שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אביבה לורי
אביבה לורי

רק "חיכוך" אחד היה לדני שק, שגריר ישראל בצרפת, עם הבוס האחרון שלו, שר החוץ אביגדור ליברמן. זה היה ב-2009, בעקבות ביקור ממלכתי של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפאריס. לפגישת עבודה מדינית בארמון האליזה עם נשיא צרפת, ניקולה סרקוזי, לקח איתו נתניהו את חבר הכנסת דניאל בן סימון, על תקן של צרפתולוג וכאות תודה על כך שבא לשמוע את נאום בר אילן שלו, את ראש המטה לביטחון לאומי עוזי ארד, וכמה מיועציו. אל הפמליה הצטרפו גם השרים יובל שטייניץ וגלעד ארדן. בפגישה נכח גם השגריר שק.

"באותה פגישה התבטא סרקוזי בצורה מאוד לא דיפלומטית ואמר לנתניהו דברים קשים מאוד נגד ליברמן", אומר שק. "הוא היה תקיף ומתריס ושאל את נתניהו בנוכחות כולם: 'איך אתה יכול למנות את האיש הזה עם הדעות האלה לתפקיד הזה ולממשלה שלך? לא נשמע כדבר הזה שאני, ניקולא סרקוזי, איאלץ להגיד את זה, אבל אני לא אקבל אותו ולא אפגש איתו'. כולם זזו באי נוחות בכיסאותיהם ונתניהו ניסה להגן על ליברמן ואמר שהוא לא כזה נורא. כשחזרנו למלון אסף ראש הממשלה לחדרו את כל מי שהיה בפגישה וביקש שאת החלק הפוליטי, הוא התכוון לדבריו של סרקוזי, אף אחד לא יספר לאף אחד.

"עברו יומיים, וכשכולם חזרו לארץ זה דלף, ואז קיבלתי טלפון זועם מהלשכה של ליברמן. אנשים שם כעסו עלי - בשמו של השר, אני מניח - על שלא סיפרתי לליברמן, שאני בעצם שליחו, מה היה בפגישה. אמרתי להם: 'ולמה ראש הממשלה לא סיפר לו?'"

דני שק בשאנז אליזהצילום: דניאל מורדזינסקי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

זה ה"חיכוך" היחיד שהיה לו עם ליברמן, אומר שק, ואף על פי כן, אחרי שסיים את תפקידו בצרפת לפני שנה, החליט לתלות את הצילינדר. זו לא היתה החלטה פשוטה או קלה לדיפלומט מקצועי כמוהו. שק צבר ותק של 27 שנה בשירות החוץ. הוא שירת תחת שרי חוץ רבים שייצגו מפלגות שונות, ולדבריו שירת את כולם בנאמנות ("אם כי לא באותה מידה של אושר אישי"), ולא הרגיש סתירה פנימית חריפה בין עבודתו המקצועית לבין השקפת עולמו. עד לפני שנתיים, אז התיישב ליברמן על כורסת המיניסטר.

"נקודת המשבר שלי", אומר שק, "היתה בכנס השגרירים ב-2009, אירוע שמשרד החוץ מארגן פעם בשנה ושאליו מגיעים השגרירים מכל העולם. ושם אמר שר החוץ החדש, שמשרד החוץ הפך למשרד לעניינים פלסטיניים, והתכוון לתקופתה של ציפי לבני כשרת החוץ, ושלדעתו משרד החוץ לא צריך לעסוק בתהליך השלום, כי במילא לא יהיה תהליך. אני דור שני במקצוע הזה, אבא שלי (זאב שק) השתייך לדור של דיפלומטים שרק חלמו על עשיית השלום עם שכנינו; הם הבינו שזה הייעוד של הדיפלומטיה הישראלית. זה רעיון העל של הדיפלומטיה: לשפר את היחסים בין מדינות ולא לקלקל אותם. איך אפשר להגיד שמשרד החוץ לא צריך לעסוק בזה?

"זה חסר אחריות מצדו של שר החוץ לומר את זה בפומבי. גם אם אתה משתייך לזן הכי סקפטי וציני של ישראלי, גם אז אתה מבין שהדרך שלך לייצר סביבה בינלאומית אוהדת היא לשכנע את העולם שלפחות יש לך מוטיבציה לשלום". יועץ התקשורת של שר החוץ, בתגובה: "השר ליברמן אמר בכנס השגרירים כי 'משרד החוץ אינו צריך להיות רק משרד לענייני פלסטינים' ובאמת, בניגוד לקודמיו בתפקיד השר ליברמן עוסק, בנוסף להידוק הקשרים עם ידידותינו משכבר הימים, גם בפיתוח קשרים עם מדינות חשובות שהוזנחו במשך שנים רבות, ובחודשים האחרונים אפשר לראות את חשיבותן ואת חשיבות פעילותו זו של השר בפורומים בינלאומיים".

שק אינו מערער על זכותו של ליברמן לשטוח את משנתו בכל מקום, להפך. לדעתו, ליברמן זכה ביושר במנדט מהציבור הישראלי לעשות זאת. "אבל כאן נחצה איזשהו רף", הוא מבהיר. "הוא נכנס לעולם שבו יש קודים ונורמות והוא לא מכבד אותם. כאשר שר החוץ נוסע לעצרת האו"ם ומנצל את הזירה בשביל לתקוף את הממשלה ומזלזל בראש הממשלה שלו - זה חורג מהמנדט והחופש שנתנו לו הבוחרים. במדינות אחרות, עוד לפני שהוא היה חוזר לארץ הוא כבר לא היה שר חוץ. אנחנו משתדלים לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אבל זה קצת בעייתי כששר החוץ הוא הכובסת".

העולם לא משתכנע

גם עכשיו, כשהוא כבר בתהליכי פרישה ממשרד החוץ, עדיין קשה לו לחרוג מהשפה הדיפלומטית שבה הורגל במשך כל כך הרבה שנים. ליברמן, מתברר, "עוזר" לו להיגמל ממנה. "אחד הנושאים שמטרידים אותי היום זה הנטייה שלנו להסתגרות ולדיבורים שבמילא כולם נגדנו", אומר שק. "אבל למזלנו, יכולת ההשפעה של ליברמן הרבה יותר קטנה ממה שחושבים".

ממה אתה מסיק את זה?

"הוא כזה פרובוקטור, שמהר מאוד שרים וראשי מדינות מבינים שהוא לא קובע, ופחות ופחות סופרים אותו".

איך יכולת להסביר בחוץ מדיניות שאתה לא מאמין בה?

"השתדלתי לא לעבור את הגבול ולשמור על הגינות מקצועית. שירות ציבורי בעל עמוד שדרה ומוטיבציה הכרחי במקום אקלקטי כמו ישראל. זה אחד הדברים המרכזיים הטובים שירשנו מהבריטים. יש לי כבוד לאנשים שעושים את זה. כל הקריירה שלי היתה הליכה על הסף: טלטלה במציאת נקודת איזון בין להישאר נאמן לשולחים שלי, לא לעבור את הגבול ולא לייצר סנסציות, לא להגיד 'שר החוץ אידיוט' ו'ראש הממשלה דביל', ומצד שני, לא להיות סתם מכונה ולהגיד 'אין תגובה' על כל דבר או לקרוא מהדף את המסרים שגיבשת עם חבריך לפני מסיבת העיתונאים. כשאתה משרת בחו"ל ומייצג את המדינה, אתה לא מייצג רק את הממשלה אלא את החברה כולה, שיש בה גם אופוזיציה".

על הדברים האלה מגיב יועץ התקשורת של ליברמן: "בנאומו של השר ליברמן באו"ם הוא הציג בצורה דיפלומטית את השקפתו, כשר החוץ הישראלי, לגבי הדרך להגיע להסדר עם הפלסטינים, דרך שאינה סותרת כל החלטה אחרת שהתקבלה או לא התקבלה בממשלה. בנוגע לטענה כי 'ראשי מדינות פחות ופחות סופרים אותו' - השר ליברמן קיים במהלך כהונתו עד היום כ-500 פגישות עם ראשי מדינות ושרי חוץ מכל רחבי העולם ומכל המדינות שלהן קשר דיפלומטי עם ישראל".

שק, שהתפקד לפני שנה למפלגת קדימה, טוען שההיצמדות הקפדנית לפרוטוקול הדיפלומטי אינה תכונה שמאפיינת שגריר טוב. "בעיני המדד לאיש משרד-חוץ טוב זה הנכונות ללכת צעד אחד מעבר למה שמתבקש מהפרוטוקול", הוא מסביר. "אני מדבר על יוזמה, מעורבות ואומץ לב להגיד דברים שהממונים עליו, כולל הנבחרים, אולי לא יאהבו לשמוע. אמרתי דברים כאלה והעולם לא התמוטט. לפעמים אמרו לי שזה נהדר ולפעמים אמרו לי שאני אידיוט. אבל אם אתה עושה את זה בצורה מנומקת שום דבר לא קורה".

אתה יכול לתת דוגמה למקרה שבו נזפו בך?

אביגדור ליברמן ועמיתו הצרפתי אלן ז'ופהצילום: ארז ליכטפלד

"בשלב מסוים של הקריירה שלי - לא אוכל לפרט כי מדובר במסמכים סודיים - כתבתי נייר מפורט ומנומק על הצורך להעניק לאירופה תפקיד מוגדר ומסודר בתהליך השלום. מצד אחד, מתוך שיקול שהיתה קיימת באותה עת קונסטלציה פרו-ישראלית יוצאת דופן באיחוד האירופי, ומצד שני מתוך שיקול שמוטב לה לישראל לגוון את הבריתות המדיניות שלה, פן תמצא את עצמה יום אחד עם ממשל אמריקאי פחות נלהב לתמוך בישראל בכל מחיר. במדינה שבאופן היסטורי שמה את כל יהבה על ארצות הברית, זה נשמע אז כמו דברי כפירה ממש. הנייר שלי נדחה אמנם על הסף והיו אף שהקימו קול צעקה שאני מסכן את הנכס האסטרטגי המרכזי שלנו, אבל לא קרה שום אסון. אני חושב גם היום, אולי אף יותר מאז, שזה היה יכול להיות מהלך נכון. ומי יודע, אולי נזרע שם זרע שיבשיל יום אחד".

ודוגמה לדברים שבעקבותיהם החמיאו לך?

"לא נוח לי לספר על מקרים כאלה בעצמי. באופן כללי ניתן לומר שאם זכיתי להוקרה ולאמון של בני השיח שלי לאורך הקריירה שלי, מפוליטיקאים ועד עיתונאים מארבע קצוות תבל, זה בזכות העובדה שלא הסתפקתי בעבודה של תוכי שמצטט את מסרי ההסברה או ההנחיות המדיניות שנוסחו בירושלים. מבלי לחרוג מהם באופן לא אחראי ניסיתי תמיד לתת להם צורה וסגנון שיתאימו למקום השליחות שלי, אבל גם לאישיות שלי ולשכל הישר שלי. זה העניק לי אמינות וקשב אצל אותם בני שיח וזו הרי מטרת כל העניין, לא?"

איך זה שההסברה שלנו כל כך משתדלת ובכל זאת ישראלים רבים משוכנעים שהיא לא מצליחה?

"כי בישראל יש ציפיות בלתי סבירות מהסברה. למשל, אין עוררין על כך שראש הממשלה הוא קומוניקטור מוכשר וכשהוא מול מצלמה, בין אם ל-30 שניות או 30 דקות, הוא קנון. 30 שנה הוא נמצא בזירה התקשורתית ומנסה להסביר את זכותנו לשבת בשטחים, ולמה העולם לא השתכנע? כי זאת לא שאלה של הסברה. זה כאילו אתה כותב מכתב תלונה למחלקת האריזות של עלית בטענה שהשוקולד לא טעים. זאת לא הכתובת הנכונה".

מהי הכתובת הנכונה?

"כל התיאוריות של קומוניקציה ובניית תדמית יגידו שהדמות האידיאלית לדבר בשמה של מדינה היא אשה, אזרחית, נאה עם אנגלית קולחת. מי היה הקומוניקטור הכי מזהיר בתולדות הפלסטינים? גבר, מסוקס, מכוער, לבוש מדים, עם אקדח ואנגלית עילגת. למה? כי היה לו סיפור טוב, והוא ידע לנגן עליו: אנדרדוג, עם נרדף בלי מדינה, שכוח זר שולל ממנו זכויות. זאת בערך מידת הידע והשכלול של האירופי הממוצע. ואז בא הישראלי עם טונות של מסרים והסברים מנוסחים היטב, וכולם נכונים, אבל זה עמוס ומסובך מדי לרמת הקשב ההולך ומצטמצם של האירופאי, וזה לא עובר".

מה אתה אומר בעצם, שהעבודה שלך ושל המסבירים האחרים נידונה מראש לכישלון?

"במידה רבה זה נכון. בכל סכסוך, מאז ומתמיד, יש ממד צבאי וממד מדיני. בשני הממדים האלה ברור מי מנצח, מי שיותר חזק. בממד השלישי, המאבק על דעת הקהל, זה הפוך: מי שחזק מפסיד תמיד, והפלסטינים, בצדק, משתמשים בממד השלישי - אין הסברה בעולם שתוכל להסביר טנק ישראלי מול לוחם עם קלצ'ניקוב שעומד ברחוב עם ביוב פתוח במחנה פליטים בג'בליה".

סרקוזי חסר סבלנות

עליזה שק עם ילדיה, אוסטריה 1958

שק עקף את הטנק הישראלי והשתדל לעסוק בתפקידו כשגריר בתחום שאינו שנוי במחלוקת - בתרבות הישראלית על כל גווניה. וגם זה לא היה פשוט, כי היו מי שחשבו שתרבות זה נחמד, אבל אם לקדם אותה, אז רק מה שבקונסנזוס. "אני ניסיתי לשבור את המונוטוניות של הדימוי שלנו ולהראות שאנחנו חברה דמוקרטית ופלורליסטית, דומה לחברה באירופה".

ביוזמתו של השגריר שק, במסגרת חגיגות שנת ה-60 למדינה, הוזמנה ישראל לראשונה להשתתף ביריד הספרים הבינלאומי שנערך בפאריס. הוזמנו 40 סופרים ישראלים שבמשך שבוע רואיינו על ישראל ותרבותה מנקודות מבט שונות. "עולם התרבות הצרפתי מאוד סנובי ומפונק וזה היה מקסים לראות אותו מתלהב מהדברים שנעשים פה", אומר שק. "מגזין 'לה פואן', אחד הכי נחשבים, הוציא גיליון מיוחד על ישראל ושם בשער פורטרט של רונית אלקבץ. זאת בעיני הסברה מתוחכמת, אם כי צריך להיות ריאליים, אי אפשר להחביא את מחנה הפליטים ג'בליה מאחורי להקת בת שבע. ויש בזה גם שביב של סיכון: יהיו אנשים שיגידו, 'אם אתם כאלה נהדרים למה אתם מתעללים בפלסטינים?' אי אפשר להתעלם מהמציאות הקשה".

ההתמודדות עם מציאות קשה היתה לחם חוקו של שק בשנתיים הראשונות בתפקידו כשגריר. המצב השתנה לאחר בחירתו של ניקולא סרקוזי לנשיא הרפובליקה ב-2007. "הוא ידיד ישראל אמיתי ומדבר בגלוי ובלהט אופייני על כך שאירופה המודרנית צריכה לחוש חובה כלפינו", אומר שק. "הוא למשל נטל את ההובלה בעולם נגד הגרעין האיראני וביום פקודה, כשישראל באמת תהיה בצרה, הוא יהיה שם. איפה איבדנו אותו? בסיפור של הסכסוך".

ושק מפרט: "סרקוזי נכנס לאליזה ואמר שיש לו קשרים טובים עם העולם הערבי וגם עם הישראלים. לביקור הממלכתי הראשון הוא הזמין את שמעון פרס. כשנתניהו נבחר סרקוזי היה היחיד מבין ראשי המדינות המובילות באירופה שקם בפומבי וקיבל בברכה את בחירתו. הם ידידים מהתקופה ששניהם היו שרי אוצר. הוא דיבר בשבחו בטרקליני אירופה, אמר עליו שהוא איש אמיץ שיעשה דברים חשובים. ואני יודע מכלי ראשון שסרקוזי והצוות שלו אמרו: 'לאיש יש כוונות לפתור את הסכסוך'".

למרות הביקורת של סרקוזי על המינוי של ליברמן לשר חוץ, טוען שק כי "בשנים האלה נוצרה מחדש בשיח עם הצרפתים איזו אינטימיות שלא היתה מאז ימי דה גול בשנות ה-60. המון דלתות נפתחו. צרפת מדינה ריכוזית וכולם הסתכלו על רוח המפקד וכשראו שהוא מסתודד עם הישראלים, אז כל השרים שלו דפקו אצלי בדלת ושאלו איפה אפשר לעשות פרויקטים עם ישראל".

חוסר התזוזה בתהליך המדיני הוריד את גרף האינטימיות, אומר שק. "מה לעשות שסרקוזי חסר סבלנות. הוא ציפה שמשך הזמן שייקח לביבי לעשות מהלך דרמטי ולהודיע על צעדים משמעותיים לא יהיה ארוך יותר מהזמן שעבר בין הפגישה הראשונה שלו עם קרלה ברוני עד שהוא הציע לה נישואים. משזה לא קרה ועברה שנה ועברו שנתיים, הזמירות שלו השתנו. אני זוכר אירוע שבו ניתן אות לגיון הכבוד לרב הראשי החדש של צרפת. זה היה באליזה, היו שם הרבה אנשים, וסרקוזי, בקול רם, ירד עלינו כסאח. זה היה בדיוק אחרי דובאי" - ההתנקשות בבכיר חמאס מחמוד אל-מבחוח בפברואר 2010 - "וסרקוזי כינה אותנו מטומטמים ושקרנים שמוליכים את כל העולם שולל, וחושבים שהזמן פועל לטובתם. להערכתי הוא התאכזב מאוד מביבי והיום יש שינוי בולט לרעה באווירה בצרפת".

דני שק ובת זוגו אמילי מואטי. אני שמח שניתן לי לחוות אושר כזה פעם נוספתצילום: ינאי יחיאל

מלשכת ראש הממשלה נמסר כי אינם מתכוונים להתייחס לטענות של שק. יועץ התקשורת של השר ליברמן מוסר בתגובה, כי "אפשר להניח שאילו היה נמצא לשק תפקיד בכיר במשרד החוץ לאחר סיום כהונתו בפאריס הוא היה שומר את תסכוליו ואת השקפותיו הפוליטיות לעצמו".

פרידה ורומן חדש

שק, בן 56, נולד בירושלים. הוריו ילידי צ'כיה. אביו זאב בא ממשפחה גדולה ודתית מאוד, אמו עליזה - מהאינטליגנציה המתבוללת של פראג. הם נפגשו בפעם הראשונה בתנועת נוער יהודית ובפעם בשנייה בגטו טרזין, שם נישאו בחשאי. אמו שרדה בנס בזכות איכר צ'כי ששמר עליה. אביו עבר טרנספורטים ומחנות. "אחרי השחרור הוא היה מאוד חולה", מספר שק, "והיה מאושפז בבית חולים אמריקאי. כשהתעורר מהקומה שבה היה שרוי ושמע סביבו אנגלית, חשב שהוא מת ושגם בגן עדן יש מנדט בריטי".

זאב שק היה מזכירו האישי של משה שרת וממקימי משרד החוץ, דור ראשון לדיפלומטים ישראלים שהקדיש את כל כולו לעתיד. גם מותו הפתאומי היה כמו של חייל על משמרתו. "הוא היה שגריר ברומא ונפטר מדום לב בן 58, בערב ראש השנה", אומר שק. "הם הזמינו 30 איש לארוחת חג, הוא הלך לישון ולא קם יותר". אמו היתה אמנית, עבדה בקאמרי כמעצבת תפאורות ובעיקר היתה אשת דיפלומט. אביו היה ממקימי "בית טרזין" בקיבוץ גבעת חיים (איחוד) ואמו, שמתה לפני שלוש שנים, עבדה שם כל השנים בהתנדבות.

השליחות הראשונה של שק בחו"ל היתה בגיל שמונה חודשים, כשנסע עם הוריו ללונדון, שם היה אביו מזכיר ראשון בשגרירות, ולאחר מכן לפאריס, שם היה אביו הציר המדיני. כשהיה בן שמונה חזרה המשפחה לירושלים. שק למד בבית הספר היסודי בית הכרם וכעבור ארבע שנים מונה אביו לשגריר בווינה והמשפחה שוב עברה דירה (לשק שתי אחיות, רות שק יסעור, מתרגמת סרטים ורחל, צורפת).

"כשהפסקתי לנסוע עם ההורים, היתה לי תחושה שאני לא רוצה יותר אף פעם לעשות את זה", הוא אומר. "החוויה היתה לא פשוטה. קשה לשכוח את הרגע שבו אתה נכנס לכיתת בית ספר, אתה לא מכיר אף אחד, בקושי מדבר את השפה ולא מבין מה אומרים לך, וכל כמה שנים אתה צריך כל פעם להוכיח את עצמך מחדש, גם כשאתה חוזר לארץ. הגעתי לווינה בגיל 12 והשנתיים הראשונות היו סיוט. לא היה לי חשק לצאת מהמיטה, היום היו קוראים לזה דיכאון. שנתיים אחר כך עשיתי חיים משוגעים. גיליתי עולם חדש, מוזיקה נהדרת. אחר כך, כשנסעתי עם הילדים שלי, חוויתי את הקושי שלהם יותר מהם. היום הכל יותר גלובאלי ונגיש, בשנות ה-60, כשאני הייתי בווינה, בשביל לדבר שלוש דקות על ישראל מישהו היה צריך למות".

שק התגייס לצבא, ושירת כצלם במודיעין. לאחר השחרור למד היסטוריה כללית וספרות צרפתית באוניברסיטה העברית. "זה היה מסלול של ילדים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות בחיים", הוא אומר. כסטודנט עבד בטלוויזיה, תירגם לחדשות וערך חדשות חוץ למהדורת הלילה "כמעט חצות". "נפרדתי מהמקצוע לא בצער גדול", אומר שק, "למרות הקריירה שהבטיחו לי. יום אחד קרא לי מנהל החדשות, חיים יבין, והציע לי עסקה. הוא רצה אותי במשרה מלאה אבל התכוון לשלם עשרה ימים בחודש. 'אתה יודע איך זה פה, אין תקן, אין חוזה, אבל בסוף הדברים האלה מסתדרים, מישהו יעזוב ויתפנה תקן'. הודיתי לו על הכבוד וויתרתי על קריירה עיתונאית".

זאב שק (משמאל), ממקימי משרד החוץ, ורעייתו עליזה מלווים את שרת החוץ גולדה מאיר, פאריס, שנות ה-60. השנתיים הראשונות בווינה היו סיוט

בסיום הלימודים נישא שק לחברתו מרי, ילידת תוניסיה, והשניים נסעו לשנה לבלגיה, לעבוד בשגרירות בבריסל. בשנת 84', כשהיה בן 30, התקבל לקורס צוערים במשרד החוץ. "זה ניקר לי הרבה", הוא מסביר, "אבל חשבתי שלא אעשה מה שאבא שלי עשה. ובכל זאת עשיתי". אחרי הקורס הוא עבד בלשכת שר החוץ שמעון פרס ולאחר מכן מונה לקצין העיתונות בשגרירות בפאריס. כשחזר משם ב-94', קיבל את תפקיד דובר משרד החוץ ומנהל מחלקת העיתונות. ב-97' מונה לקונסול כללי בצפון ומערב ארצות הברית וגר בסן פרנסיסקו. כעבור שלוש שנים חזר לישראל ומונה למנהל מחלקת אירופה 1 (אירופה המערבית).

הקריירה שלו נראתה נינוחה ומתקדמת יפה. שק חשב אחרת וקיווה לקידום מהיר יותר לתפקיד משמעותי יותר וב-2004 יצא לחופשה ללא-תשלום של שלוש שנים בתקווה למצות את כישוריו באופן מלא יותר. הוא עבר ללונדון וניהל שם את "בייקום", ארגון בלי מטרות רווח שהקימו המיליונר פויו זבלודוביץ ויהודים בריטים. הארגון עוסק בהסברה פרו-ישראלית ומתקיים מתרומות של אנשים פרטיים.

שק מדבר על שנתיים מקסימות בלונדון עם הרבה סיפוק, אלא שאז התקשרו אליו יום אחד ממשרד החוץ ועל הקו היתה השרה ציפי לבני שהציעה לו את תפקיד השגריר בפאריס. שק לא חשב פעמיים. הוא לקח את מקל הנדודים ויצא לדרך. "אנשים כמוני חיים את החיים שלהם בפרוסות של ארבע שנים", הוא אומר. "אני מעולם לא חייתי בשום מקום יותר מחמש שנים".

לצרפת הוא נסע עם אשתו ועם בנו מיכאל, היום חייל משוחרר. בנו הגדול יונתן היה אז בצבא ונשאר בארץ (בן 27 היום, עושה תואר שני במינהל עסקים בהרווארד). זמן לא רב אחר כך הודיע מיכאל, שהיה אז בן 16, שהוא חוזר לישראל. "איפשרנו לו לעשות את זה", אומר שק. "הוא חי עם אחיו הגדול והיה תלמיד טוב ואחראי. חברת אל-על היתה מרוצה מאוד מהסידור. טסנו כולנו הלוך ושוב כמה פעמים בחודש. אנשים חושבים שזה נורא כיף לנסוע בעולם, שזה מקצוע אטרקטיבי, אני חושב שיש בזה גם משהו אפל. אני מכיר את זה מנקודת מבט של ילד, מבוגר והורה".

לפני כשנתיים התפרקה משפחת שק. אשתו מרי, אמנית ואוצרת, סיפרה כבר ב-2008 בראיונות לעיתונים על הקשיים שלה לשחק את תפקיד אשת השגריר, להתעורר בבוקר ולמצוא בסלון ביתה כל מיני אנשים זרים ולדאוג למפות ולמפיות תואמות בארוחות הערב והקוקטיילים. "לא בטוח שזה קשור", הוא אומר, "ואולי זה כן קשור. אני לא יודע אם מישהו עשה סטטיסטיקה ויכול להגיד כמה זוגות ממשרד החוץ התגרשו. מה שלא יהיה, זה מקצוע שיש לו השפעה על כל אורח החיים שלך ושל המשפחה שלך. לנו היו 30 שנים מאושרות. צריך רוח צוות מאוד חזקה בשביל לשרוד בנדודים האלה, אבל מה לעשות, הקשר בינינו נבל ואני חושב שטוב שהכרנו בזה וקיבלנו החלטה משותפת להיפרד לא בגלל איזה אירוע דרמטי, אלא מתוך מחשבה שאנחנו צעירים מספיק להתחיל חיים חדשים ושלשנינו מגיע משהו יותר טוב ושיש סיכוי שנמצא".

שק כבר מצא; את אמילי מואטי, בת 31, שעוסקת ביחסי ציבור והיתה נשואה למנהל הפסטיבל היהודי בפאריס, שם נולדו שתי בנותיה, היום בגיל חמש וארבע. "ההחלטה על הפרידה ממרי נפלה בהיותנו בפאריס, בערך במחצית הדרך, ומאז היא היתה זמן רב יותר בארץ אבל עשינו את זה בהדרגה, כי לא רציתי לטלטל את הדימוי המושלם של שגריר ישראל".

אבל הקהילה היהודית בצרפת רחשה שמועות על הרומן שלך עם אמילי, טוענים שם שהוא התחיל עוד לפני שהתגרשת.

"נכון, הוא התחיל לפני שהתגרשנו, כי התגרשנו רק אחרי שחזרתי לארץ. אבל מרי ואני היינו פרודים שנתיים קודם לכן והיהודים בצרפת לא ידעו על כך, כי אני לא פירסמתי את זה - רציתי להמשיך לשמור על חזות של מהוגנות עד לסיום התפקיד. זה לא היה רומן שנעשה מאחורי גבה של אשתי החוקית".

הוא מצהיר שהוא מאושר מאוד עכשיו. "יש לי זוגיות חדשה עם אשה צעירה ממני באופן משמעותי, אבל אנשים שמכירים אותה אומרים שהיא מאוד בוגרת ומשכילה. היא גם נדיבה מאוד באהבה שלה ואני שמח שניתן לי לחוות אושר כזה פעם נוספת".

החיים ביחד בדירה שכורה בתל אביב כוללים הרבה שמחה מתפרצת, תזזיתיות והמולה של שתי ילדות קטנות שמבקשות תשומת לב ואהבה. "יש בקרים שהייתי רוצה לקום מאוחר, כמו גבר בן 56 שגמר לגדל ילדים, ולקרוא בשקט עיתון", הוא אומר. "אבל זה בטל בשישים, הן חמודות והן חלק מאמילי ואני אוהב את אמילי והיא בת הזוג שלי ואני אוהב את כל מה ששייך לה. זה חלק מהדברים הנהדרים של החיים, הדברים מתגלגלים ואתה לא יודע מה ילד יום. יכולתי למצוא את עצמי פרוד, מריר, מתגלגל באיזה דירה מסכנה. יותר טוב ככה".*

כללי הטקס

דני שק על הרגלי השתייה של קרלה ברוני

"הפעם היחידה שממש אהבתי את כללי הטקס היתה בזמן הביקור הממלכתי של הנשיא שמעון פרס בפאריס", אומר דני שק. "בארוחה הממלכתית הפרוטוקול קובע את סדר הישיבה: פרס וסרקוזי ישבו בראש השולחן. קרלה ברוני ישבה ליד בעלה ואני לצדה. היא אשה נחמדה, מצחיקה, שנונה וקצת צינית. למחרת הופיעו כל מיני דיווחים שיש חשד שהיא בהריון כי היא לא שתתה יין באותה ארוחה. לא זו בלבד שהיא שתתה יין, היא סיפרה לי על מרתף היינות המדהים באליזה והתלוננה על כך שבגלל שסרקוזי לא נוגע באלכוהול, גם היא לא שותה, כי היא לא אוהבת לשתות לבד, אז לפחות בארוחות כאלה היא מנצלת את ההזדמנות ושותה בלי חשבון".

קרלה ברוניצילום: אי–פי
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ