בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חילוני, ערבי וחרדי עולים לרכבת

המגזרים השונים בירושלים, השקופים זה לזה ברחובות העיר, מוכרחים להצטופף יחד ברכבת הקלה. פצצת זמן או מתכון לנורמליות?

36תגובות

כשהרכבת הקלה של ירושלים נראית ממרחק, מודיעה על בואה בדנדון עדין וגולשת לתחנה הראשונה שלה מול הר הרצל, כבר עומדים רבים ומצפים לה בהתרגשות. כמעט בכל שעה משעות היום או הערב נראות באזור התחנה הזאת משפחות על עולליהם וטפיהם, אברכים עבדקנים ובחורי ישיבה צעירים, תושבי השכונה החרדית בית וגן. וכשהיא עומדת, תמיד ירוצו לקראתה כמה נוסעים נוספים, חסרי נשימה, ידם האחת אוחזת בכובע לבל יעוף ברוח. למראם עולה בדמיון סצינה מסרט נשכח, שבה רכבת קיטור גדולה עם עשן לבן מיתמר חוצה את המרחבים (רוסיה? אסיה?), וילדי הכפר רצים לקראתה.

תחושה דומה מציפה גם בקצה האחר של המסילה, בצפון העיר, בשכונות הערביות שועפט ובית חנינא, למראה הרציף העמוס. גם כאן, כמו בשכונות החרדיות, נראים עוללים בעגלות או על הידיים, עטופים היטב, בשעות הערב המאוחרות. וכשנערים על אופניים מנסים להתחרות ולהשיג את הרכבת היוצאת מהתחנה, נדמה ביתר שאת שתושבי העיר, ממערבה וממזרחה, של העיר חשים התפעמות רומנטית מהקידמה והחדשנות שהרכבת מייצגת. ובמיוחד כשהיא עוברת בגשר המיתרים, היא כאילו מביאה בכנפיה ניחוחות זוהר מהכרך הגדול אי שם, הרחק כל כך מירושלים.

כך, כחודשיים אחרי שהחלה לפעול הרכבת האמורה לשוות לעיר מראה קוסמופוליטי, מראה של בירה ממש, הרכבת מדגישה דווקא עד כמה פרובינציאלית ירושלים. השבוע ניצלו רבים את הימים האחרונים שאפשר היה לנסוע ברכבת חינם אין כסף. רק אתמול (1.12) החלו לגבות דמי נסיעה כדי לסייר בעיר.

באחד הערבים השבוע, בערך בתשע, נכנס גבר מבוגר, מרכיב משקפים עבות מסגרת, לאחד הקרונות בתחנה הראשונה הצפונית ביותר, בשכונת "פסגת זאב", ונראה כמשתאה. "איזה יופי!" הכריז באוזני הנוסעים הבודדים שישבו בקרון ונראו אדישים ומפוהקים. "עשיתי טיול, ועכשיו אני חוזר. זה פנטסטי הרכבת הזו".

אמיל סלמן

אבל נראה שלא הכל פנטסטי. יש יותר ויותר דיווחים על קטטות בין ערבים ויהודים. תקרית כזו אירעה למשל השבוע, כשנערות יהודיות ריססו בגז פלפל נערות ערביות. הרכבת עצרה, מאבטחים פרצו אליה ומד"א הוזמנו לטפל בנערות הערביות. הנערות היהודיות עוכבו לחקירת משטרה, וטענו שהערביות התגרו בהן.

לחצו לייק לקבלת מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לעמוד הפייסבוק שלכם

אך גם בנסיעות חלקות ברכבת, שעוברות ללא הפרעות, אפשר בקלות להבחין - במיוחד בתחנות מסוימות בגבול בין שכונות ערביות ויהודיות - במתחים הסמויים בין האוכלוסיות. ניתן אף לשער איך מבטים הננעצים, בתמימות או שלא בתמימות, צחוקים והערות בין צעירים, יכולים להתפתח לתגרה.

פעם אחת בנסיעה, באזור הר הצופים, התיישב ילד ערבי כבן 10, כנראה בטעות, ליד נער שנראה כמשתייך לנוער הגבעות. הנער וחבריו ציחקקו ושלחו מבטים לעבר הילד, עד שהבין את הרמז ועבר מקום. המגזרים השונים בירושלים, ערבים או יהודים, חרדים או חילונים, בדרך כלל שקופים זה לזה. הם חיים מימים ימימה בשכונות נפרדות, נוסעים באוטובוסים נפרדים שמובילים אותם הישר לשכונות שלהן, בדרך עוקפת. וכך הם התרגלו שלא להתייחס אלה לאלה ביומיום. סכסוכים שפורצים מדי פעם בין האוכלוסיות מתלקחים באזורים מועדים, שבהם האוכלוסייה מעורבת: בקריית יובל בין חילונים ובין חרדים, בפסגת זאב בין יהודים וערבים.

רק כשנוסעים מקצה העיר לקצה אפשר להיווכח שהרכבת הקלה מפירה בעצם את הסטטוס קוו הזה, שהיא חתרנית מאין כמותה, במסלול שלה העובר בשכונות הערביות שועפט ובית חנינא בדרך לפסגת זאב. מתי לאחרונה ביקרו ירושלמים בשכונות ערביות? כשהרכבת עוצרת במרכזי השכונות האלה, פתאום מתברר שהן תוססות, החנויות פתוחות בשעת לילה והחיים זורמים שם כמו בכל מקום אחר. כשהיא עוזבת את מרכז העיר לכיוון העיר העתיקה, הרכבת נמלאת זוגות צעירים ערבים שעולים עם העגלות, נשים בהריון, זקנות וזקנים. אוכלוסייה שאינה נראית בדרך כלל ברחובות העיר.

גם בזירה אחרת הרכבת שוויונית ומתעלמת ממתחים סמויים של קיצוניות דתית. בקרונות הדחוסים אפשר לפגוש במראות שלא ייראו באוטובוסים ברחבי העיר, שהפכו זירת הקצנה. כך, נוסע חרדי לא קם בחלחלה כשהתיישבה לידו גברת במעיל אדום בוהק. אחר שנראה חסיד בחזותו התיישב בטבעיות ליד נערה במכנסיים.

בנוף הנשקף מחלונותיה, ובנוף האנושי שבתוכה, הרכבת מכריחה את האוכלוסיות להתחכך אלה באלה ולהישיר מבט. השאלה היא האם המרחב החדש הזה, שבו ההתחככות הכרחית, הוא פצצת זמן או שהנורמליות תוסיף ותתגבש עם הזמן? האם התקריות האחרונות הן אות לבאות, או רק חבלי לידה, והן ייעלמו עם הזמן?

נוסעת סיפרה שהיא משתמשת ברכבת כל יום, והעידה כי לא היתה עדה לשום תגרה בין יהודים לערבים. "הנסיעה ממש בטוחה", אמרה. "רק מאוד אטית. לכן אני נוסעת ברכבת רק בערב". גם מאבטח באחת התחנות אמר שאין בעיה, גם לא בשכונות הערביות. "יש מאבטחים שעולים, ואם קורה משהו הרכבת נעצרת ומזעיקים אותנו", אמר. "ויש גם אזרחים טובים", הוסיף כרומז שיש מאבטחים סמויים.

רוב הנוסעים ברכבת לא נראו מוטרדים ממתחים אתניים או חברתיים, אלא מהכסף שאמורים לגבות מהם תמורת הנסיעה וסידורי הרכישה של כרטיסי הנסיעה. "הרבה פחות אנשים ירצו לנסוע ברכבת", אמרה בידענות נוסעת. "ואז יהיה פחות דחוס והרבה יותר נעים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו