שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת

כשנדאל עותמאן מטמרה בגליל התחתון ביקר בקיץ האחרון במאהלי המחאה בדרום תל אביב, הוא הבין שנפל דבר בישראל. "ישבנו שם עם פעילי שכונות, יהודים מזרחיים, ובפעם הראשונה ניהלנו אתם דיאלוג", הוא אומר. "הצלחנו לדבר אפילו על הכיבוש". עותמאן, עורך דין במקצועו, הוא חבר הנהלת ארגון מוסאווא, שפועל למען שוויון זכויות לערביי ישראל. על חוויותיו כערבי ישראלי שלקח חלק במחאה החברתית, סיפר השבוע בדיון מיוחד שכינס ארגון "קרן אברהם", הפועל לקידום השוויון והדו-קיום בין ערבים ליהודים בישראל.

משתתף אחר בכנס, חבר ההנהגה הארצית של המחאה, רג'א זעאתרה מחיפה, קטע את דברי עותמאן, והכריז: "אני הצלחתי לדבר עם הפעילים היהודים אפילו על הפליטים. פגשתי שם פעיל ליכוד שאמר לי שהוא מתנגד לכיבוש". אבל אז, לדבריהם, ביקשו מהם פעילי השכונות לדחות קצת את הדיבורים הנשגבים על השלום, ולהתמקד במכנה המשותף החדש בין היהודים והערבים, שהתגלה לפתע בקיץ האחרון: המצוקה החברתית.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

עותמאן שמע שם לראשונה שלא רק ערבים מתמודדים עם הריסות בתים. גם בתל אביב, גילה, יש שכונות מצוקה שמפונים בהן תושבים מבתיהם בידי הרשויות ויזמי נדל"ן. "אמנם בסופו של דבר גם חלק מהבתים האלה היו שייכים לערבים עד 1948, אבל לפחות מצאנו מכנה משותף עם יהודים שביתם נהרס", אמר בקצת אירוניה עצמית.

מפגינים בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה. "הפיתות מתייקרות, החינוך עולה הון תועפות ולצעירים אין איפה לגור" צילום: חגי פריד

הערבים הישראלים הכירו את עולם המושגים של המחאה החברתית עוד בטרם באה לעולם. מצוקת הדיור והמחסור בקרקעות ובתוכניות המתאר הם עניינים שעומדים שנים בלב המאבק שלהם בממסד. תחושות הקיפוח, האפליה, חוסר השוויון והעדר הצדק החברתי, מוכרות להם היטב. הם זיהו את הפוטנציאל הטמון במחאה שיזמו הבורגנים מתל אביב בקיץ כבר בשלביה הראשונים. עד מהרה חברו להנהגת המחאה הארצית, לקחו חלק פעיל בעצרות והקימו מאהלים ביישובים ערביים.

לתחושת הסולידריות החברתית בין יהודים וערבים ישראלים, שנולדה בקיץ האחרון, יש כעת ביטוי גם בסקר חדש שנעשה ביוזמת קרן אברהם וקרן פרידריך אברט הגרמנית. הסקר בדק את מעורבות ערביי ישראל במחאה החברתית.

לפי הסקר, שנעשה באמצע אוקטובר ונחשף כאן לראשונה, רוב הערבים (כ-60%) תמכו במחאה החברתית וראו בה ביטוי לשאיפות משותפות ליהודים ולערבים. שיעור ניכר מהערבים (19%) השתתפו בפועל במחאה - בהפגנות, בעצומות ובפעילות במאהלים. מדובר בשיעור גבוה במיוחד של משתתפים. בציבור היהודי, שהתמיכה הכללית במחאה היתה בו גבוהה הרבה יותר (כ-90% לפי סקר אחר), ההשתתפות הפעילה בה עמדה, כמו אצל הערבים, על 19%. בתום ההפגנות הגדולות הביעו 40% מהערבים שהשתתפו בהן עניין בהידוק שיתוף הפעולה עם יהודים.

את הסקר, שעשתה חברת TNS/Teleseker, חיברה וניתחה דליה שיינדלין. תוצאותיו הן בשורה טובה למי שקירוב לבבות בין יהודים לערבים יקר לו. "החברה הערבית לא ויתרה על קיומה של חברה ישראלית משותפת לכולם", אמרה שיינדלין. "בעיני רוב ניכר בציבור הערבי, המחאה היא הזדמנות להתחבר למשימה משותפת. ההשתתפות במחאה נושאת פירות של עניין מוגבר בשיתוף פעולה עם יהודים".

אמנון בארי-סוליציאנו, ממנהלי קרן אברהם, שותף לאופטימיות, אך יש לו ביקורת על מנהיגי המחאה. "הסקר מעלה כמיהה, תקווה ובקשה להתחברות ולהשתתפות בשיח בקרב האזרחים הערבים. הם היו מוכנים לקפוץ על העגלה, אבל מי שנהג בה לא הושיט להם יד", אמר בכנס. "המנהיגים לא באמת אמרו לערבים, ‘בואו תהיו חלק' ולא היו מוכנים להקריב את הקהל היהודי שעבורו צדק חברתי יכול להתקיים לצד כיבוש, אפליה וגזענות. יש פה החמצה מסוימת. חבל", אמר והוסיף: "נצטרך לחכות לפעם הבאה. בטח תהיה עוד הזדמנות שיהודים וערבים יוכלו להשתתף יחד בתהליך שיעצב את העתיד".

סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, סיפרה בכנס ש"כבר בהתחלה היה ברור לנו ששיתוף פעולה יהודי-ערבי הוא תנאי הכרחי להצלחת המחאה. הבנו מיד, שכל עוד מדברים רק על הסכסוך, אנחנו בעצם מנציחים את המשך השיטה הכלכלית המנוונת".

לדבריה, בשלב מוקדם יחסית ניסתה ההנהגה לרתום את הערבים הישראלים למחאה החברתית, וחיפשה את המכנה המשותף, שעליו יוכלו כולם להסכים. "בשלב הראשון זה היה הבית. על דיור כולם יכולים לדבר. משם המשכנו הלאה לחינוך, לרווחה ולבריאות - נושאים שנוגעים גם ליהודים וגם לערבים", אמרה.

לדבריה, בתחילת הדרך היו מתנגדים לשיתוף הפעולה הזה. "תקפו אותנו, המנהיגים, שאנחנו משתפים פעולה עם הערבים", היא סיפרה. גם בצד הערבי היתה התנגדות. זעאתרה נזכר בתגובה של התנועה האיסלאמית. "הם אמרו, ‘אוי ואבוי שאתם הולכים לישון עם היהודים ברוטשילד'", הוא סיפר. והיו פעילי שמאל שסירבו להצטרף למחאה. "הם אמרו לנו שאם לא נעסוק באופן ישיר בכיבוש, שום ערבי לא ירצה להשתתף במחאה החברתית", אמרה שפיר.

מוחמד דראושה, ממנהלי קרן אברהם, נתקל בקשיים כשביקש להשתתף במחאה. דראושה, שבא למאהל בשדרות רוטשילד זמן קצר לאחר שהוקם, מצא שם סיסמאות שלא נעמו לו. "בהתחלה השתמשו בשלטים כמו ‘כולנו יהודים' או שדרשו ‘פתרונות ליוצאי צבא', והרגשנו שהטרמינולוגיה הזו דוחקת אותנו הצדה", אמר.

חרף זאת הוא ראה את הפוטנציאל הגדול הטמון בשילוב הערבים במחאה: "מצאתי אנשים שמיקדו את דרישותיהם בעיקרון אחד - צדק חברתי - שיכול להוות מכנה משותף להם ולאזרחים הערבים בישראל. בפעם הראשונה אולי נוצרת כאן הזדמנות לקונסנסוס חברתי-כלכלי בין הרבדים הרבים של האוכלוסיה היהודית ובין האוכלוסיה הערבית בישראל", סיכם את רשמיו מהביקור באוהלים בשדרות רוטשילד. "אין ספק שהנמענים של המחאה הם אותם נמענים של מחאת החברה הערבית. זה אותו מינהל מקרקעי ישראל, אותו מינהל התכנון, אותן ועדות תכנון ובנייה, אותו משרד תחבורה, אותו משרד חינוך, ואותו משרד אוצר".

25 מאהלים

25 מאהלי מחאה ערביים הוקמו בקיץ ברחבי הארץ. הראשון הוקם לקראת סוף יולי בעיר בקה אל-גרבייה. המארגנים תלו על האוהלים שלטים שנכתב בהם "ביבי גם לנו מגיע דיור בר-השגה". בהמשך התרחבה המחאה גם ליישובים נוספים, בהם מג'ד אל-כרום, קלנסואה, טייבה, סכנין ויפו. זאת, בנוסף למאהל היהודי-ערבי שהוקם בשדרות רוטשילד בתל אביב.

הפעילים הערבים מחו גם על עניינים מקומיים, שלא העסיקו את דרי המאהל בשדרות רוטשילד. הם דיברו על כך שרק בשנה שעברה החל משרד התחבורה להפעיל תחבורה ציבורית באום אל פחם, עיר של כ-35 אלף תושבים. הם עסקו במצבן העגום של הנשים הערביות בישראל, שרק רבע מהן עובדות, ותהו איך ייתכן שמדובר בשיעור הנמוך ביותר במזרח התיכון, נמוך יותר מזה של איראן.

פעילים ערבים נשאו נאומים בעצרות שהתקיימו ביישובים ערביים ובעצרות הגדולות בתל אביב. ב-13 באוגוסט דיבר זעאתרה, מיוזמי מאהל ואדי ניסנאס בחיפה, לפני כ-30 אלף מפגינים, יהודים וערבים, בעצרת בעיר. "הסבל הוא שונה, לרוב קשה יותר", אמר אז. "לא הרבה אוכלים קוטג' אצלנו בוואדי, מעדיפים לבנה. אבל גם הפיתות מתייקרות, החינוך עולה הון תועפות ולצעירים אין איפה לגור".

לקראת "צעדת המיליון", שנערכה בראשית ספטמבר בתל אביב, פירסמו מנהלי קרן אברהם מאמר וקראו לציבור הערבי להשתתף באופן פעיל בהפגנה. "אין מדובר כאן בעוד קבוצת אינטרס, אלא במחאה של כלל האזרחים, למען כלל האזרחים. יהודים וערבים צריכים לצעוד שכם אל שכם", כתבו.

אחד הפעילים הבולטים בקרב ערביי ישראל היה רביע פאהום מנצרת, פעיל חד"ש וסטודנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בעצרת האחרונה של המחאה החברתית, ב-29 באוקטובר בכיכר רבין, הוא נשא נאום שעורר הדים רבים, ובו ביטא את המשותף בין המחאה החברתית היהודית והערבית ואת הקשיים הייחודיים לערבים שמשתתפים בה. "בשבילי, הקיץ לא נגמר", הוא פתח. "אני הגעתי לעיר הזו מנצרת כדי ללמוד. מאחורי ארבע שנים ארוכות של ניסיונות למצוא דיור כאן, כל שנה אני עובר אותו מסע חיפושים. למצוא דירה אחרי דירה, להתגבר על המחירים הגבוהים, וגם להתמודד עם האפליה, עם הקרעים בחברה בישראל, עם האי שוויון.

"ואז בא הקיץ הזה, וצעקנו יחד ‘עד כאן'. פתאום, עם האוהל הראשון ברוטשילד, החל להיווצר מרחב שבו יכולתי להיות. רקמנו שותפות שבה יכולתי, בפעם הראשונה, לקחת חלק, שותף מלא. בלי הצורך לעבור בדיקה ביטחונית או רקטלית בכניסה. שם, בנקודה הזאת, התהוותה מהפכה תודעתית, שאיפשרה שינוי אמיתי.

"מצוקת הדיור, ואצלנו מצוקת הקרקעות, נתגלתה כמצוקה משותפת, בין נצרת לעפולה, בתוך שכונות כוואדי אל-ניסנאס, הדר ומרכז הכרמל, בין הבדואים בנגב לקרית שמונה, ובין שכונת התקוה ליפו. האין זו אותה מצוקה ואותה מהפכה ואותה תקווה? את המאבקים האלה, כמו מאבק הדיור צריכים לנהל יחדיו. אני באתי לכאן כדי לעבוד ביחד, אתם אתי ואני אתכם, על אותו עתיד חדש. כדי לספר לכם על האלטרנטיבה שלנו - מדינה שאחראית לאזרחיה".

בכינוס השבוע סיפר פאהום ש"בהתחלה, כשהמחאה תויגה כהפגנה של מעמד הביניים התל אביבי, לא התעניינו בה. אחר כך הבנו שחשוב שנהפוך אותה לכזו שמייצגת גם אותנו. הלכנו לשם, היינו אקטיביים והשתתפנו בישיבות של ההנהגה".

שפה חדשה

לא כל המנהיגים ואנשי הרוח הערבים היו אופטימיים ביחס למחאה. עורך הדין עלי חיידר, מנכ"ל עמותת "סיכוי", חש תסכול כששמע לראשונה את הסיסמה המובילה, "העם דורש צדק חברתי". "ברור שמדובר בעם היהודי ולא באוכלוסיה הפלסטינית בישראל. אלה היו הפגנות יהודיות פר אקסלנס ומחאה יהודית באופן מופתי. הערבים נותרו בשוליים שלה", אמר. "כוונתה המקורית של הסיסמה, שיובאה מהמהפכות בעולם הערבי, היתה לעם במובן של אזרחים. כך צריך היה להיות גם בישראל: האזרחים דורשים צדק חברתי".

בשבועות האחרונים סייר חיידר במאהלי המחאה של תנועת "לכבוש את וול סטריט" האמריקאית ודיבר גם עם פעילים חברתיים בקנדה, כדי ללמוד מהם איך להפוך את המחאה לאזרחית יותר ופחות לאומית. "הם מדברים שם על אזרחות כמושג מכונן ומרכזי. אני מקווה שנלמד מהם איך בונים את מושג האזרחות השוויונית והפעילה גם בישראל, כמדינה דמוקרטית. למדנו ממצרים שיש פאזה שנייה למחאה. אולי תהיה פאזה שנייה גם כאן", הוסיף.

ההיסטוריון ד"ר עאדל מנאע, מנהל המכון להכשרת מורים ערבים בבית ברל, השמיע השבוע דברים קשים בכנס, והדגיש את הפערים בין היהודים לערבים שנחשפו גם במחאה החברתית. "יש בעיה של אמון ושל תקווה", אמר. "חשוב לדבר בגובה העיניים ולא בסיסמאות. מאז קום המדינה, גם הממשלות וגם הציבור נהנו מהמצב הזה, שבו הערבים מדוכאים ומופלים לרעה".

לדבריו, "לא זכור לי שקמה מחאה חברתית ופוליטית יהודית שנוגעת לאוכלוסייה הערבית, למרות שהנושאים שלה אמורים להיות במרכז השאלה של הצדק החברתי: הבדואים, הנפקדים-הנוכחים והפגיעה הכלכלית והחברתית בערבים הישראלים". אבל מנאע עדיין אופטימי. "זה לא אבוד", הוא אומר. "גם מהניסיון האישי שלי, הערבים בישראל מאוד רוצים להתחבר, להתקבל ולקחת חלק, גם אם בשלב הראשון יבקשו מהם לא לדבר על פוליטיקה ועל הכיבוש. צריך רק לתת להם את התחושה שבאמת מתכוונים לשתף אותם ולא רק לנצל אותם כדי לקבל עוד קולות או תמיכה במחאה".

לכך הוסיף זעאתרה, במאמר שפירסם בחוברת שיצאה השבוע לאור באמצעות קרן אברהם: "במשך עשורים רבים העדיפו מרבית אזרחי ישראל היהודים להתעלם, יש שיאמרו להתכחש, לאי שוויון שיצרו ממשלות ישראל לדורותיהן... בקיץ האחרון נפל דבר בחברה בישראל; יש שיח חדש, שפה חדשה. לאיש אין ציפייה שהמאבק הזה יספק תשובות... אבל בלי התמודדות עם האפליה כנגד האזרחים הערבים, הכלכלה לא תצמח ולא תשגשג. אין ולא יהיה צדק חברתי ללא שוויון אזרחי".

"צדק חברתי", הסביר זעאתרה, "הוא גם הזכות של ילדה בכפר אל-עראקיב לקורת גג שאינה נהרסת חדשות לבקרים ולבית ספר שיש דרך סלולה להגיע אליו. זוהי גם זכותם של צעירי ג'סר א-זרקא לקרקע עליה יוכלו להקים בית ולהתפרנס בכבוד. זוהי הזכות של סטודנטית מנצרת ללמוד במוסד מוכר וממומן על ידי המדינה".

דראושה סיכם השבוע, בדבריו בכנס, את התחושה של רבים מערביי ישראל, שנעה בין אופטימיות זהירה לחשדנות: "רצינו לראות אם נוכל למצוא טריטוריה חדשה לשיתוף בין הקהילות היהודיות והערביות, מאחורי הנושאים הפוליטיים ומעבר לנושאים המסורתיים שעליהם מדברים, ודרך זה לפתח אג'נדה חברתית חדשה", אמר. "השאלה היא האם המשותף הזה שמצאנו במחאה נחשב כגרעין חזק שאפשר לבנות עליו, האם יש לו שותפים בצד היהודי והאם המחאה מכשירה את השטח למרחב משותף בינינו". *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ