי בן שמחון

בבשעת ערב, שקועה בספת טלוויזיה לבנה בסלון ביתה, היא חוזרת להר המנוחות בירושלים. "עוד לפני שהחלה ההלוויה של חיים", מספרת מיכל זמורה-כהן, אלמנתו של השופט חיים כהן, "עמוס ברנס הגיע. מיד כשבא התיישב בתוך האמבולנס שעמד מחוץ לבית הקברות, לצד הגופה. למרות שהכרתי את העבר בינו לבין חיים, הייתי מופתעת, כי ברנס לא זז מהגופה, לא נפרד מחיים לרגע, עד שהסתיים מסע ההלוויה. הסתכלתי עליו כמו שמסתכלים על תופעה. לא כעסתי או משהו. נתתי לו. הוא נשא את האלונקה, מהאמבולנס עד הקבר. זה היה פשוט מדהים לראות את זה. אני זוכרת שהוא כל הזמן מילמל: 'אבא, אבא'".

הלווייתו של שופט בית המשפט העליון חיים כהן התקיימה באפריל 2002, חודש לאחר שעמיתתו, השופטת דליה דורנר, ביטלה את הרשעתו של עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר והורתה על קיום משפט חוזר. הופעתו החריגה של ברנס בהלוויה, שבה השתתפה צמרת מערכת המשפט לדורותיה - שרובה התנערה מהעוול הנורא שנגרם לו - חתמה מערכת יחסים בלתי שגרתית שהתפתחה ונשמרה במשך 26 שנים בינו לבין השופט כהן. רק ימים ספורים קודם לכן, ב-22 במארס, מצא ברנס בתיבת הדואר שלו בעכו מכתב אישי מהשופט. "עמוס היקר", כתב לו כהן בן ה-90 ממיטת חוליו. "ההחלטה האמיצה של השופטת דורנר מילאה אותי שמחה רבה. ברצוני לברך אותך על המוגמר (כמעט) ולאחל לך שנים טובות ורבות של חיי אושר והצלחה".

בספטמבר האחרון, תשע שנים לאחר מותו של השופט כהן, מת ברנס ממחלת הסרטן בגיל 67. ברנס, שהצליח לאחר מאבק הרואי ועיקש לבטל את הרשעתו ברצח, ידע כי הוא חב רבות לכהן שפעל למענו ללא לאות. כעת, חודשיים לאחר מותו, פסיפס של זיכרונות, וידויים, מכתבים אישיים וקטעי ארכיון מרכיב כאן לראשונה עלילה יוצאת דופן ורבת תהפוכות, שבמרכזה שני זרים, אסיר ושופט, שגורלם נקשר זה בזה. שחזור מערכת היחסים בין השופט כהן לברנס חושף את קטנוניותה וגדולתה של מערכת המשפט בישראל, וגם מלמד אותנו משהו על משמעותה של אצילות נפש ורדיפת צדק.

עמוס ברנס (מימין, בכיפה שחורה) בהלווייתו של השופט חיים כהן, 2002 (משמאל, השופט אליקים רובינשטיין, אז היועץ המשפטי לממשלה). ברנס ראה בו דמות אב צילום: איל ורשבסקי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

"חיים קיבל הרבה מכתבים מאסירים ששפט", אומרת זמורה-כהן בדירתה הצנועה שברחוב ויצמן בתל אביב. על אחד הקירות תלויה תמונת ברושים של חברתה, עליזה אולמרט, ובחלונות ניבטים מגדלי מגורים בגוונים של כחול. "בניגוד למרבית השופטים, הוא יצא לבית הסוהר כדי להיפגש עם אסירים שרצו לדבר איתו", היא מספרת. "יש קטע שבו חיים מדבר בתוכנית 'חיים שכאלה' ומתייחס לחשיבות של ביקור אסירים. הוא אמר בצורה נחרצת, אני זוכרת את האינטונציה: 'היה לי חשוב שהם יידעו שאני מחשיב אותם, שאני יודע שלכל אסיר יש נשמה, שאני רוצה שיכתבו לי ושאענה להם מיד'. אני ממש שומעת אותו אומר זאת. התלוויתי אל חיים פעמיים או שלוש לסיורים שערך בביתי הסוהר. פעם גם הגעתי איתו למפגש בבית הסוהר עם ברנס".

זמורה-כהן, ד"ר למוזיקולוגיה, היא בתו של משה זמורה, ראשון נשיאי בית המשפט העליון של מדינת ישראל, והיתה ממקימי החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובמשך 23 שנים מנהלת בחטיבת המוזיקה בקול ישראל. לבושה בג'ינס וחולצה לבנה, היא מתארת, בתחושת שליחות, תמונה ראשונה במערכת היחסים הייחודית שנרקמה בין בעלה לבין ברנס. "הם ישבו בספרייה גדולה, אני ישבתי מאחור", היא אומרת על הפגישה שהתקיימה בכלא אילון ברמלה. "ראיתי את הפנים של עמוס ואת הגב של חיים. הם דיברו אולי שעתיים. זה היה חשוב מאוד לחיים. כמו תמיד, תוך כדי השיחות עם האסירים הוא רשם רשימות ואחר כך, כשחזר הביתה, התחיל לטפל בדברים. זאת כמובן לא היתה הפגישה הראשונה וגם לא האחרונה ביניהם. כשיצאנו משם, אני זוכרת שחיים אמר לי: 'מיכל'", היא הוגה את שמה במלעיל, "האיש הזה צריך לצאת מכאן".

בצלו של פשע

המפגש הראשון בין השופט כהן לברנס התקיים בבית המשפט העליון בירושלים, ב-6 ביולי 76'. הם נפגשו שנה וחצי לאחר שנמצאה גופתה של רחל הלר ושישה חודשים לאחר שבית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את ברנס ברצח. עורך-דינו של ברנס מיקד באותו יום את הערעור שהגיש בקבילות הודאתו של ברנס ברצח. אבל הרכב השופטים קיבל את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן לא הופעל על ברנס לחץ פיזי או פסיכולוגי וקבע כי הודאתו של ברנס, שאותה כתב בעצמו, ניתנה מרצונו. השופט כהן, שישב אז בראש הרכב השופטים (לצד השופטים אליהו מני ויצחק כהן), דחה את הערעור ושלח את ברנס לרצות את גזר הדין - מאסר עולם.

בפסק הדין כתב כהן כי "אדם שכופין עליו למסור הודאה שלא מרצונו, בדרך כלל לא יתנדב ויבקש לכתוב את ההודאה בכתב ידו... על פני הדברים מעידה הודאה זו על עצמה שנעשתה מתוך מועקה ודאבון הלב וכאב עמוק. והטענה כאילו הוכתבה מילה במילה מפי חוקרי המשטרה, או מי מהם - מוזמנת ונסתרת מניה וביה. על פני לשונה של הודעה זו ניכרת זעקתו של מי שמצפונו רודף אותו ומצליף לו, האוחז בקנה רצוץ של טירוף הדעת וחוסר ההכרה בשעת מעשה, כדי שיוכל להמשיך ולחיות עם עצמו, כדי שיוכל להתגונן בפני מקטרגיו".

דבריו של כהן היו חדים וברורים. "המערער", כתב על ברנס, "פותח ואומר בהודאה, שהוא מבקש לספר את האמת מאחר שמאז אין לו מנוחה נפשית. אין צריך לומר שזאת היא הנמקה סבירה מאוד למתן הודאה. אם עשה המערער את מעשה הרצח, אין פלא שהפשע יעיק על מצפונו ויגרום לו נדודי שינה. ואין זו הפעם הראשונה שאדם חושב שיוכל להקל על עצמו ולמצוא מנוחה לנפשו אם יתוודה על חטאו... כשם שמעידה ההודאה על עצמה שהודאת אמת היא הבאה מלב דואב, כן מעידה היא על עצמה שניתנה מרצון - לא תוך כדי כניעה לדרישת החוקרים ומתוך הפחד מאיומיהם ואלימותם, כי אם תוך כדי כניעה לדרישת המצפון ומתוך הפחד מפני החיים בצלו של פשע כזה".

עו"ד קנת מן, שירן ברנס (עומדת) ומיכל זמורה-כהן בביתה בתל אביב. הרגשה של עלייה לרגל צילום: ינאי יחיאל

זעקותיו של ברנס בדבר חפותו נפלו באותו היום על אוזניים ערלות. ביולי 83', חודש לאחר ששוחרר מהכלא, סיפר ברנס בראיון שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות", כי כדי לממן את הערעור התגייסה משפחתו לסייע לו ומכרה לשם כך את כל שיש לה - "תכשיטים, חפצי ערך, הכל", פירט. "ואני מגיע לערעור עם תקוות גדולות ששם יחשפו את התרמית הגדולה נגדי. אבל בית המשפט העליון דוחה את הערעור. וכאשר קוראים את השורה התחתונה, אני קופץ ממקומי וקורא לעבר השופטים: 'זה לא ככה, שופטים נכבדים, אני מבקש מכם... אתם גורמים לי עוול... אנא שמעו את דברי'. אבל השופט חיים כהן, היושב בראש ההרכב אומר: 'שב, יש לך עורך דין!' זה מה שאני שומע: שב! שב במקום - ושב בבית הסוהר עד אחרית ימיך".

תקופה קצרה לאחר דחיית הערעור, בזמן שהתקיימו הפגישות הראשונות בבית הסוהר בין השופט כהן לברנס, החלו להתגלות ממצאים מדאיגים שהטילו צל כבד על התנהלות המשטרה בחקירת רציחתה של הלר. מי שהוביל את המסע לחשיפת אי הסדרים בעבודת המשטרה היה איש המשטרה לשעבר, סגן ניצב בדימוס עזרא גולדברג, שמת בינתיים. על פי גילוייו של גולדברג, השחזור המצולם של הרצח הכיל סתירות ותמיהות המלמדות כי ברנס לא היה בקי בפרטים המשוחזרים, הודרך בהצגת מהלך הרצח ואף התריע בתחילת הצילום כי "זה הכל תיאוריה ודמיון". גולדברג, שניהל מתוקף תפקידו מספר רב של שחזורי רצח, כתב בעניין זה בפרק האחרון בספרו "האמת על פרשת ברנס": "אני מעיד על עצמי שמעולם לא נתקלתי בשחזור מוזר ומשונה כזה".

עבודתו של גולדברג, שהתאספה לתיק עב כרס שעבר בין גורמים שונים, בהם השופט כהן והיועץ המשפטי לממשלה, הביאה גם למפנה ביחסים בין השופט כהן וברנס. "לפני גולדברג לא היו לחיים ספקות", מדגישה זמורה-כהן בקול רם. "גולדברג היה המשהו שחיזק את דבריו של הנאשם, זאת למרות שהנאשם כתב בכתב ידו הודאה ברצח. יחד עם זאת, ואת זה חשוב להדגיש", היא מוסיפה ומצביעה בידה באוויר, "מערכת היחסים בין חיים לברנס, לא היתה אישית. חיים שמר על דיסטאנס, אפילו שהיה אכפת לו מאוד מברנס".

השופט כהן האמין שברנס חף מפשע?

"חיים אמר לי: 'אני לא משוכנע במאה אחוז שהוא לא עשה את זה, אבל אני בטוח במאה אחוז שהוא משוכנע שהוא לא עשה את זה'. כלומר, יש מקרים, נדירים ביותר, שאדם עשה מעשה ודחק אותו דחיקה כזאת, שהוא לגמרי בטוח שהדבר לא נברא. הוא אמר: 'יש רק טעם אחד לקחת את חירותו של אדם, אם בתוך תוכי לבו הוא יודע שהוא עשה את המעשה והוא צריך לכפר עליו. גם אם הוא אומר אלף פעם 'לא עשיתי'. אין שום טעם ויש הרס נורא של האישיות להחזיק אדם בבית הסוהר, אם הוא באמת ובתמים חושב שהוא לא עשה את המעשה'. קשה אולי להסביר לאדם ברחוב את ההבדל הזה, אבל זה הבדל משמעותי".

התפיסה הזאת קשורה בוודאי לכך שהשופט היה גם קרימינולוג.

"בוודאי. לכן הוא התייחס בעבודתו קודם כל לנאשם ולא לפשע. הוא אמר לי שאם ברנס ימשיך לשבת בבית הסוהר הוא ישתגע ומי צריך את זה. זה עושה טוב למדינה שיהיה עוד משוגע שצריך יהיה להחזיק כל החיים בבית חולים לחולי נפש? חיים אמר: 'זה לא קייס לבית סוהר, כשישנם כל הסיכויים שברנס לא עשה את המעשה וישנם כל הסיכויים שגולדברג צודק'".

כיצד התמודד השופט עם הכלל שהיה נהוג אז, שפסק דין של בית משפט עליון הוא סופי?

מכתב ברכה שכתב השופט חיים כהן לברנס לקראת שחרורו מהכלא

"לבית המשפט היה בהחלט נוהג, שחיים מאוד לא אהב, שפסיקה של בית משפט העליון היא קודש הקודשים, סוף העולם, סוף פסוק. חיים אמר שאם מישהו בא ומביא הוכחה שיש לקיים משפט חוזר - מדוע לא? נשיאי בית המשפט העליון, גם השופט מאיר שמגר וגם השופט אהרן ברק, חשבו שזה מתחת לכבודם. זה הוציא את חיים מהכלים".

שקט ודממה

כהן וברנס הגיעו זה אל זה משני קצותיה של החברה הישראלית. ב-76', כשקיבל לידו את ערעורו של ברנס, השופט כהן, שהיה אז בן 65, כבר היה אחרי קריירה ארוכה - פרקליט המדינה הראשון, מנכ"ל משרד המשפטים, שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה. בשנים 60'-81' כיהן כשופט בבית המשפט העליון ובשנה האחרונה לכהונתו היה ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון. שנה לפני פרישתו קיבל את פרס ישראל למשפט ואחרי פרישתו ייצג את ישראל בוועדת האו"ם לזכויות האדם, היה חבר בבית הדין הבינלאומי לבוררות בהאג והנשיא הראשון של האגודה לזכויות האזרח בישראל.

כהן נולד ב-1911 בעיר ליבק שבגרמניה. סבו מצד אמו היה הרב שלמה קרליבך ודודו היה העיתונאי עזריאל קרליבך, עורכו הראשון של "ידיעות אחרונות" ומייסדו ועורכו הראשון של "מעריב". כהן, שלמד כילד אצל סבו הנודע, נסע לירושלים ב-1931 כצעיר אורתודוקסי, במטרה ללמוד בישיבת מרכז הרב בראשותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אז גם החל ללמוד משפט עברי באוניברסיטה העברית, אבל לאחר שנתיים חזר לגרמניה, שם סיים את לימודיו באוניברסיטת פרנקפורט.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון הוא שב ב-1933 לירושלים, פתח משרד פרטי לעריכת דין, גיבש תודעה ציונית ונטש את הדת. על שינויים אלה שעבר אמר כהן בראיון לסופר והעיתונאי מיכאל ששר: "אני רואה עצמי חוזר בתשובה, משום שאני עזבתי את המיסטיקה והלכתי לרציונליזם... גרסתי שמוטב שלא להאמין באלוהים, משום שאחרת הייתי צריך לשנוא אותו".

ברנס לעומת זאת צמח מהתחתית, מתוך ארץ ישראל השנייה. בגיל חמש עלה יחד עם משפחתו לישראל מלוב. "בטריפולי היתה לאבא חנות לתכשיטי זהב", תיאר ב-83' את זיכרונות הילדות שלו באותו ראיון ל"ידיעות אחרונות". "בארץ הוא הפך לפועל דחק. ואבא אינו מתלונן... הנה, מעברת סנט לוקאס על הכרמל, שבה אנחנו מתגוררים. עוני ועליבות, דלות וניוון... אחר כך המחשבות נושאות אותי לבית הספר המקצועי 'יד נתן פילדלפיה' בעכו. אני לומד שם שנתיים מסגרות מכנית. מפסיק את הלימודים, שב לתיכון העיוני. והנה, אני זוכר את יום הלימודים האחרון שלי שם, בגלל שאין ברירה. צריך לעזור בפרנסת המשפחה. אני שולח יד בעבודות שונות, מביא כל גרוש הביתה. הלימודים יכולים לחכות קצת, אבל כשהבטן ריקה, אי אפשר לעשות כלום. אי אפשר להגיד לקיבה שתתאזר בסבלנות, שתחכה יום-יומיים, שבוע-שבועיים, כי עוד יהיו ימים טובים מאלה".

ב-64' השתחרר משירות צבאי בצנחנים ופנה לקורס חרטות שנמשך שנה. בהמשך התגלגל בין עבודות מזדמנות, למשל רתך במפעל תעשייתי ונהג משאית, אך לא התמיד בהן. "נוסף לכך", סיפר, "אני מתאמן בקראטה וזוכה להצלחה. את השעות שלאחר העבודה אני מקדיש ללימודים ולהדרכת בני נוער. מדריך בהתנדבות נוער שוליים בוואדי סליב, חיפה, עכו, ונרשם למכון למדריכי נוער, בית רוטנברג, כדי לרכוש הסמכה להדרכה מטעם משרד החינוך. הלימודים נהדרים ובבית מתייחסים אלי בהבנה ובהערכה. כשאני מכין שיעורים - שקט ודממה. עמוס לומד. אסור להפריע. יופי לי וכיף לי. כאן, בבית רוטנברג, אני פוגש את רחל הלר".

המפגש הזה התרחש ב-74'. ברנס היה אז רווק בן 31 שהתגורר בבית הוריו בעכו, היא חיילת בת 19, תושבת בת ים. על פי קביעת בית המשפט, ברנס והלר נפגשו לראשונה באקראי, בספרייה בבית רוטנברג בחיפה, שם השתתפה הלר בקורס צבאי להכשרת מורות. בספרייה התקיימה שיחה קצרה בין השניים, שלאחריה, עוד באותו הערב, באה הלר לשכונת נוה שאנן כדי לצפות באימון קראטה של ברנס. כעבור שלושה ימים נפגשו שוב בחברת ידידים. שבוע לאחר מכן, בבוקר יום חמישי, 24 באוקטובר, נמצאה גופתה העירומה של הלר מוטלת לצד כביש "קיט ושיט" ליד קיסריה. סנדל אחד היה לרגלה וחוט גומי לבן, רצועת חזייתה, כרוך סביב צווארה. על פי הדוח הפתולוגי הלר לא נאנסה, אך על גופתה נמצאו סימני זרע. על גבה היו שריטות ופצעים שהוגדרו סימני התעללות קשים. היא הוכתה בעורפה ומתה מחניקה.

זריקה קטנה

השופט חיים כהן. תמיד דיבר עם ברנס בגובה העינייםצילום: אייל ורשבסקי

במשך חקירת הרצח נעצר ברנס ושוחרר לאחר שמסר אליבי. מלבדו נעצרו לחקירה חשודים נוספים, בהם חברה של הלר, יורם ביכונסקי, נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור וחבר ארגון השמאל הקיצוני "אוונגרד", שאליו השתייכה גם הלר. למרות המעצרים, צוות החקירה הראשון נכשל בניסיונו לגבש ראיות ולאתר את הרוצח ועל כן הוקם צוות חקירה שני, שנכשל אף הוא במשימה. על רקע מתקפה תקשורתית חריפה נגד טיפול המשטרה בפרשה, מונה צוות חקירה שלישי, בראשותו של סגן-ניצב שאול מרכוס. רצונו של מפכ"ל המשטרה אז, שאול רוזוליו, לסגור את תיק הלר ולהרגיע את הסערה הציבורית, הביא אותו, כפי שציינה השופטת דורנר בפסק דינה ממארס 2002, להבטיח לחוקרים "בילוי של סוף-שבוע עם נשותיהם במלון דן קיסריה אם יצליחו לפענח את הרצח".

כחצי שנה לאחר הרצח, ב-14 באפריל 75', נעצר שוב ברנס, הפעם על ידי צוות החקירה בראשותו של מרכוס. מאותו רגע, גורלו נחרץ. שלושה ימים לאחר המעצר מסר הודאה ברצח ולמחרת היום התקיים שחזור מצולם. טענותיו הממושכות והעקביות של ברנס לחפותו, שנדחו באולמות בתי המשפט, מצאו ביטוי בעיתונות. "אני זוכר כל רגע, כל מילה, החוקרים מאיימים עלי, מתישים אותי", סיפר בראיון ל"ידיעות אחרונות" ביולי 83'. "אומרים לי שאני בידיים שלהם ואין לי ברירה אלא לשתף איתם פעולה, אחרת יבולע לי. יודע שאני כבשה בתוך עדת זאבים... וההודאה שלי אינה של עמוס ברנס, אלא של שאול מרכוס... איני יכול להשכיח מזיכרוני את החקירה ההיא, האחרונה. הם מענים אותי, מכים אותי, סוטרים לי, אבל אני לא נשבר".

בחקירה האחרונה התמוטט. "שלושה ימים ושלושה לילות הם חוקרים אותי", הוסיף. "אלומת אור עזה על פני - הם שואלים ושואלים. אני יודע שהם חייבים למצוא את הרוצח והם הולכים עלי... המראות מתערפלים לפני עיני, הקולות עמומים, האור חודר לתוך המוח, ראשי צונח על השולחן. אבל לא, הם אינם מניחים לי לישון... ואז, כשאני הרוס מהעייפות האיומה, מהרעב והצמא, הם אומרים לי: 'תראה, מה שעברת עד עכשיו זה עוד כלום. אתה יודע שאנחנו יכולים להשתמש בזרם חשמלי כדי שתדבר ותגלה את האמת? אבל יש לנו אפשרות אחרת, טובה יותר, אנחנו ניקח אותך לשב"כ... הם יכניסו לך זריקה בעורף, זריקה קטנה, זריקת מוות. תוך שתי דקות אתה מת. פגר. ואז השב"כים לוקחים חבל, כורכים אותו סביב הצוואר שלך. פשוט מביימים לך התאבדות בתלייה. ואחר כך נדע לספר לעיתונים שעמוס ברנס התאבד עקב ייסורי המצפון'".

בנקודה זאת, כשנתיים לפני שערעורו נדחה על ידי השופט כהן, קיבל ברנס את ההחלטה האומללה בחייו. "בשארית צלילות הדעת שלי", הוא סיפר, "אני מגיע למסקנה שאין לי ברירה. אם הם יעשו זאת, הציבור יאמין שאני רצחתי את רחל הלר וכך אמות כמו רוצח וצדקתי לעולם לא תצא לאור. כולם יידעו שמרכוס צודק, שהוא מצא את הרוצח. ואני אומר לעצמי: עמוס, תן להם מה שהם רוצים. האמת תחיה איתך, היא לא תמות איתך. 'תנו לי עט', אני אומר - וחותם על מה שהם רוצים. רק אז הם מניחים לי לישון ואחר כך הם לוקחים אותי לשחזור, שלא היה אלא ביום אחד גדול. עשוי בצורה מטופשת, אידיוטית, מבוים מהתחלה עד הסוף. אבל אין לי ברירה, האלטרנטיבה, זריקת מוות בעורף, גרועה יותר".

בשל כבודו

בסוף אפריל 79', כשהספקות בעניין אשמתו של ברנס מחלחלים לתודעתו, מצא לנכון השופט כהן להתרעם בפסק דין אבו-מידג'ם על הפגיעה של חוקרים אלימים בהליך השיפוטי. "אודה כי למקרא ולמשמע הערעור הנוכחי התחלתי לראשונה לפקפק במקצת, שמא הגיע הזמן והמלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי שוטרים", כתב בחריפות וזעם. "שאלתי את עצמי אם על ידי השימוש השיפוטי אשר אנו השופטים עושים בראיות - ולו גם כשרות מבחינת דיני הראיות - שהושגו על ידי חוקרים-פושעים, אין אנו עושים עצמנו שותפים לאחר המעשה לפשעיהם".

כעבור שנתיים, ב-81', בעקבות ממצאיו של עזרא גולדברג, הורה היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר למשנה שלו, עו"ד יהודית קרפ, להתחיל בבדיקה מקיפה של חקירת ברנס. "הדוח שלי, העלה בבהירות שבמהלך משפטו של ברנס היתה שורה של עדים, שוטרים שהשתתפו בחקירה, ששיקרו", אומרת היום קרפ. "הם שיקרו בקשר להליך שחזור הרצח ושיקרו, יש להניח, גם בהקשר של התנהלות החקירה עצמה. מי שעבד יחד איתי על איסוף הממצאים היה שלמה גל, שהיה אז ראש מחלקת חקירות במשטרה. נסענו יחד ברחבי הארץ לראיין שוטרים שהיו מעורבים בפרשה והמסקנה שלנו היתה שלמעשה לא התקיים לברנס משפט צודק והוגן, משום שהעדים העידו עדות שקר - שהיתה העילה היחידה שהתאימה אז לקיום משפט חוזר לברנס. לכן, ההמלצה שלנו היתה להגיש כתב אישום נגד האנשים שחשדנו בהם כי העידו עדות שקר ובראשם ראש צוות החקירה, שאול מרכוס".

מרכוס הורשע בבית המשפט המחוזי אבל עירער וזוכה כעבור זמן קצר בבית המשפט העליון. "זאת היתה מכה איומה", אומרת קרפ. "לאחר שהיתה כבר קביעת בית המשפט שמרכוס שיקר, כשחשבנו שנסללה הדרך למשפט חוזר, הכל קרס. אני לא יודעת כמה מתוך הפרטים הללו חילחלו לציבור, אבל ברור לי שהשופט כהן היה מודע לכולם ושפרטי הדוח שלי אמרו לו הרבה. כיוון שהייתי מבאי ביתו של השופט כהן, נתתי לו את הדוח לאחר שסיימתי לכתוב אותו. אני לא זוכרת את המילים המפורשות שלו, אבל זכור לי שהוא מאוד התרשם. הדוח אמנם לא היה הדבר ששיכנע את השופט בעניין ברנס, אבל ברור שהוא נתן לו עוד מוטיבציה להילחם למען העניין".

לאחר פרסום דוח קרפ ולאחר שפרש במארס 81' מכס השיפוט, התמסר השופט כהן לפרשת ברנס. פעילותו התמקדה בניסיון להביא לשחרורו של ברנס מהכלא, זאת חרף העובדה שברנס עצמו סירב לשתף פעולה, כיוון שרצה ששמו יטוהר על ידי זיכוי בדין ולכן סירב לקבל חסדים ולבקש חנינה. מתוך דאגה עמוקה לשלומו של ברנס, פנה כהן בעצמו לנשיא יצחק נבון באפריל 83'.

"בסודי סודות ומבלי שיינתן פרסום לכך", נכתב ב"מעריב" ב-10 ביוני 83', "פנה השופט בדימוס, חיים כהן, ליצחק נבון, בעל פה, שבועיים לפני סיום כהונתו כנשיא המדינה, בבקשה לחון את עמוס ברנס... בטרם הצליח לסיים את הטיפול בתיק - הגיעה תקופת כהונתו לסיום. עם זאת לא שמר מר נבון בסוד, כי הוא נוטה לתת את החנינה ובאוזני מקורביו נימק זאת בכך שאם שופט עליון, שדן את עמוס ברנס, מגיע בעצמו למסקנה, שעליו לפעול לשחרורו של ברנס - יש להיענות לבקשתו".

ביום שלישי, 3 במאי, שלושה ימים לפני סיום תפקידו, ישב נשיא המדינה נבון וכתב את בקשתו לשר המשפטים, משה נסים. יומיים לאחר מכן, ב-5 במאי, נכנס למשכן הנשיא חיים הרצוג והבקשה לחון את ברנס הועברה לטיפולו. "פה חיים מילא תפקיד מאוד חשוב, כי הוא הלך לנשיא ושר המשפטים, סיפר ושיכנע שאסור לברנס לשבת בבית הסוהר", מספרת זמורה-כהן. "חיים לא ביקש חנינה עבור ברנס, הוא ביקש לקצוב את עונשו. והנשיא ושר המשפטים, שמאוד השתכנעו מדבריו של חיים, תמכו בעניין. משום כך נקצב בסופו של דבר עונשו של ברנס ל-12 שנות מאסר. לאחר ניכוי שליש מעונשו, הוא שוחרר מהכלא אחרי שמונה וחצי שנות מאסר".

עם הצלחתו לשכנע את הנשיא הרצוג והשר נסים, פנה השופט בדימוס גם אל ברנס. כפי שדיווח "מעריב", ב-30 במאי בא השופט כהן לכלא אילון ברמלה, לדבר על לבו של ברנס שיתרצה להסכים לקציבת עונשו. "מתוך הכלא המשכתי להיאבק על חפותי שנגדעה בשרירות לב", כתב ברנס במארס 2007, בחוברת שהכין בביתו שבנהריה ואותה חושפת אלמנתו שרין. "התנגדתי לחנינה בכל תוקף, עד אשר הופיע השופט מר חיים כהן הדגול, בחלוף תשע שנים. הוא ביקש ממני לצאת מהכלא ואני בשלי: לא, לא!!! לאחר שכנועים רבים מצדו, נעתרתי בשל כבודו - לכתוב לי מכתב, בכתב ידו, ובו הוא מתאר ברוח מצפונו את האסון שקרה... המכתב הזה בולט במיוחד כענק השזור פנינים להתפאר. איש דגול זה ליווה אותי מעבר לכותלי בית הכלא בצורה פרטנית וחמימה ביותר, עד כדי כך שנהפכתי לבן בית שלו, בביקורים מזדמנים, מכתבים למיניהם ושיחות נפש".

הפגישות בין השניים בביתו של כהן היו ספורות. באחת מהן, שהתקיימה ב-15 באוקטובר 98', התלווה אל ברנס החוקר הפרטי מיכאל רז, שתיעד אותה בספרו "בדמי אחיך". "לא העליתי על דעתי שהדברים שאשמע באותו היום ימשיכו להדהד באוזני עוד זמן רב ויזעזעו את תפיסת עולמי", כתב. "השופט בדימוס קם לקראתנו ובירך אותנו לשלום בלחיצת יד חמה ולבבית... הוא הזמין אותנו לשבת והציע שתייה - סירבנו בתודה, היינו להוטים לגשת ישר לעניין... האווירה היתה לבבית ובלתי פורמלית. 'אני יודע שנעשה לברנס עוול נורא אך אין אני יכול לעזור', הודה בפנינו בצער. 'לא יתקנו את העוול שנעשה לו', קבע בהחלטיות, 'יוקרת המערכת אינה מאפשרת משפט חוזר'".

לאחר שהצליח לשכנע את ברנס כי מוטב לו להמשיך להילחם על חפותו מחוץ לחומות הכלא, כתב השופט את המכתב שבו מתפאר ברנס: "לעמוס ברנס רב שלומות, אני שמח מאוד שזכיתי היום להיות ראשון מברכיך לקראת צאתך לחופשי. סמוך לבי ובטוח שבשובך להיות אזרח חופשי במדינת ישראל תצדיק את התקווה שכבוד נשיא המדינה וכל ידידיך וקרוביך, ואני עבדך, תולים בשחרורך. יודע אני שכל מאווייך נתונים עתה להוכחת חפותך מכל פשע, והעובדה שיכולתי ואולי עוד אוכל לעזור לך לצאת וללחום את מלחמת הצדק ממלאת אותי סיפוק רב. סופו של הצדק להיגלות, וסופו של מעוות להיתקן - מי ייתן שלא יאריכו הימים וצדקתך תצא לאור עולם".

ביוני 83' יצא ברנס לחופשי, אך למרות תקוותו של כהן, גם מחוץ לכותלי הכלא נכשל שוב ושוב בניסיונותיו לתקן את המעוות. השופט יואל זוסמן דחה את בקשתו הראשונה של ברנס למשפט חוזר, עוד כשישב בכלא. כעבור שנה מיום שחרורו, ביוני 84', הוגשה בקשה שנייה למשפט חוזר. במארס 85' נדחתה גם בקשה זאת, הפעם על ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון אז, השופטת מרים בן-פורת. "אפילו הוקל עונשו של ברנס, הוא עדיין ריצה שנים לא מעטות של מאסר בפועל ויש לקוות שלא יקשה עליו להתערות בחיי החברה מחדש", כתבה בן-פורת בהחלטתה. "אין ספק שהוא התייסר וכנראה גם ממשיך להתייסר בלבו פנימה על המעשה. השערתי שקשה לו לחיות עם הרעיון, שידיו ביצעו את אותו מעשה, עד שהוא מבקש להשתכנע בדרכים מדרכים שונות שהדבר מעולם לא קרה. המוצא ממצב נפשי זה הוא, לדעתי, בקבלת עזרה מתאימה של מומחה לדבר".

אסור להתייאש

לנוכח תגובתה העקבית של מערכת המשפט, ב-3 בינואר 88' כתב ברנס לשופט כהן מכתב שבו תיאר את דיכאונו העמוק כתוצאה מכישלונו להוכיח את חפותו. זה היה תריסר שנים לאחר שנפגשו לראשונה בערעור. השופט כהן השיב במהירות, וב-17 בינואר שלח לברנס מכתב עידוד: "נכבדי, הצטערתי על דיכאונך, אבל אין לאל ידי להושיעך. 'הצדק' אינו מונח ברחובות, שתרים ותיקח אותו, הוא גם אינו סחורה אשר בית המשפט מוכר אותה. הוא אידיאל, אשר אסור להתייאש ממנו, אפילו רחוקה הדרך להשיגו... כתבתי עתה מאמר ובו הצעתי הצעות חדשות לרפורמה של המשפט החוזר. לכשיופיע בדפוס, אשלח לך תדפיס. אולי יפלו הדברים על אוזניים קשובות. בכל הברכות הטובות, חיים כהן".

אחותו של ברנס, אינס בר-נוי, המתגוררת היום בעכו, מוקירה תודה עד היום על מילות הנחמה של השופט כהן שליוו את אחיה. "עמוס מצא בשופט כהן פינה חמה", היא מספרת בשיחת טלפון. "השופט כהן ועמוס נמצאו כל השנים בקשר ידידותי, בעצם מאז שהשופט הצליח לשכנע את עמוס לצאת מהכלא. הקשר היה מאוד חשוב לעמוס וגם לנו, המשפחה. במשך השנים, אחרי שעמוס יצא מהכלא, נדחו פעם אחרי פעם הבקשות שלו למשפט חוזר. שלוש בקשות. המצב הזה העיק על עמוס ועל כולנו. כאב לעמוס. אחרי כל פעם שבית המשפט דחה אותו הוא היה שבור לגמרי. בתוך כל זה הוא חיפש דרכים לנקות את שמו ועל הרקע הזה הוא גם כתב שוב ושוב לשופט כהן ושאל אותו: 'כיצד אנקה מעצמי את אות הקין שעל מצחי?'".

גם שרין ברנס, אלמנתו ואם שני ילדיו, המתגוררת היום בנהריה, מדברת על השופט כהן בהערצה. "כל מכתב שהשופט כתב, חיזק את ידיו של עמוס. לא היה ביניהם אמנם קשר יומיומי, אלא קשר של תקופות ועדיין, זה היה קשר יוצא דופן. השופט כהן דיבר אל עמוס כמו אבא, 'הצטערתי על דיכאונך', הוא כתב בתקופה שבה עמוס היה חסר אונים, בדיכאון של שנים. בתוך זה, השופט כתב לו כל כך בחום, הוא כתב שהוא רוצה לעזור, 'אבל אין לאל ידי להושיעך'. אלה מילים שמעוררות יראת כבוד לאדם הזה. בניגוד לשופטים אחרים, קרים, שאפילו לא נתנו לעמוס לדבר, הוא היה כל כך חם ואכפתי. תמיד הוא דיבר עם עמוס בגובה העיניים, נתן לו תחושת ביטחון, אמר לו: 'אל תתייאש'. אלה היו מילים עם עוצמות שחיזקו את עמוס בדרכו הקשה".

כשהיא נוברת בחומרי ארכיון שבעלה השאיר אחריו, היא נזכרת בחתונה שלהם, שנערכה ב-90', "שנתיים לפני שאבא של עמוס נפטר. אחר כך, אחרי שאביו נפטר, דמותו של השופט כהן הלכה ומילאה אצלו מקום, מילאה אצל עמוס את דמות האב החסרה. לא פעם עמוס אמר לי: 'השופט כהן הוא אבא שלי'", היא מספרת בהתרגשות. "וכיוון שכך, הוא ליווה אותו עד הסוף, נשא את האלונקה בהלוויה של השופט ולא היה אכפת לו מכל האנשים שהיו מסביב והתבוננו בו. בהלוויה של עמוס אף אחד מאותם נציגי מערכת המשפט לא בא, גם לא נציגי ציבור אחרים. אף אחד מהם לא הגיע להגיד 'סליחה, עשינו טעות שהעברנו אותך בסבל שכלאנו אותך'. גם אחרי שעמוס יצא מהכלא הוא לא היה חופשי".

למה?

"כי הם לא היו מוכנים לשחרר אותו מהאשמה שהטילו עליו. גם כשהיה חופשי, חייו היו מוקדשים למאבק לניקוי שמו. כשאני מסתכלת היום לאחור, אני מבינה שהוא לא נהנה בחיים שלו מכלום, לא מהפיצויים הכספיים שקיבל בסופו של דבר ומעט מאוד מתהילת הזיכוי שבאה מאוחר מדי. שבועיים לאחר שעמוס קיבל את הפיצויים מהמדינה, הוא קיבל גם את הבשורה המרה שהוא חולה בסרטן. מהפיצויים רק אנחנו נהנים, הוא פתח לנו את הדרך לאור ואז נעלם".

מפנה נוסף בפרשה, שהשפיע על מערכת היחסים בין השופט לאסיר לשעבר, התרחש בפברואר 96', אז תוקן סעיף הבקשה למשפט חוזר בחוק בתי המשפט, תיקון שהפיח בברנס תקווה. במסגרת התיקון נוספה האפשרות להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם התעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי. לפיכך, ביולי 96' פנה ברנס בשלישית לקיום משפט חוזר בעניינו. אבל תקוותו נגוזה במהרה. שופט בית המשפט העליון, שלמה לוין, דחה על הסף את הבקשה, בנימוק כי לא נמצא חשש של ממש לעיוות דין.

דחייה זו גררה שוב את ברנס מטה, וב-19 בינואר 97' הוא שפך את מצוקותיו במכתב ששלח לשופט כהן, שגם הפעם לא התמהמה בתשובתו. "עמוס היקר", כתב לו ב-8 בפברואר, "אני מודה לך על נועם מכתבך. אל תיפול רוחך בשל עמדתה הנוקשה והבלתי סבירה בעיני, של פרקליטות המדינה. לא היא המכריעה בדבר קיום משפט חוזר, אלא נשיא בית המשפט העליון - ועורך-דינך צריך להשתדל ולשכנעו שגישת הפרקליטות אינה נכונה ואינה צודקת. אני משיב לך ברכותיך הטובות מקרב לב".

פריצת דרך נוספת בפרשה התרחשה רק כעבור שנתיים. במאי 99' מונתה הסנגוריה הציבורית לייצג את ברנס בבקשתו הרביעית למשפט חוזר. מינוי זה הבשיל לאחר מכתב ששלח ברנס לבית המשפט העליון, בו מחה שוב על העוול שנגרם לו. המכתב, שכלל גם שירים שכתב, הגיע לשולחנה של השופטת דורנר, שבצעד רגיש החליטה לקשר בין ברנס לסנגוריה הציבורית.

"כיוון שברנס בעצם לא היה מיוצג על ידי עורך דין באותה העת, השופטת דורנר, שחשבה שנכון יהיה שעניינו יזכה לטיפול מיוחד - הפנתה אותו אלינו", מספר פרופ' קנת מן, מייסד הסנגוריה הציבורית שבראשה עמד מתחילת 96' עד 2002. "השופטת צדקה מאוד, כי אחת השאיפות של הסנגוריה היתה לבדוק בקשות למשפט חוזר או טרוניות של אסירים שטענו כי התרחש לגביהם עיוות דין והם טוענים לחפות. אחד הנושאים המרכזיים שחרתנו על דגלנו, כגוף שמייצג את האינטרסים של נאשמים חסרי אמצעים, היה לפתח את התחום של המשפט החוזר".

מן, יחד עם עו"ד דוד וינר, שהיה אז סגן הסנגור הציבורי הארצי ועו"ד עמי קובו, היום שופט בית משפט שלום, למדו את תיק ברנס והסיקו שיש בסיס להגשת בקשה נוספת למשפט חוזר. "חשבנו שראוי ונכון להשקיע בתיק הזה", אומר מן, היום שותף במשרד עורכי-דין עם פרופ' דוד ליבאי, לשעבר שר המשפטים. במשרדו בקומה העשירית בבניין אמות משפט בתל אביב מספר מן כי "במהלך הטיפול בתיק יצרנו קשר מספר פעמים עם השופט חיים כהן, משום שידענו שהשופט עקב אחרי הטיפול המשפטי בתיק ברנס. ידענו שהיתה לו דעה שיש למצות את כל האפשרויות להביא לבחינה חדשה של ההרשעה".

"נפגשנו פעמיים", מציין מן, "בביתו של השופט כהן בשכונת בית וגן בירושלים. השופט כהן נהג לשבת בספרייה שלו, על כיסא גדול. ההרגשה שלי היתה שבנסיעה אליו יש ממד של עלייה לרגל, וגם התייעצות עם משפטן יוצא דופן, איש אשכולות, בן אדם בעל עומק אינטלקטואלי תרבותי ורגשי. הפגישה הראשונה בעניינו של עמוס ברנס התקיימה במהלך הכנת הבקשה למשפט חוזר. למפגש הגעתי יחד עם דוד ליבאי. כהן בירך אותנו שהחלטנו לקחת את התיק. הוא חשב שחשוב מאוד שיפעל בישראל גוף ציבורי שיטפל בתלונות מסוג זה ותיק ברנס היה לדעתו בהחלט תיק ראוי ומתאים לטפל בו. הוא חיזק את ידינו בעניין ברנס, שכזכור, נדחה כבר שלוש פעמים בבקשותיו למשפט חוזר".

שקרים ופגמים

הפגישה השנייה נערכה בערוב ימיו של השופט, ב-21 במארס 2002, ואליה הצטרף גם עו"ד דוד וינר, איש מפתח נוסף במאבקו של ברנס. בכתב העת "קריית המשפט" העלה וינר את רשמיו מאותו מפגש. "שבוע ימים לאחר שעמוס ברנס זכה במשפט חוזר, נערכה פגישה שלא אשכח לעולם", כתב במאמר שכותרתו "שני מכתבים לעמוס ברנס" (ממאמר זה וממאמר נוסף של וינר המנוח צוטטו כאן כמה ממכתביו של כהן). "ישבתי עם פרופ' קנת מן בחדר העבודה של השופט חיים כהן, ושוחחנו ארוכות על ההחלטה של השופטת דורנר, על משמעותה לגביו כאדם וכשופט, ועל תרומתה לפיתוח המשפט הישראלי. השופט כהן חקר אותי ארוכות על שלומו של עמוס ברנס. סיפרתי לשופט כהן, כי עמוס ברנס מוסר לו את אהבתו וכי הוא מצטער על כך שטרם שוחח עמו באופן אישי".

במשך שלוש שנים עמלו ארבעה פרקליטים מהסנגוריה הציבורית - דוד וינר, אלון בכר, עמי קובו וקרן ממן - על הכנת הבקשה למשפט חוזר בשמו של ברנס. האתגר היה עצום, בעיקר בהתחשב בכך ששלוש הבקשות הקודמות למשפט חוזר נדחו. למרות זאת, "צוות ברנס" בסנגוריה הצליח לפצח את ההרשעה המבוצרת ולפתוח, לאחר 26 שנים, את תיק הרצח המפורסם, תיק מספר 145/75, מדינת ישראל נגד עמוס ברנס.

"במקרה ברנס, הצטברות הפגמים שהתגלו עם חלוף השנים מקימה חשש כי הרשעת ברנס נגועה בפגמים דיוניים חמורים", כתבה השופטת דורנר בהחלטתה ממארס 2002. "השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של ברנס אינם בבחינת מעידה או שקר נקודתי של עד זה או אחר. הם מעוררים חשש ממשי כי עודף רצון של המשטרה והתביעה 'לסגור' את פרשת הירצחה של רחל הלר גרם להן לא פעם, גם לא פעמיים, להימנע מלדבוק באופן מלא באמת... שוכנעתי, כי בפגמים אלו, הרובצים לפתחה של המדינה, בצירוף האפשרות כי מודעות להם היתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, די כדי להורות על קיום משפט חוזר".

אבל בזה לא תמה הדרך. לאחר שהשופטת דורנר החליטה לבטל את פסק הדין ולהורות על משפט חוזר, התעוררה דילמה משפטית. "זאת היתה שאלה פרוצדורלית, טכנית, אבל היתה לה משמעות מהותית גדולה", מסביר מן. "כאשר בית המשפט מקבל בקשה לקיום משפט חוזר, הוא מבטל למעשה את פסק הדין הקודם ומורה על קיום משפט חדש. הדבר אומר שיוגש כתב אישום חדש. עמוס וגם אנחנו סברנו, שצריך להיות במקרה שלו זיכוי ולא רק ביטול (פסק הדין). בינתיים הוגש על ידי הפרקליטות כתב אישום חדש, אבל כעבור זמן קצר הפרקליטות הודיעה שמפאת בעיות פרוצדורליות, כמו חוסר יכולת לארגן עדים וכיוון שהמסמכים כבר 'הצהיבו', הם מחליטים למשוך אותו".

ובאיזה מצב העמידה אתכם החלטה זו?

"היתה לנו דילמה גדולה, האם מסתפקים בביטול ההרשעה, או פונים לבית המשפט על מנת לקבל זיכוי. היה ברור שהמשך המהלך המשפטי טמן סיכון שבית המשפט יפסוק שלמרות שההרשעה מבוטלת, ברנס לא יזוכה. בעצם, היה חשש שסירוב של בית המשפט להעניק לברנס זיכוי יהווה אמירה אשר תשאיר צל על ברנס".

שיתפתם בעניין זה את השופט כהן?

"כן. כיוון שלא רצינו להזיק לעמוס, פנינו לשופט כהן. רצינו לקבל החלטה מושכלת בעניין. הלכנו אליו, דוד וינר ואני. רצינו לשמוע את דעתו, מה אנחנו צריכים לעשות במצב כזה. אני זוכר שלפני שנכנסנו אליו ישבנו חצי שעה בחוץ, במכונית. דיברנו בינינו, כיצד נציג לו את הנושא כדי שכל התמונה תהיה מונחת לפניו. רק אז נכנסנו אליו. מיכל, אשתו, קיבלה אותנו. אחר כך היא אמרה לשופט שהגענו ואיפשרה לנו לגשת לספרייה שבה ישב. התיישבנו מולו. קודם כל הוא אמר לנו כמה הוא שמח שהשגנו את התוצאה של ביטול פסק הדין. הוא בירך אותנו על ההישג. הוא ראה בעניין הזה הישג היסטורי למשפט הישראלי וכמובן שגם הישג גדול עבור עמוס".

ומה היתה תשובתו בסוגיה?

"הוא אמר לנו: 'לכו עד הסוף'. השופט כהן נתן לנו את הגושפנקה לא להסתפק בביטול ולהשיג לברנס את הזיכוי. הוא הבין היטב את ההתלבטויות שלנו, אבל אמר באופן ברור וחד משמעי, ללא השתהות - 'להמשיך. לא לעצור'. זה חיזק אותנו מאוד. אין ספק שהרגשנו שקיבלנו ממנו תמיכה גדולה ואם עד לפני הפגישה איתו התלבטנו על האופן שבו נפעל, הרי שאחריה, יצאנו עם החלטה ברורה להמשיך".

כיצד נראית לך מערכת היחסים שהתפתחה בין השופט כהן לבין ברנס?

"אין ספק שהמפגש בין שופט לבין נידון בפלילים ואדם שהערעור שלו נשמע בפניו, הוא דבר בלתי שגרתי ובלתי צפוי. זה נדיר ותקדימי. אני חושב שהמפגש בין עמוס והשופט כהן מבטא את הצד האחר של המשפט. אלת המשפט מוצגת בתמונה הקלאסית כאשה המחזיקה מאזניים ועיניה מכוסות - כדי שהמשפט יהיה עיוור, במובן החיובי של המילה. כדי שהמשפט לא יהיה מוטה לצד מסוים באופן בלתי שוויוני או מסיבות פסולות. במקרה של השופט כהן, מדובר במקרה הפוך. כדי לעשות צדק, אל המשפט היה צריך להוריד את הכיסוי מעיניו, להסתכל ולהתבונן במעשיו כשופט. הוא היה צריך לבקר את עצמו ולהאזין למי שנשפט על ידו".

הוא לא קיבל את הכלל שפסק הדין של בית המשפט העליון הוא סופי, גם אם נפלה בו טעות. "פסיקתו לא היתה מקודשת בעיניו", כתב עליו שופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר.

"כן, רצוי ששופטים ייקחו את השופט כהן כדוגמה לשופט שידע להתבונן באנשים שנשפטו על ידו. הוא עשה חשבון נפש. פומבי. בוודאי לא קל לשופט להודות בטעותו, אבל הוא היה מספיק אמיץ לעשות את זה. הוא איפשר לעצמו לראות את ברנס ולדעתי, כתוצאה מכך גם נוצר הקשר החזק ביניהם".

למות עם הידיעה

בעקבות החלטת פרקליטות המדינה לא להגיש כתב אישום חוזר, החליט בית המשפט המחוזי בנצרת ב-11 בדצמבר 2002, ברוב של שניים מתוך הרכב של שלושה שופטים, לזכות את עמוס ברנס זיכוי "אילם", בלי התבססות על ראיות ובלי לקבוע שברנס לא רצח את רחל הלר. כעבור שנים, באוגוסט 2010, אחרי דיון בתביעת הנזיקין האזרחית שהגיש ברנס נגד המדינה, נפסקו לו פיצויים של חמישה מיליון שקל בגין מאסר שווא. השופט כהן כבר לא זכה לראות את הרגעים הללו.

"השיחה האחרונה שחיים ניהל בחייו, עם אדם חוץ ממני והילדים, היתה עם דליה דורנר", מספרת זמורה-כהן ומשלבת את ידיה. "בערב יום שני הודיעו ברדיו שהשופטת דורנר, לאחר עיון בבקשתו של ברנס, אישרה לקיים משפט חוזר. חיים נפטר ביום רביעי בבוקר. ביום ראשון הוא נכנס למיטה ואמר שהוא לא קם ולא רצה לאכול. זה היה הזמן שלו למות ופתאום הוא שמע את זה ואז הוא אמר לי, בתשע בערב: 'תני לי את דורנר בטלפון'. לא הכרתי אותה, אם כי בינתיים נעשינו ידידות טובות, והתקשרתי. היא לא היתה בבית ודיברתי עם בעלה. אמרתי לו שחיים רוצה לדבר עם דליה. הוא אמר שכשהיא תבוא היא תתקשר מיד".

השופטת דורנר סירבה לחשוף עניין אישי זה במסגרת כתבה בעיתון, אך בדברי הספד שנשאה לכבודו של השופט כהן התייחסה לאותו רגע: "ב-14.3.2002 הוריתי על קיום משפט חוזר לעמוס ברנס", אמרה. "ימים מעטים אחרי פרסום ההחלטה, בשובי לביתי בשעת ערב מאוחרת, נמסר לי כי השופט כהן ביקש לשוחח עמי בטלפון. התקשרתי לביתו. קולו כבר לא היה יציב, וניכר בו כי נחלש, אך את אשר אמר לי בקולו זה אני זוכרת מילה במילה. וכך אמר: 'אני מודה לך על שתיקנת את העוול שעשיתי. שתזכי לימים ארוכים'. התרגשתי עד דמעות".

"למחרת דליה באה לבקר אותו, אבל כבר אי אפשר היה", מוסיפה זמורה-כהן כשבין ידיה מונח ספרו האוטוביוגרפי של בעלה, ועל כריכתו מופיעות פניו המחויכות בשחור-לבן. "חיים לא היה במצב טוב. אבל דליה הורידה לו אבן מהלב. לחיים לא היה אמנם קשר אינטימי עם ברנס האיש, אבל היה לו קשר אינטימי עם האדם, עם הנפש. וזה היה מאוד חשוב לחיים. אני הייתי מאושרת שהוא יכול היה למות עם הידיעה שהפרק הזה הסתיים".*

החלטה אומללה

כך מגדיר עו"ד עדי בראונר את ההחלטה לקיים לברנס משפט חוזר

עו"ד עדי בראונר, בן 72, היה התובע שהגיש את כתב האישום המקורי בתיק ברנס. "שישה שופטים קיבלנו לידיהם את התיק, שלושה במחוזי ושלושה בעליון, וקבעו פה אחד שברנס אשם", אומר בראונר. "אז אחר כך השופט חיים כהן אמר 'טעיתי'. אז אמר. השופט כהן אמר שנעשה לברנס 'עוול', שלא היו ראיות מספיקות, בסדר. בניגוד אליו, כל השופטים חשבו אחרת, עד שהגיעה 'הגואלת', השופטת דליה דורנר. אני לא מצטער שהגשתי נגד ברנס כתב אישום. מול ההודאות, השחזור ועדים שתמכו בתיק, בתקופה שבה איש הפרקליטות לא ליווה את עבודת המשטרה כמו היום, אסור היה לי לקבל החלטה אחרת. אין פרקליט שלא היה מגיש כתב אישום בתיק כזה, שבו נמצאו ראיות מלוא הפח".

השופטת דורנר מצאה פגמים באיסוף הראיות של המשטרה, לא הבחנת בהם?

"אחרי שלושה שופטים שבחנו אפשרות למשפט חוזר בתיק ברנס, השופטת דורנר קיבלה החלטה שיש מקום לפתוח מחדש משפט. אוקיי, השכינה ירדה דווקא עליה והיא הבינה משהו שאחרים לא הבינו. לדעתי זאת היתה החלטה אומללה. יחד עם זאת, השופטת דורנר לא אמרה שברנס זכאי. אחר כך באה הפרקליטות והחליטה לא להופיע למשפט חוזר. בהחלט מצער, אבל כנראה לא היתה ברירה, כי חלק רב מחומר הראיות הושמד במשך השנים כיוון שאף אחד לא חשב שאחרי 30 שנה יהיה משפט חוזר. מהסיבה הזאת, וחשוב להדגיש זאת, ברנס זוכה זיכוי טכני, ללא שמיעת ראיות. זה כמו שקבוצת כדורגל מחליטה לא לעלות למגרש ואז הקבוצה השנייה ניצחה. זה ניצחון?"

בני משפחתה של רחל הלר, החיילת שנרצחה, לא הסכימו להתייחס לפרשת זיכויו של ברנס. השופט שלמה לוין, שדחה את ערעורו השלישי של עמוס ברנס, לא הסכים להגיב; כמוהו נהג גם חוקר המשטרה בתיק ברנס, סגן-ניצב שאול מרכוס.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ