בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקוריאה לישראל: יופי עצוב

הצלמת הקוריאנית ג'ונג'ין לי מסבירה מה הקשר בין צילום לשירה ואיך מדפיסים צילומים על נייר אורז. ישראל, דיוקן קבוצתי: כתבה שלישית בסדרה

20תגובות

"בתמונה הזאת אני מראה את היופי העצוב בישראל", אומרת הצלמת הקוריאנית ג'ונג'ין לי, כשהיא מתבוננת באחת העבודות האחרונות שלה, שמתפרסמת כאן לראשונה. לי, שהשנה מלאו לה 50, היא אחת משלוש הנשים בפרויקט הצילום "ישראל דיוקן קבוצתי", שבו השתתפו 12 צלמים בכירים מהעולם. הם תיעדו במשך תקופה ארוכה את ישראל מבעד לעדשת המצלמה.

את התמונה (לחצו להגדלה) צילמה לפני כשנה במדרשת בן-גוריון בנגב. כמו בעבודות אחרות של לי, גם כאן היא מנסה לתאר באמצעות הצילום מחשבות שהיא לא מצליחה לבטא במלים. הצופה נדרש לשקוע בהתבוננות פנימית, מדיטטיבית, מהסוג שלי מתרגלת באופן אישי בשנים האחרונות.

"אני חושבת שהצילום מראה את האופן שבו אני מפרשת את ארץ ישראל כמטאפורה. לא כייצוג של העולם האמיתי, אלא כמי שיכולה להיות בכל מקום", היא אומרת במעטה של מסתורין. "העבודה שלי היא לא רק הצילום, אלא גם משהו קרוב לשירה. לא עיסוק בנושא, אלא חשיפה של רגשות פנימיים".

ג'ונג'ין לי

היא ביקרה בישראל שלוש פעמים בשנה החולפת, לראשונה בחייה. בכל פעם באה לכמה שבועות. בהתחלה סיירה ברחבי הארץ - גם בגדה המערבית - בחיפוש אחר מושאים לצילום. ירושלים, כביש החוף, רמת הגולן, נצרת, מצדה ומצפה רמון היו חלק מהאתרים ברשימה שלה. בינואר התמקמה במדבר, והתוצאה לפניכם.

לי לא רוצה שיתייחסו אליה כאל צלמת, ודאי לא צלמת שמתעדת מקום וזמן מסוימים, כמו שעושים צלמי העיתונות או צלמי הפורטרטים. המחשבות והרגשות שלה בזמן העבודה על התמונה חשובים לה לא פחות מהצילום.

טכניקת העבודה ייחודית. את הצילומים היא מדפיסה בפורמט גדול על נייר אורז עשוי ביד. זה נייר דק אך עמיד מאוד, שמשמש זה מאות שנים להכנת יצירות אמנות בקוריאה ובמדינות אחרות באסיה. בתהליך ההפקה של הצילום, שנעשה באופן ידני, בחדר חושך ועם מכחול מיוחד, היא יוצרת הדפסים בעלי מרקם ייחודי ואיכויות של ציור.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

אולי בגלל התרבות שבאה ממנה ואולי בגלל אופיה, היא ממעטת לדבר. ודאי לא בשבחי עצמה. אבל לא חסרים אנשים שיעשו זאת במקומה. "לי היא אמנית האינטואיציה, שיודעת בדיוק לאן היא הולכת למרות שאין לה יעד כתוב. היא ניחנה במערכת ג'י-פי-אס פנימית, שקשה להסביר מאיפה הגיעה", מספרת הצלמת גלית אלוני, שהיתה אחת המלוות שסייעו ללי בעבודתה בישראל. בנוסף לאלוני, סייעה ללי אמנית קוריאנית שלומדת לתואר שני באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בירושלים.

"פעם היא נעלמה בתוך השיחים, כאילו בחרה להיעלם אל תוך עצמה, בחיפוש אחר משהו שידעה עליו מראש. ואז היא חזרה עם התמונה הזאת", מספרת אלוני. "היא גרמה לי לראות את ישראל כפי שלא ראיתי אותה מעולם".

עיקר העבודה של לי בישראל הוא צילומי נוף. עם זאת, גם אנשים ובתים השתקפו רבות מבעד לעדשה שלה. "רציתי לצלם את השכבות של ההיסטוריה. לראות את האבנים ולידן את הבתים שבנויים מהן ואת ההריסות של הבתים האלה ואת הבתים המודרניים", היא אומרת.

אף שסיירה בגדה וצילמה גם בדווים כחלק מהפרויקט שלה, לי לא ממהרת לחלוק עם הקהל את עמדותיה הפוליטיות ומחשבותיה על הסכסוך. "לא הגעתי עדיין למסקנה בקשר לישראל. אני אוהבת את האנשים כאן, אבל היה לי קשה לקבל את מה שקורה פה. זה יותר מדי מורכב", היא אומרת. "ניסיתי להבין את ישראל תוך כדי העבודה, אבל החלטתי לא להיות שיפוטית ונמנעתי מלערב את המחשבות שלי על הפוליטיקה ועל החברה בעבודה".

כמי שנולדה וחיה בקוריאה הדרומית היא היתה הצלמת היחידה בפרויקט שבאה מאסיה. היא גם יודעת משהו על סכסוכים פוליטיים, חומות והפרדה בין בני אדם. "חשבתי על זה הרבה. גם אצלכם וגם אצלנו יש הפרדה, אלא שבקוריאה היא הרבה יותר נוכחת. אנחנו בכלל לא רואים את הצד השני. בישראל אתם יושבים אחד בתוך השני ואחד ליד השני. בירושלים, למשל, ממש מרגישים את זה ברחוב. זה סיפור שונה", היא אומרת.

בילדותה התמחתה בקליגרפיה, אמנות עיצוב האותיות הכתובות. כשבגרה למדה קרמיקה באוניברסיטה של סיאול. לצילום התוודעה לראשונה כשיצאה לטיולים בטבע. אז גם גילתה את משיכתה למרחבים, לנופים ולריק. "אני אוהבת לצלם דברים שמרגישים ריקים, כמו חומה או פינה של בית. אני אדם מאוד פרטי, שמעדיף להיות לבד", היא אומרת.

אחרי שסיימה את הלימודים עשתה עבודות צילום שונות. אחת מהן היתה סדרת תמונות באי הררי אחד, שבו מצאה איש זקן שגר בבקתה ישנה עם אשתו במשך עשר שנים. הוא הקדיש את חייו לחיפוש צמח מרפא, שמעולם לא מצא. במשך שנה שלמה חזרה לי לאי לתעד את האיש הזה. התוצאה היתה הספר הראשון שלה, "בקתה בודדה באי מרוחק", שיצא לאור ב-1988. אחריו ראו אור, בזה אחר זה, ספרי צילום דוגמת "המדבר האמריקאי"; "נופים מפוזרים"; "שממה"; "מדבר" ו"רוח".

כשהיתה בת 27 נסעה ללמוד לתואר שני בצילום באוניברסיטת ניו יורק. בהמשך הוצגו עבודותיה בשני מוזיאונים חשובים בעיר - המטרופוליטן והוויטני - ובמוזיאונים באירופה ובאסיה.

בתחילת דרכה היתה העוזרת של הצלם השווייצי המפורסם רוברט פרנק, וייתכן שממנו שאבה את ההקבלה בין צילום לשירה. ב-1951 הוא אמר בראיון למגזין אמריקאי: "כשאנשים יסתכלו על התמונות שלי, אני רוצה שהם ירגישו כמו שהם מרגישים כשהם רוצים לקרוא שורה של שיר פעמיים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו