בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוקר העולמי חושב שהעולם שלנו הופך רגוע מרגע לרגע

העולם נהיה גרוע יותר? אנשים יותר אלימים? המלחמות יותר אכזריות? הפסיכולוג האמריקאי המוביל פרופ' סטיבן פינקר טוען שהתחושה הזאת היא סתם נוסטלגיה

47תגובות

רופ' סטיבן פינקר מאמין שהעולם לא גרוע כפי שהוא נראה. למעשה, הוא סבור שאנחנו חיים בתקופה השלווה ביותר שידע המין האנושי. התמונות המחרידות מבוסניה, מטבח העם בדארפור או מדיכוי המחאה בסוריה, בדומה לכותרות העיתונים שמתריעות על גלי פשיעה ואלימות - כל אלה מטעים אותנו לחשוב שהעולם נעשה אלים יותר, כשבעצם, האלימות רק הולכת ופוחתת ככל שהשנים עוברות. זאת התזה שעומדת בבסיס ספרו עב הכרס "The Better Angels of Our Nature" שפורסם לאחרונה בארצות הברית (הוצאת ויקינג), עמוס בראיות סטטיסטיות וגרפים שמגבים אותה.

פינקר הוא פסיכולוג אבולוציוני, מדען קוגניציה וחוקר לשון, מרצה בהארוורד וב-MIT. הוא דמות פופולרית בארצות הברית - חלק מספריו פורצים את גבולות האקדמיה ופונים לקהל הרחב, והוא מרבה להרצות בכנסים הפתוחים לציבור. אתר "טד", יוטיוב ואתרים אחרים מלאים בהרצאות ובראיונות עמו. מכנים אותו "כוכב רוק אינטלקטואלי". ב-2004 הוא נבחר לאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם על ידי מגזין "טיים", ובסקרים שנערכו ב-2005 וב-2008 על ידי כתבי העת "פרוספקט" ו"Foreign Policy" הוא נבחר לאחד מ-100 האינטלקטואלים המובילים. המחקר שלו בפסיכולוגיה קוגניטיבית זיכה אותו בעשרות פרסים לאורך השנים, והוא אף היה מועמד פעמיים לפרס פוליצר (ב-98' וב-2003).

בשבוע הבא הוא יגיע לישראל כדי לציין שלושה אירועים: פרסום ספרו על האלימות, התרגום החדש לעברית של ספרו מ-94' "האינסטינקט הלשוני" (הוצאת שלם, תרגום: מאירה טורצקי) וכנס הפסיכו-אונטולוגיה שהוא משתתף בו. זה לא הביקור הראשון שלו בארץ. ב-2003 הוא היה כאן לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, ובפעם אחרת ליווה את אשתו, הפילוסופית והסופרת רבקה גולדשטיין, שהוזמנה להרצות בישראל. פינקר, המחשיב את עצמו לאתאיסט, גדל בקהילה היהודית של מונטריאול; אשתו באה ממשפחה יהודית אורתודוקסית (אחיה הגדול הוא רב), וחלקים מעבודתה מוקדשים ליהדות ולדת באופן כללי.

הוא בן 57, אבל נראה צעיר מכפי גילו. חזותו נערית, מבנה גופו רזה, אתלטי, והוא מתהדר בתספורת תלתלים מרשימה ("כשהייתי ילד לא הרשו לי לגדל שיער ועכשיו אני מפצה על כך"). בראיון שהעניק ל"ניו יורק טיימס" לפני שבוע, סיפר פינקר שכשהיה בן 15, היה אנרכיסט מושבע, והתריס נגד הוריו שבלי משטרה, החיים יהיו טובים יותר. זה היה ב-69'. כשבאוקטובר באותה השנה הכריזו המשטרה ושירותי הכבאות על שביתה, ותוך שעות פרצו מהומות, הצתות ושני בני אדם נרצחו, הבין פינקר הנער שיש לו עוד הרבה מה ללמוד על טבע האדם.

עם התסרוקת החריגה, בשילוב החיבה שלו למכנסי ג'ינס ולמגפי עור, הבהירות והישירות שלו, וכישרונו לנקז מתוך מאגרי ידע סבוכים נושאים בעלי סקס אפיל - קל להבין מדוע זוכה פינקר להצלחה גם מחוץ למסגרת האקדמית המעונבת.

אבל לצד ההתלהבות וההערכה, מעוררות עמדותיו של פינקר גם ביקורת. הפסיכולוג הבריטי ג'יימס אוליבר כינה, מעל גלי האתר, את דעותיו של פינקר "מרושעות" ו"לחלוטין לא מוסריות". ספריו של פינקר, בין אם הם עוסקים בשפה או בטבע האדם, מתבססים על הגישה האבולוציונית לפסיכולוגיה, שלפיה חלקים נרחבים מהחיים המנטליים, החברתיים והרגשיים שלנו הם תולדה של הברירה הטבעית. פינקר מאמין שהמוח האנושי, ולכן גם התרבות האנושית כולה, התפתחו תחת המנגנון האבולוציוני, בדיוק כמו איברים ותכונות אחרות.

הפסיכולוגיה האבולוציונית מיישמת את התיאוריה האבולוציונית על הפסיכולוגיה תוך שימת דגש על הסתגלות, ברירה ברמת הגן ומודולריות: הרעיון שהמוח פיתח כמה "מודולות" (יחידות תפקוד עצמאיות במערכת) מנטליות שבדומה לאיברי הגוף, אורגנו לפתרון בעיות הסתגלות ספציפיות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

דאגה אחת שהגישה הזאת מעוררת היא הקלות שבה היא ניתנת לניצול לרעה. אאוגניקה (תיאוריה של השבחת הגזע) ודרוויניזם חברתי מבוססים על הכשל הנטורליסטי, שלפיו הטבעי הוא הנכון מבחינה מוסרית. אך הבעיה העיקרית עם הגישה האבולוציונית עצמה היא הנטייה שלה לפשטנות, והדטרמיניזם הביולוגי הנראה כמשתמע ממנה. כלומר, הרעיון שהמוצא, המין וההרכב הגנטי מועידים אותנו לתכונות ויכולות מסוימות, כך שהאפשרות לשינוי - אישי או חברתי - נראית קטנה עד כדי בלתי אפשרית.

רויטרס

מתוך המחשבה הזאת, הדרך לטענות על הבדלים מולדים בין כישורים של נשים וגברים, או של אנשים ממוצאים אתניים שונים, נראית קצרה, וזוהי דרך מסוכנת, ולא פופולרית במיוחד בעידן התקינות הפוליטית. בספר שנוי במחלוקת שלו, "הלוח החלק" (2002), טען פינקר שאכן איננו נולדים כטאבולה ראסה, אבל שזה לא בהכרח גורר דטרמיניזם, או בעייתיות מוסרית. הברירה הטבעית היא ניטרלית, לדבריו. גם אם יתברר שגברים ונשים התפתחו כך שבממוצע הם טובים במיומנויות שונות, זה לא אומר שאפשר לגזור מכך מסקנות נגד השוויון בין המינים. בנוסף, האבולוציה העניקה למין האנושי גם את האונה הפרונטלית, שמאפשרת למידה ושינויים אישיותיים.

התבונה מנצחת

הגישה האבולוציונית לפסיכולוגיה עומדת גם בבסיס ספרו החדש של פינקר, על האלימות. בראיון טלפוני לקראת בואו ארצה, הוא מסביר שההתפתחות של הפסיכולוגיה האבולוציונית ומדעי הקוגניציה מובילה לתובנה שהוויכוח לגבי סביבה מול טבע הוא עקר, בדיוק כפי שזה חסר משמעות לשאול אם טבע האדם הוא טוב או רע מנעוריו. "הטבע האנושי אינו דבר אחד בלבד", הוא אומר. "יש בו כמה רכיבים שמטים אותנו לאלימות, ואחרים שמטים אותנו לכיוון שיתוף פעולה או הימנעות מאלימות - את אלה אני מכנה 'המלאכים הטובים יותר של הטבע שלנו', זה משפט של אברהם לינקולן ומשם לקוח שם הספר".

הצדדים הטובים של טבע האדם הם תכונות ויכולות כדוגמת מה שפינקר מכנה "חוש הגינות" (שהגיע כנראה מהאבולוציה של ההדדיות), טוהר (שמגיע כנראה מאינטואיציות של גועל וזיהום), היררכיה (הישמעות לסמכות ולנורמות חברתיות) וכן שליטה עצמית: היכולת לחזות את ההשלכות של הפעולות שלנו ולעצור את אלה שבטווח הארוך יגרמו נזק מוסרי לאחרים. ישנן גם האמפתיה, היכולת לחוש בכאבם של אחרים, והתבונה - התהליכים הקוגניטיביים שמאפשרים לנו להרהר במצבנו ולמצוא את הדרך המתאימה לנהל את חיינו.

לדברי פינקר, מחקרים חדשים מכמתים את העליות והירידות של האלימות לאורך ההיסטוריה ומובילים למסקנה שהיא נמצאת בירידה מתמדת. ולראיה, צורות אלימות רבות פסו מן העולם, או לפחות הפכו לנדירות ולמגונות במערב: "מעשי אכזריות כבידור פופולרי, קורבנות אנוש כמעשה דתי, עבדות כמכשיר שחוסך בהעסקת עובדים, כיבוש כמטרה מוצהרת של הממשלה, רצח עם כדרך להשיג נדל"ן, עינוי והטלת מום כעונשים שגרתיים ועונש מוות על עבירות קלות והבדלי דעה", הם כמה דוגמאות שעולות בדעתו של פינקר, כפי שהוא כותב במאמרו "היסטוריה של אלימות".

הרעיון שהעולם הולך ומשתפר איננו חדש. בעידן הנאורות (בסביבות המאה ה-17), האמינו בקידמה, בתרבות ובתרומה שלהם להעלאת האדם ממצב של ברבריות ופראות למצב של עליונות מוסרית. היום הרעיונות הללו זוכים ליחס חשדני יותר, שהרי מהפרספקטיבה שלנו אפשר לראות כיצד התפיסות של הנאורות הובילו לכמה מהרעות החולות הגרועות ביותר של המודרנה כמו כיבוש, קולוניאליזם וסנוביזם ביחס לעמים אחרים, שנתפסו כחשוכים או פרימיטיביים.

רויטרס

ישנם מחקרים רבים שמאמינים היום בתפיסת "הפרא האציל", שלפיה הטבע האנושי הוא שוחר שלום והמוסדות המודרניים הם אלה שהשחיתו אותו. וכמובן, הזוועות שהתרחשו במאה ה-20 נראות כסותרות את התרחיש הנאור, ובראשן עומדת השואה, כפרדיגמה לרתימת הרציונליות וההשכלה לרשעות ואכזריות שהאנושות לא ידעה כמותן.

לפי התפיסה שהובילו הוגי "אסכולת פרנקפורט" (שהפכה במהרה לתפיסה רווחת), לא היתה סתירה בין הפשעים הברבריים במלחמת העולם השנייה לבין האופי הרציונלי, ה"מודרני", שבו הם בוצעו. לגישתם, השואה לא היתה אידיאולוגיה סוטה, הפוכה לערכי הנאורות, אלא תולדה הגיונית, גם אם קיצונית ואיומה, של אותה תפיסת עולם. אבל עכשיו, משעה שהמדע התחיל לספור גופות בתקופות היסטוריות שונות, מתברר, לפי פינקר, שההפך הוא הנכון: למודרניות ולמוסדותיה יש השפעה חיובית על האנושות, שכן אנחנו אצילים יותר היום משהיינו בעבר.

אמנם, פינקר עצמו מודה שלא בכל תקופה ומקום יש תיעוד והתיעוד לא תמיד אמין מספיק, ובכל זאת הוא טוען שהתמונה שמצטיירת היא חד משמעית. לדבריו, הירידה באלימות היא תופעה פרקטלית, כלומר אפשר לראות אותה בקנה מידה של אלפים, מאות ושנים. היא תקפה לגבי טווחים שונים של אלימות - רצח עם, מלחמה, מהומות רצחניות והתעללות בילדים ובבעלי חיים. נראה גם שמדובר בתופעה כלל עולמית, אם כי פריסתה אינה הומוגנית: היא בולטת יותר בעולם המערבי ובמיוחד בעידן הנאורות.

"אני מתעד בספר שש ירידות מרכזיות באלימות", אומר פינקר. "בזווית הרחבה ביותר, ישנה ירידה באלימות לאורך האלפים שמפרידים בינינו לבין אבותינו שחיו בעידן הטרום-מדינתי". לטענתו, בדיקות של שלדים פרהיסטוריים (כמו שיעור השלדים שיש עליהם סימנים של מכות גרזן או ראשי חץ) מראות שחברות קדומות היו אלימות יותר מאיתנו.

כיצד אתה מסביר את המחקרים האנתרופולוגיים שטוענים בדיוק להפך, שכאשר שבני אדם חיו כציידים-לקטים, הם ניהלו חיי שוויון שקטים?

"זה נכון שבלוחמה המודרנית נהרגים יותר, אבל הקרבות השבטיים היו תכופים יותר, אחוז הלוחמים מתוך האוכלוסייה היה גבוה יותר ושיעורי המוות בכל קרב גבוהים יותר". אילו המלחמות של המאה ה-20 היו הורגות אחוז מקביל של האוכלוסייה, היו לנו שני מיליארד מתים ולא 100 מיליון, הוא מסביר במאמר "היסטוריה של אלימות". "קבוצות רבות של לקטים חיו בצפיפות נמוכה מאוד ולכן פשוט כמעט לא פגשו שבטים אחרים, ועדיין שיעורי הרציחות בהם גבוהים כמו בערים הכי גרועות באמריקה בשנים הכי גרועות שלה מבחינת רציחות. אם מסתכלים באופן כללי על עמים שחיים באנרכיה, שיעורי הרצח והמוות שנגרמים במלחמה גבוהים מאוד. אנרכיה היא אחת הסיבות העיקריות לאלימות, ואולי החשובה מכולן".

בסקאלת המאות, היות שלא נמצאו לפינקר מספיק מחקרים כמותיים על מיתות במלחמה מאז ימי הביניים ועד היום, נבחנו שיעורי הרציחות. "משנת 1200 בערך ועד 2000, חלה ירידה בשיעורי הרצח למדינה מ-30 לכל 100,000 לשנה ל-1 לכל 100,000 לשנה", אומר פינקר. גם בסקאלת הדורות, פינקר מצביע על מידע מקיף שמראה שהאלימות הגלובלית יורדת בהדרגה מאז אמצע המאה ה-20.

פינקר מתייחס גם למה שהוא מכנה "המהפכה ההומניטרית", דהיינו המהפכות והרפורמות שאירעו סביב עידן הנאורות והובילו לביטול העינויים כעונש, לביטול העבדות, בתי הכלא ההמוניים, הרדיפה הדתית, עונש המוות על עבירות קלות וכיוצא באלה, וכן למה שהיסטוריונים מכנים "השלום הארוך": העובדה שמאז סוף מלחמת העולם השנייה לא רואים יותר מלחמות בין מעצמות, וישנה ירידה חדה במלחמות בין מדינות מפותחות וירידה במלחמות באירופה, במיוחד במערבה. "כל אלה מאוד לא סבירים מבחינה סטטיסטית מאז סוף מלחמת העולם השנייה", אומר פינקר.

אם נמשיך ונקרב את העדשה נגלה, לדבריו, שאחרי המלחמה הקרה, בכל חלקי העולם חלה ירידה תלולה בסכסוכים בין מדינות, וכאשר מתגלעים סכסוכים בכל זאת, סביר שיסתיימו במשא ומתן ולא בלחימה. במאמרו, מצטט פינקר מחקר של ברברה הארף, שהראה שבין השנים 89' ל-2005 מספר הריגות האזרחים ההמוניות ירד ב-90 אחוז. פינקר מכנה זאת "השלום החדש", שהוא תוצאה של העובדה ש"השלום הארוך" מתחיל להתפשט לשאר חלקי העולם. לבסוף, ישנן מהפכות הזכויות, שמבטאות ירידה באלימות כלפי מיעוטים, נשים, ילדים ואף חיות.

מה מסביר את הירידה הכוללת הזאת באלימות? פינקר מצביע בספרו על ארבעה תהליכים אפשריים. הראשון הוא ההחלפה של אנרכיה בשליטה מדינתית. הפילוסוף בן המאה ה-17, תומס הובס, צדק. החיים במצב הטבעי הם אכזריים וקצרים, משום שהאנרכיה גוררת פחד מתמיד מפגיעה, שמוביל מצדו לנטייה להקדים לתקוף את הזולת לפני שיתקוף אותך.

גטי אימג`ס

סיבה אפשרית נוספת היא הצמיחה במסחר, שבמובנים מסוימים מחליף את הכיבוש. "כאשר זה נעשה זול יותר לקנות משהו מאשר לגנוב אותו, אנשים קונים יותר, וכשהדרכים והתחבורה הופכות את העסקים לזולים יותר, חלק גדול יותר מהעולם נעשה בעל ערך רב יותר כשהוא בחיים מאשר כשהוא מת", מסביר פינקר. בנוסף, עם השנים החיים השתפרו. בזמנים שבהם אנשים מתו צעירים וסבלו עד אז ממחלות ומכאב, החיים לא נראו כה יקרים, כך שהבחירה ליטול אותם מאדם היתה יכולה להיות קלת דעת.

תהליך שלישי שפינקר מציין הוא התרחבות העירוב הקוסמופוליטי של אנשים ורעיונות. לטענתו, כשאדם גדל לא רק בתוך השבט שלו, אלא מתקשר עם אנשים זרים באופן ישיר, או עקיף דרך ספרות ועיתונות, הוא לומד איך החיים נראים מנקודות מבט אחרות, ונוטה פחות לדמוניזציה או דה-הומניזציה של האחר, ויותר לרגשי אמפתיה.

התהליך הרביעי הוא קידום התבונה: "דרך למידת קרוא וכתוב וכינון שיח פתוח ומוסדות כמו עיתונים, אוניברסיטאות וממשלות דמוקרטיות", אומר פינקר, "שבהם אנשים יכולים ליישם את כוח התבונה שלהם כדי להתייחס לאלימות כבעיה שיש לפתור ולא כתחרות שיש לנצח בה".

וגם סדיזם

אם פינקר צודק, והאלימות באמת יורדת, מה מסביר את זה שהאמונה הרווחת היא הפוכה?

חלק מן ההסבר הוא שאנחנו נעשים טובים יותר בדיווח על אלימות. "בימינו, כל אחד עם סלולרי יכול לשדר תיעוד של אלימות בזמן אמת מכל מקום בעולם, ואילו בעבר, הרבה מהאלימות היתה כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע אותו", הוא אומר. סיבה נוספת שפינקר מזכיר היא שאכפת לנו יותר מאלימות, כך שכשאנחנו נחשפים לה, אנחנו מתייחסים אליה כאל משהו שיש לגנות.

"אנחנו גם מגדירים יותר תופעות כאלימות", פינקר מוסיף. "למשל, אנשים בארצות הברית מזועזעים מעונש המוות ומנסים למגר את התופעה. לפני מאות שנים לא היו מתייחסים לזה כאלימות, אלא כצדק. דוגמה נוספת היא הקמפיין שמנהלים בארצות הברית לאחרונה נגד בריונות בקרב ילדים. פעם לא קראנו לזה אלימות, אלא ילדות או שובבות.

"ככל שאנחנו נעשים רגישים יותר לאלימות, אנחנו מבחינים בה יותר בקלות. התקשורת מעצימה תכונה בסיסית בתבונה האנושית: אנחנו מעריכים את תדירותן של תופעות לפי הקלות שבה אנחנו מסוגלים לחשוב על דוגמאות להן. זה גילוי של הפסיכולוגים הישראלים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. אם ההערכה שלנו לגבי תדירות מקרי האלימות בעולם מקורה בכך שראינו אתמול בחדשות צלף שיורה מגג, התקפת טרור או מלחמת אזרחים, אנחנו נחשוב שהאלימות נפוצה מאוד. מה שבחדשות לא מראים זה שאנשים מתים מסרטן ומחלות לב לעתים קרובות הרבה יותר".

מה לגבי אלימות כלפי חיות? האם יכול להיות שבעידן החקלאות התעשייתית פחות חיות נפגעות מבעבר?

גטי אימג`ס

"בהחלט הרבה יותר חיות נפגעות היום, בחלקן בגלל שהחברה המודרנית מנסה להפוך את הבשר למצרך זול שיהיה זמין ליותר אנשים. כמו כן קונים יותר עוף היום מבשר, כי אנשים חושבים שזה בריא יותר, ודרושים 100 עופות לספק את כמות הבשר של פרה אחת. מצד שני, היחס לחיות לא היה אנושי יותר בעבר. אפילו לפני מאות שנים היו חיות שהוחזקו באסמים חשוכים, לעתים תכופות היכו חיות כי האמינו שזה ירכך את הבשר. אווזים מוסמרו לרצפה כי חשבו שזה יהפוך את בשרם לטעים יותר. את כנראה צודקת בטענה שלך שהמספרים עלו, אבל לפחות במערב נעשים היום מאמצים להפחית בסבלן של החיות, ואני מאמין שזה יימשך וישתפר".

האם הירידה באלימות חלה בכל רחבי העולם באופן שווה?

"כן, אבל בתזמון ובסדרי גודל שונים. בעולם המערבי, בארצות עשירות וחזקות, הירידה החלה אחרי מלחמת העולם השנייה, ובעולם כולו היא החלה פחות או יותר אחרי סיום המלחמה הקרה, בסביבות 90'".

איזה השלכות יכולות להיות לתיאוריה הזאת, אם היא תתברר כנכונה? פינקר טוען שהתזה שלו מלמדת שפרצי האלימות אינם נתון קבוע בהיסטוריה האנושית. "הטבע האנושי אמנם קבוע, אבל זה לא אומר בהכרח ששיעורי האלימות צריכים להישאר קבועים, וכך גם לגבי מלחמות. אם אנחנו רוצים להוריד את רמת האלימות, עלינו לבחון את העבר ולמצוא את הדברים שהועילו בהפחתת האלימות. יש משהו נכון במה שאנחנו עושים, וחשוב לגלות מה זה".

הגישה של פינקר לאלימות היא, כאמור, אבולוציונית. בשונה מהגישה הפרוידיאנית, הוא לא רואה באלימות דחף שצריך לשחרר, כמו רעב, מין או הצורך בשינה, אלא התנהגות מסתגלת שתשרוד רק אם יתרונותיה יעלו על חסרונותיה. המשמעות היא שזאת תופעה מסובכת יותר, ולא אחידה.

פינקר מתייחס בספרו לכמה סוגים של אלימות, שמופעלים על ידי חלקים שונים במוח. סוג אחד של אלימות הוא אינסטרומנטלי: הוא משמש רק כאמצעי להשיג מטרה. כשהולכים לדוג, למשל, לא שונאים את הדג, אלא מתייחסים אליו באדישות ונהנים מחוויית הדיג. לדבריו, מקרים רבים של אלימות, כמו כיבוש, אונס, ביזה וחיסול יריבים - הם פשוט שימוש בתבונה על מנת להשיג את מה שרוצים, בלי להתחשב במי שנפגע בדרך.

סוג אחר של אלימות הוא שליטה, הדחף להתעלות על יריבים. זה דחף שקיים בחיות, אבל בבני אדם הוא מתרחש גם בין קבוצות. נקמה, או באופן כללי יותר אלימות מוסרית, היא עוד סוג של אלימות. וסוג נוסף הוא סדיזם - גרימת כאב לאחר לשם הנאה.

פינקר שואל במחקרו מדוע לאורך ההיסטוריה רוצחים סדרתיים, כמו גם אנשים שהביאו את הילדים שלהם לחזות בהוצאות להורג, נהנים מכאב של אחרים. הוא מציין שלדעתו אין לסדיזם יתרון אבולוציוני, אלא שכמו התנהגויות רבות אחרות, הוא מהווה תופעת לוואי. "סדיזם הוא דומיננטיות - ההנאה שנוצרת מהידיעה שאתה שולט במישהו אחר - שמשולבת ומוקצנת מאוד על ידי התופעה הפסיכולוגית של הנאה מהיכולת להתגבר על עכבות. כפי שאנחנו מפחדים מגבהים, אבל נהנים להתגבר על הפחד ולקפוץ באנג'י, כך ההתגברות על העכבה שיש לנו מפגיעה ישירה במישהו, או משמיעת צרחות כאב, יכולה, כנראה, לגרום להנאה".

גטי אימג`ס

ייצוא קונפליקטים

לכאורה, הבשורות הטובות של פינקר היו אמורות לעורר שמחה, אבל בפועל נראה שמאז שיצא הספר הוא מעורר בעיקר מורת רוח. הפילוסוף ג'ון גריי כינה את הרעיון שעומד בבסיסו "שטויות", וטען (במאמר במגזין "פרוספקט") שהשלום במדינות המפותחות קשור לקונפליקטים המתגלעים באזורים פחות בני מזל. "האם האלימות שמתחוללת בדרום מזרח אסיה מאז 45' היא תוצאה של הפיגור באזור? או שמא מדובר בתרבות מעודנת שנהרסה במלחמת העולם והקונפליקטים הניאו-קולוניאליים שנמשכו עשרות שנים לאחריה?" תוהה גריי.

אמנם נכון, טוען גריי, שאחרי מלחמת העולם השנייה היו 40 שנות שלום בצפון אמריקה ואירופה (גם אם בשביל החצי המזרחי של היבשת השלום היה מבוסס על כיבוש סובייטי), אבל לא היה שלום בין המעצמות שהפכו ליריבות בגלל הסכסוך הגלובלי. "באופן דומה לדרך שבה חברות עשירות ייצאו את הזיהום שלהן למדינות מתפתחות, החברות בעולם המפותח ייצאו את הקונפליקטים שלהן. הן נלחמו זו בזו כל הזמן - לא רק בהודו-סין אלא גם בחלקים אחרים של אסיה, המזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית".

עניין נוסף שפינקר מתעלם ממנו וגריי מציין נוגע לשיעורי הפשיעה בארצות הברית ולסטטיסטיקת הכליאה המקבילה להם. "יותר משני מיליון אמריקאים יושבים היום בכלא - זהו שיעור הכליאה הגבוה ביותר בכדור הארץ", כותב גריי, ומצביע על כך שבעיני פינקר, הסטטיסטיקה הזאת מעידה על התעצמות התרבות, מתוך התעלמות מצדדיה האפלים, כמו המדיניות האמריקאית הדכאנית ביחס לסמים, והקשר בין הכליאה ההמונית של גברים צעירים לבין פירוקן של משפחות רבות (שבעצמו תורם לעלייה בפשיעה).

לפי גריי, פינקר מתעלם גם מאי-השוויון הגזעי הקיים ביחס לאפשרות הגישה להשכלה גבוהה, מהיעלמות מקומות העבודה הדורשים מיומנויות "נמוכות", מקיצוצים ברווחה ומאי-שוויון כלכלי הולך וגובר, למרות שהגורמים הללו מסבירים מדוע יש כל כך הרבה שחורים עניים בכלא וכל כך מעט לבנים עשירים. צריך לשאול, אפוא, אם הירידה באלימות הפיזית המובהקת אינה מלווה בדפוסים אחרים של ייצור רוע.

אנדרו בראון מה"גרדיאן", היה אף בוטה יותר כשכינה את הספר "הצגת תיאטרון גדולה, שבה חצאי אמיתות מתגוששות עם אנשי קש בזמן שהקורא צופה בביטחון מהצד, מוגן מכל סכנה של חשיבה רצינית". בראון קובל על כך שפינקר לא מתייחס למלחמה של רוסיה באפגניסטן כמלחמה בין ארצות אלא כ"מלחמת אזרחים מנופחת של רוסיה". למעשה, טוען בראון, כל המלחמות הקולוניאליות הן גם מלחמות אזרחים, וכמעט אצל כולן יש מעורבות זרה בצד של המורדים.

אבל פינקר לא נותן לדברי הביקורת לקלקל לו את השמחה. הוא חושב שמומחים לעניינים בינלאומיים נוטים להיות קודרים מדי. "בניגוד לתחזיות של אינספור מומחים, לא היתה פלישה סובייטית למערב אירופה, והמשברים בקובה, ברלין והמזרח התיכון לא הידרדרו לכדי שואה גרעינית. ערי העולם לא התאדו, האטמוספירה לא הורעלה בנשורת רדיואקטיבית, גרמניה המאוחדת לא הפכה לרייך רביעי, והמעצמות הגדולות לא פתחו במלחמת עולם שלישית", פינקר כותב במאמר ב"גרדיאן" לאחר פרסום ספרו.

מחשבה חופשית

באותה אופטימיות קלילה שמאפיינת אותו, לא נותן פינקר לאלימות העולם להשתלט עליו. הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב לכתוב לסירוגין ספר על טבע האדם וספר על שפה. "האינסטינקט הלשוני", שיוצא כעת בתרגום לעברית, הוא אחד הספרים שמדגימים את מיומנויות הבלשנות שלו. כפי ששמו מרמז, הספר תומך בתיאוריה שהיכולת הלשונית היא נטייה אנושית מולדת.

בשנות ה-50 נועם חומסקי שינה את פני החשיבה הבלשנית כשטען שהשפה לא רק מורכבת מסדרה של מילים או מבנים קבועים, אלא שהיא מערכת כללים, פרוצדורה גנרטיבית, או אלגוריתם שיכול לשלב מילים ומבנים בקומבינציות חדשות שהטווח שלהן הוא אינסופי. תזה נוספת של חומסקי היתה שהבסיס לשפה, כלומר אותו אלגוריתם, הוא מולד.

חומסקי היה זה שכיוון את חקר הבלשנות לעבר מה שהוא זיהה כמסתורין הגדול ביותר שלה: רכישת שפה אצל ילדים. ובאופן ספציפי יותר, השאלה כיצד הילד, שלא נחשף לשפה בשלמותה ולא לומד כללים דקדוקיים עד שהוא מגיע לבית הספר, מכליל מתוך סדרה סופית של משפטים שהוא שומע, ומפתח מערכת כללים שמאפשרת לו ליצור שפה אינסופית.

צילום: מקס ס. גרבר

בהתאם לתפיסה החומסקיאנית, פינקר מקדם בספרו את הרעיון שהשפה היא יכולת ייחודית לבני אדם, תוצר אבולוציוני שנועד לפתור את בעיית התקשורת אצל הציידים-הלקטים. הוא משווה את השפה להסתגלויות ייחודיות של מינים אחרים כמו טוויית כורים אצל עכבישים, או בניית סכרים אצל בונים, ומכנה את כל ההתנהגויות האלה "אינסטינקטים".

חלק גדול מהספר מתייחס לרעיון הדקדוק האוניברסלי של חומסקי, שכל השפות האנושיות מתאימות לו. פינקר מסביר שדקדוק אוניברסלי מייצג מבנים ספציפיים במוח האנושי, שמזהים כללים כלליים של דיבור בבני אדם אחרים, כמו: האם שפה מסוימת ממקמת תארים לפני או אחרי שמות עצם. הוא מאמין שהמבנים הבסיסיים של הדקדוק צרובים מראש במוחו של התינוק, וכי הם מניעים תהליך למידה מהיר וספציפי, שלא ניתן להסבירו על ידי מחשבה רציונלית, או היסקים הגיוניים. לדבריו, מכונת הלמידה הזאת קיימת רק בתקופה מסוימת, קריטית, בילדות הרכה.

הספר נפתח בסקירה מהירה של הראיות הברורות ביותר לכך שהשפה היא מולדת, ביניהן העובדה שילדים ממציאים באופן ספונטני דיבור דקדוקי עקבי, אפילו אם הם גדלים באוכלוסייה של תרבות מעורבת שבה מדברים שפת "פיג'ין" - נטולת כללים לשוניים עקביים; והעובדה שתינוקות חירשים "מפטפטים" עם הידיים כפי שתינוקות שומעים מפטפטים עם הקול, וממציאים באופן ספונטני שפות סימנים עם דקדוק אמיתי. ראיות נוספות הן שהשפה מתפתחת אצל ילדים גם אם הם לא לומדים אותה באופן רשמי, וגם אם ההורים לא מנסים לתקן את הדקדוק שלהם, וכן יכולתם של תינוקות להבחין בהבדלים מזעריים בין פונמות (יחידות בסיסיות של הגייה שיכולות להבדיל בין מילים). פינקר טוען ש"תינוקות נולדים עם המיומנויות האלה; הם לא לומדים אותן מהאזנה לדיבור של הוריהם".

נושא חשוב נוסף שהספר עוסק בו הוא הקשר בין שפה לבין מחשבה. פינקר טוען נגד הרעיון שהמחשבה תלויה בשפה. "מילים יכולות לסייע לחשיבה", הוא מסביר, "אבל המחשבות שלנו לא תלויות לגמרי במילים, אחרת לא היינו יכולים ללמוד מילים מלכתחילה, להבחין בין מילים שנשמעות אותו דבר אבל משמעותן שונה, או לזהות מילים נרדפות". לדבריו, אנחנו יכולים לחשוב גם באופן לא מילולי. "יש לנו דימויים ויזואליים, שמיעתיים ומוטוריים. הרבה גוונים ושילובים של רגשות, ומחשבות מופשטות שלעתים קשה לנו לנסח במילים".

צילום: איי-אף-פי

פרקים נוספים בספר מוקדשים לרכישת שפה אצל פעוטות, ליסודות הביולוגיים של השפה ולאבולוציה שלה. בין השאר, הוא מספר על מקורותיהן של השפות השונות.

מה מקורה של העברית?

"העברית המודרנית היא ערבוב של שורשי מילים בעברית תנ"כית ובארמית עם תחדישים ותכונות דקדוקיות שהכניסו מחדשי השפה. היא נוסחה ועובדה על ידי דורות של ילדים ישראלים שרכשו אותה כשפת אם ועל ידי דוברים אחרים. העברית התנ"כית הגיעה משפה עתיקה היפותטית בשם פרוטו-שמית (שהשפות הצאצאיות שלה כוללות גם את הערבית). כנראה שדיבר בה שבט במזרח התיכון לפני יותר מ-5,500 שנה, אף שיכול גם להיות שהפרוטו-שמים חיו במה שהיום היא מצרים. הם היו כנראה צאצאים של שבט עתיק עוד יותר שממנו הגיעה משפחה אפרו-אסייתית גדולה יותר, שכללה גם את האמהרית, הברברית והסומלית".

במסגרת ביקורו בישראל, יעניק פינקר שלוש הרצאות: ב-11 בדצמבר ירצה בתיאטרון ירושלים על ספרו האחרון, "The Better Angels of Our Nature"; ב-13 בדצמבר ירצה במרכז ענב בתל אביב על "האינסטינקט הלשוני" וב-14 בחודש ישתתף בכנס ה"פסיכו-אונטולוגיה" שמארגן מרכז "שלם" במשכנות שאננים.

פינקר נשמע נרגש לקראת הביקור. "אני תמיד נהנה לבקר אצלכם", הוא אומר. "ישראל זאת מדינה מרתקת בעיני. מרגיזה לפעמים, אבל מעניינת".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו