שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמיר אורן
מטה נאט"ו, בריסל
אמיר אורן
מטה נאט"ו, בריסל

מה עולה במוחו של מפקד כוחות נאט"ו למשמע השם "ישראל"? שמעון פרס, מצדה, גבורה, הקרבה, קיבוץ, זיכרון, שואה, חדשנות, פיקחות. האדמירל ג'יימס סטאוורידיס מנה את כל המושגים הללו לפני חודש בכינוס של ארגון ג'ינסא (JINSA), הפועל לקירוב יהדות אמריקה התומכת בישראל לפנטגון. "אחת המעלות הגדולות של תפקידי ביוקו"ם", התחנף סטאוורידיס לקהלו, "היא האחריות ליחסי הצבא האמריקאי עם צה"ל. למזלי, אני מבקר שם תכופות" - בארבעת החודשים האחרונים בא לשני ביקורים בצבא הישראלי - "ואני מיודד עם הרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי, עם הרמטכ"ל הנוכחי, בני גנץ, ועם הנספח הצבאי (גדי שמני)".

לא במקרה הקפיד סטאוורידיס לנאום בוושינגטון, בתוקף החצי האמריקאי של תפקידו הכפול. במטה נאט"ו בבריסל, כמצביא כוחותיהן המבצעיים של 28 חברות הברית, הפועלות רק בהסכמה כללית, היה מתקשה להרעיף אהדה פומבית כזאת על ישראל השנויה במחלוקת. גם בדברו על שיתוף הפעולה ההדוק בין שני הצבאות הדגיש את התיאום ביניהם ואת ההיבט ההגנתי, כדוגמת מערכת "כיפת ברזל" המסוככת על אוכלוסייה אזרחית, שלא היתה באה לעולם בלי תמיכה אמריקאית.

סטאוורידיס השאיר לממונה עליו, שר ההגנה ליאון פאנטה, שגם הוא התגאה לפני שבוע ב"כיפת ברזל", את המשימה של אזהרת ישראל מפני תקיפה באיראן. האדמירל הסתפק באזכור תבוסתה הימית של פרס ליוון, מולדת אבותיו, בקרב סלאמיס לפני 2,500 שנה. הפרסים היו התוקפנים, הפולשים, בעלי היתרון הכמותי. היוונים התגוננו אך נהנו מיתרון איכותי: מלחיהם היו בני חורין, לעומת העבדים שנאלצו לשרת את הפרסים. כמו קציניו של תמיסטוקלס, שדירבנו את אנשיהם לחתור בצוותא, גם האמריקאים והישראלים חותרים אלה בצד אלה למען החירות. הנמשל, כמובן, הוא שכדי לנצח את הפרסים נדרש ציות להוראות הקברניט, בלי לזעזע את הסירה.

לוחם כוחות המורדים מתכונן לגרור רכב ממשלתי שנפגע בעת הפגזה של כוחות נאט"ו בלוב, 5 באפרילצילום: רויטרס

בוועידת שרי החוץ של נאט"ו, שננעלה אתמול, היתה איראן נפקדת-נוכחת, טורדנית עד מאיימת. היא הבעיה המבצבצת מעבר לפינה, לאחר תום המעורבות האמריקאית הכבדה בעיראק (בעזרה מסוימת של חברות בנאט"ו ומדינות אחרות) ובעוד ההתמודדות עם אל-קאעדה, הטליבאן ורשת הטרור של חקאני באפגניסטאן נמשכת. תזכורת למתיחות הגלומה בסוגיה האיראנית סיפקה הפלתו (ואולי סתם נפילתו) של כלי הטיס הבלתי מאויש שהמריא מעברו האפגני של הגבול, איבד קשר עם מפעיליו ונחבט אל אדמת איראן.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אליכם לפייסבוק

ההודעה שמסר בסוף החודש שעבר אמיר עלי חג'יזאדה, מפקד זרוע האוויר של משמרות המהפכה, כי אם איראן תיקלע למלחמה היא "תתקוף את מתקני הטילים של נאט"ו", לא העלתה את הכוננות בבירות אירופה בו בלילה. אבל בשנה-שנתיים הקרובות עלולה להיות לאיראנים יכולת לצקת תוכן במלים אלה, באמצעות שיגור טילים בליסטיים ארוכי טווח חוף-ים נגד נושאות מטוסים אמריקאיות וטילים אחרים נגד מטרות קרקעיות במערב אירופה.

התעצמות

עוזי רובין, מהחשובים במומחי הגנת הטילים בישראל, מנהל חברת הייעוץ הביטחוני "רובינקון" ולשעבר ראש מינהלת "חומה" במשרד הביטחון, הציג בשבוע שעבר בירושלים תמונה מדאיגה של ההתעצמות הטילית באיראן. הטיל הצפון-קוריאני בי-אם-25, "מוסודאן" בתחפושתו האיראנית, יוכל בהמשך העשור, בשבוע הראשון של דצמבר כלשהו, לנחות על ראשיהם של באי ועידת שרי החוץ של נאט"ו. הוא כבר שוגר בניסוי לטווח של 3,500 קילומטרים, הרבה יותר ממה שנחוץ לאיראנים כדי לתקוף את ישראל. הטווח יספיק אפילו ירצו האיראנים להכביד על ציידי המשגרים של חיל האוויר הישראלי ולהרחיק עד ירכתי מזרח, סמוך לגבול עם אפגניסטאן או פקיסטאן. לפי סרגלו של רובין, מטה נאט"ו בשדרות המלך ליאופולד בפאתי בריסל עלול להיות טרף לטילים בליסטיים אלה, אם ישוגרו מאזור טבריז בצפון-מערב איראן.

הגיאופוליטיקה והטכנולוגיה מגדילות, בעיני נאט"ו, את משקלן של רוסיה - שאותה צריך לפייס בגלל הסתייגותה מתוכנית הגנת הטילים, מחשש שזו תגביל את כושרה ההתקפי - ושל טורקיה. בנאט"ו זקוקים לטורקיה, שכנתן של איראן, עיראק וסוריה, הן להגנה, כמארחת מכ"ם ההתרעה של הטילים נגד טילים, והן להתקפה. טיסת הפצצה מבסיס אינצ'ירליק אל המשגרים ליד טבריז לא תהיה ארוכה ומסובכת מדי. האמריקאים יכולים לתקוף גם מבסיסים מרוחקים יותר של נאט"ו, באישור הממשלה המארחת (בריטניה, למשל); או לשגר טילים מצוללות ומאסמים תת-קרקעיים, אבל הם יעדיפו שהמבצע לא יהיה "אמריקאי" אלא יישא את חותם נאט"ו.

כך נהגו בלוב, לפי הרעיון שאחד מעוזריו של ברק אובמה שיווק בסוף אפריל לשבועון "ניו יורקר" - "להוביל מאחור". הנשיא פרס, שהתארח בבית הלבן בתחילת אפריל, התרשם אחר כך שאובמה למד רעיון זה ממנו. לפי סמיכות הפרשיות, אין לשלול אפשרות זאת. אבל לפרס קדם נשיא אחר, נלסון מנדלה, שעוד ב-1994 המליץ בספרו על מנהיגות בנוסח רועי צאן, המניחים לעזים קלות הרגליים לרוץ קדימה אך שומרים בידיהם את הנהגת העדר. מבקריו של אובמה ליגלגו: הסיסמה נשמעה לא סתם כמו בריחה מאחריות והתנערות ממעמד הבכורה של אמריקה בעולם, אלא כמנהיגות-מהתחת. אבל אובמה צחק אחרון. המבצע נוהל בברכת האו"ם ולבקשת הליגה הערבית, בלי להותיר מקום לטענות על תיאבון אמריקאי להכות שוב במדינה מוסלמית, וסופו שהפיל את המשטר והביא למותו של מועמר קדאפי.

חייל נאט"ו באפגניסטאןצילום: אי-אף-פי

כגודל ההצלחה המדינית, כך התסכול הביטחוני. הצבא האמריקאי לא רק הוביל מאחור, הוא היה גם אגף האפסנאות ומחלקת התשלומים. בנאט"ו, לפי תקציב הפעילות, שלושה מארבעה לוחמים הם אמריקאים; הרביעי, שילוב של 27 חבריו לנשק, הוא קצת בריטי או גרמני, מעורב בצרפתי או בספרדי, מולחם בחלקו בקנדי או בטורקי.

קודמו של פאנטה, רוברט גייטס, נפרד מתפקידו לפני חצי שנה בהסתערות על פערי היכולת הצבאית והרצון הפוליטי בקרב החברות ב"ברית הצבאית האדירה מכולן בתולדות העולם". לאחר פחות משלושה חודשי פעילות בלוב אזלה התחמושת והפנטגון הוזעק למלא את החסר. גייטס הזהיר את הברית מעתיד עכור, אם לא תיבלם מגמת הירידה בהוצאות הביטחון באירופה. הדור הבא של המנהיגים האמריקאים, שלא חווה את המלחמה הקרה, יסתייג מהשקעות בנאט"ו במונחים קרים של עלות-תועלת.

גייטס נזף באירופים על הקמצנות הביטחונית שלהם ועל 20 שנה של הנאה מארוחות חינם, שאיפשרו להם להפנות תקציבים לצריכה אזרחית. קדאפי נפל במשמרת של פאנטה, אבל הביקורת לא שככה. זה לא אתם, זה אנחנו, אומרים האמריקאים לחבריהם הצוהלים באירופה ובראשם הבריטים והצרפתים; בלעדינו הייתם פושטים את הרגל, ולראיה - פשטתם את היד. גנרל מרק וולש, מפקד כוחות האוויר האמריקאיים באירופה, אמר לירחון החיל שלו כי מבצע נאט"ו היה תלוי במודיעין, בפיקוד ובשליטה ובתדלוק האווירי שסיפקו האמריקאים. אחד הלקחים הוא שאסור לצבא האמריקאי להתקפל כליל מבסיסיו הקדומניים באירופה.

האדמירל הארי האריס, שהיה מפקד הצי השישי רוב תקופת המבצע בלוב, קודם לתפקיד עוזר יו"ר המטות המשולבים בפנטגון. בעל התפקיד מוצב דרך קבע בפמליית שר(ת) החוץ, להידוק התיאום בין הביטחון והדיפלומטיה. היו"ר עצמו, הגנרל מרטין דמפסי, אמר לפני שבוע כי טרם התבקש (בידי אובמה ופאנטה) לתכנן מבצע נגד סוריה. באמצע השבוע השמיעו מלים דומות קצינים ופקידים בנאט"ו, שהעמידו לעצמם תנאים בלתי מציאותיים (כרגע) להתערבות צבאית נגד סוריה. אם ואם ואם, רק ורק ורק: שהליגה הערבית תבקש, שמועצת הביטחון תסמיך (כלומר, בהסכמת רוסיה וסין), שמדינות מחוץ לנאט"ו (כמו ירדן, שסייעה בלוב) יצטרפו, שהמבצע יהיה צבאי בעיקרו ולכן חיוני לשתף בו את נאט"ו. תנאים, או שמא תירוצים.

בשאר אסד, שלא שרד עשור בשלטון בזכות אמונה תמימה באמיתותן המוחלטת של אמירות כאלה, חיקה השבוע את האיראנים (וגם את ישראל, בשיגור מפלמחים לפני חודש) באיתות בשפת הטילים; גם במקרה שלו, מדינת המפתח היא טורקיה.

מקסם שווא

הילארי קלינטון בוועידת שרי החוץצילום: רויטרס

זאת אחת הסיבות לכך שישראל נדחקה לשולי נאט"ו, בוועידת השבוע ולא רק בה. די בכך שטורקיה תרמוז שדעתה אינה נוחה משדרוג מעמדה של ישראל באמצעות הצבת נציגות שלה במטה נאט"ו, להבדיל מהאמנת שגריר ישראל למוסדות האיחוד האירופי גם לנאט"ו, כדי להקפיא את היוזמה, למרות סיכום הדדי בנאט"ו ובירושלים. על כן נשאר בתוקפו סידור מסורבל, המקצה לשגריר יעקב הדס את הייצוג המדיני ולאלוף משנה אוריאל הלפרין, הנספח הצבאי בהאג, בירת הולנד, את הייצוג הביטחוני; על שיתוף של סטי"ל ישראלי במבצע "אקטיב אנדוור" בים התיכון, הבטחה שחזרה ועלתה עד לתקרית ה"מרמרה", אין טעם לדבר. מימוש ההבטחה לא יתאפשר לפני התנצלות ישראלית, שתפשיר את היחסים עם אנקרה.

חוץ מטורקיה, לישראל יש יחסים ביטחוניים סבירים עם רוב החברות הבכירות בברית. אין לה יחסים מדיניים טובים עם אירופה. יש לכך משמעות בזירה העולמית, אבל משמעות פחותה בנאט"ו, המתאמצת להסתיר את קווי השסע שלה - האמריקאים נגד האירופים, שאינם מחפשים הכרעות גדולות אלא רק תחזוקה סבירה, והאירופים נגד עצמם במקסם שווא של אחדות.

בשנים קודמות היו שרי חוץ מישראל וממדינות ערביות (מצרים, ירדן ומדינות בצפון אפריקה ובחצי האי ערב) מוזמנים להתארח בוועידה ולקיים רב-שיח בינם לבין עצמם ועם מארחיהם. איש בבריסל לא התגעגע השבוע לאביגדור ליברמן. רבים יבלעו את כאבם אם ייאלצו להיפרד ממנו, בעקבות כתב אישום שעשוי להגיש נגדו היועץ המשפטי לממשלה, או לאחר הרכבת ממשלה בעקבות הבחירות הממשמשות ובאות.

תרומת ממשלתם של בנימין נתניהו, אהוד ברק וליברמן לקיפאון המדיני העסיקה את מקצת משתתפי הוועידה בעיקר בגלגולם האחר, כחברים ברביעייה הבינלאומית או כשותפים לגיבוש מדיניות האיחוד האירופי. הרבו יותר להתלבט בסוגיה מה יעלה בגורלן של מדינות ערב, העוברות מידם של יחידים, משפחות, שבטים ועדות, אל הדמוקרטיה - או הדת. יותר מכל עוררה דאגה מצרים, שבהנהגה מוסלמית-קנאית עלולה לטרוף את כל הקלפים, לחבור לאיראן ולחתור - כמו גמאל עבד אל-נאצר בשנות ה-60 - תחת בית המלוכה בסעודיה. דומה שגם סכנה בכוח, ולא רק האיום הממשי מצד איראן, גרמה לאמריקאים להזכיר לכל שההסכם שלהם עם עיראק אמנם אוסר על פעולות צבאיות משטחה נגד מדינות אחרות, אבל הנוכחות הצבאית באזור תימשך ורבבות חיילים, ימאים וטייסים יוסיפו לפעול מכוויית, מבחריין וממדינות נוספות במפרץ.

חיילים אמריקאים באפגניסטאן מציינים עשור לפיגועי 11 בספטמברצילום: אי–פי

מבט ממטה נאט"ו מחזק את ההערכה שקלוש הסיכוי להסכמה אמריקאית למבצע ישראלי באיראן. ממשל אובמה טורח להבחין בין "מלחמות ברירה" (עיראק) ל"מלחמות כורח" (אפגניסטאן ובמהדורה מוקטנת לוב). אם יתרחש הבלתי סביר ונתניהו את ברק ימריאו להפציץ למרות התנגדות אובמה, הם לא ישתטו למנוע הודעה מוקדמת ממנו, מיועצו לביטחון לאומי טום דונילון, משרת החוץ הילרי קלינטון, מפאנטה, מראש הסי-איי-אי דייוויד פטראוס, מהגנרל ידיד ישראל ג'יימס מאטיס ומסטאוורידיס.

לפני שנה סיפר סטאוורידיס לקוראי הבלוג שלו ביוקו"ם על ערב חברתי בניצוחו, שהיה במפקדה הצבאית של כוחות נאט"ו בבריסל. הוא ואורחיו צפו בסרט "דוקטור סטריינג'לאב", שמעו מטייס של מפציץ גרעיני חוויות מימי המלחמה הקרה ושוחחו על ההרתעה הגרעינית כיום - עד כמה אפשר לסמוך על השכל הישר, שידריך את פעולתם של מנהיגי מדינות סוררות כמו איראן? האם נשק גרעיני בנאט"ו, או מערך הגנת טילים, מרתיעים אותם? ואיך זה מתיישב עם שיפור היחסים עם רוסיה?

בקצב המסחרר של ההתפתחויות, הנה עוד שאלה לקבוצת הדיון של מפקד כוחות נאט"ו: אם הייתם ישראלים וידעתם שבתוך שנים לא רבות תעמדו לפני ברירה חדה, מה הייתם מעדיפים - משטר צבאי או מדינת הלכה? התשובה הנכונה היא שזה לא ישנה, כי עד אז צה"ל כבר יהיה צבא ההלכה לישראל. *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ