בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ד"ש מהעולם הזה

אורי אבנרי, שב-1965 הגיע לכנסת כדי להילחם בחוק לשון הרע, סבור שהציבור הישראלי נעשה קהה ואדיש, ושהוא נותן לחוקים החדשים, "איום על הדמוקרטיה", לעבור. מצד שני, הוא חושב שגם לתקשורת יש חלק במצב הזה

84תגובות

עם חקיקת חוק איסור לשון הרע ב-1965 הכריז עורך השבועון "העולם הזה", אורי אבנרי, מעל דפי עיתונו, על מלחמת אין-ברירה. "זה ללכת לכנסת או ללכת לבית הסוהר", טען במחאה על החוק, והודיע כי במלחמה כמו במלחמה הוא החליט לחצות את הקווים: "כקומנדו עיתונאי פעלה המערכת במשך 15 שנים, בשיטות של קומנדו, ברוח של קומנדו. עתה כופים עלינו להיות קומנדו פוליטי. נצא כקומנדו למערכת בחירות. נפעל כקומנדו בכנסת".

אבנרי החליט להתמודד בבחירות לכנסת כדי להשיג, בין היתר, חסינות פרלמנטרית. על פי השקפתו, תכלית החוק היתה להביא לסגירת השבועון, אך הוא לא התכוון לתת לאף אחד את העונג: "חוק לשון הרע (...) נחקק מפני ש'העולם הזה' מאיים על קיומו של המשטר", כתב אז. "ואם הם באים ואומרים: למשטר הזה ול'העולם הזה' אין מקום במדינה אחת לכן צריכים לחסל את ‘העולם הזה' - כי אז אנחנו באים ועונים: נכון, למשטר הזה ול'העולם הזה' אין מקום במדינה אחת, לכן צריכים לחסל את המשטר הזה. ואנחנו יוצאים לחסל אותו".

השבוע, לאור ההצעה להגדיל משמעותית את הפיצויים הקבועים בחוק איסור לשון הרע, התבקש אבנרי, בן 88, להיזכר באותה התקופה. לחיבור המחשב הנייד לחשמל נידב את שקע החיבור של שח"ל לדלת ביתו. "אני מבינה שלא כדאי לעצבן אותך יותר מדי", אמרתי. "להיפך", השיב, "אני יכול רק למות משעמום". בטרינינג שחור התיישב על כורסת עץ בסלון ביתו הצופה לים בתל אביב. מולו ציור של יוסל ברגנר, את הקיר מאחוריו מעטרת שורת פרסים ותמונת פגישתו עם יאסר ערפאת. ליד דלת הכניסה לביתו ממתינים ספריו של יורם קניוק "ערבי טוב" ו"תש"ח".

לחצו לייק לפייסבוק "הארץ" וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

ליבק אלכס

"החוק התקבל ביום האחרון של הכנסת החמישית, קיץ 65'", נזכר אבנרי, "והעיתונות, התקשורת בכלל, התעוררה לעניין רק ברגע האחרון. הם לא התייחסו לזה ברצינות, אף אחד לא חשב שיכול לעבור דבר כזה בכלל". לדבריו, "החלטתי מראש שאם החוק יעבור אני אקים רשימה לכנסת. ישבתי במקום שאת יושבת, שמענו חדשות וכשהבהירו שהכנסת קיבלה את חוק לשון הרע, אמרתי: זהו, אני הולך לכנסת. פתחנו במערכה נגד החוק, שקראתי לו חולר"ע".

החוק, שרוכך מאז, החמיר את הדרישות מאמצעי תקשורת הנתבעים על הוצאת דיבה. הוא דרש מהם להוכיח עניין ציבורי בפרסום, הרחיב את הגדרת הדיבה, קבע שורה ארוכה של בעלי תפקידים כאחראים לדיבה, ובשורה זו כלל גם את התואר "ראש המערכת" - שלדברי אבנרי היה קיים אז רק במערכת "העולם הזה".

"זה הבהיר דבר יסודי: שהחוק כוון ממש רק ל'העולם הזה'", מסביר אבנרי. הוא הרגיש כי מדובר בשיא של סדרת ניסיונות השתקה, אחרי חרם מודעות מטעם המדינה וההסתדרות, תלונות על פי חוקי התועבה, וגם תקיפה פיסית.

בבחירות לכנסת השישית עבר אבנרי את אחוז החסימה ונבחר בזכות כ-14 אלף קולות. בנובמבר 65' שבת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל ליממה, במחאה על החוק. לדברי אבנרי, "היום זה אפילו לא עולה על הדעת. כי העיתונות נשלטת על ידי טייקונים".

קשר הדוק

כעת מתבונן אבנרי על יוזמות החקיקה האחרונות בכנסת בדאגה. הוא מדגיש כי זהו איום על הדמוקרטיה כולה. "העיתונות צריכה להבין את הקשר ההדוק בין ההתקפה על התקשורת ועל בית המשפט ועל העמותות של זכויות האדם - זה הכל קשור, זו חזית אחת. התקפה אחת עם מטרה אחת. וההתקפה על המחאה החברתית גם היא קשורה קשר מוחלט", הוא אומר.

את ההצעה של חברי הכנסת מאיר שטרית (קדימה) ויריב לוין (ליכוד) להגדיל את הפיצוי שנקבע בחוק איסור לשון הרע על הוצאת דיבה, מ-50 אלף שקל ל-300 אלף שקל, ללא צורך בהוכחת נזק, מכנה אבנרי "קטלנית".

דניאל רוזנבלום. סטארפוט

"למה קטלנית? כי עיתונאי שגאה במה שהוא עושה יכול להגיד: אתם מאיימים עלי בבית סוהר? אני אלך לבית סוהר. ולא מעט עיתונאים נאסרו בשביל להגן על מקורות, אבל כסף הרבה יותר יעיל מבית סוהר, מפני שלכל אחד יש עורך ולעורך יש מו"ל ולמו"ל יש בעלים (...) ופירוש הדבר שאיש לא יפרסם מקרה עם הספק הכי קטן.

"אני בעד חוקי דיבה. בהחלט, עיתונות יכולה להיות מופקרת כמו כל גוף אחר. חוקי דיבה דמוקרטיים לא רק שאין בהם פסול, להפך (...) אבל כנגד זה, ככל שאתה יותר מורם מעם, כך חוקי הדיבה צריכים להיות יותר חלשים. כל מי שרוצה לשנות את חוקי הדיבה תמיד אומר שהוא מתכוון לאדם הקטן. אבל הוא תמיד מתכוון לאדם הגדול, את אף אחד לא מעניין מה שקורה לאדם הקטן".

לדבריו, "עד היום הזה, אף אחד, עד כמה שידוע לי, לא מיצה את כל האפשרויות שיש בחוק הקיים". אבל "המחוקק חושב שהפיתוי הכלכלי יהיה כזה גדול שכן יגישו תביעות דיבה. אין ספק שזה חלק מהגל האנטי-דמוקרטי הניאו-פשיסטי שעובר על המדינה. צריך לראות את זה במסגרת מכלול של הגל הזה, שהכוונה היא להשתיק את הביקורת, פשוט לסתום את הפה".

ממה נובע גל החקיקה הזה לטעמך?

"היום, לפני הפריימריס של הליכוד, הוא נועד למשוך תשומת לב. הלא חבר כנסת, מה המטרה שלו? אני אומר כבעל ניסיון: מרגע שחבר כנסת נבחר יש לו רק מטרה אחת בחיים - להיבחר עוד פעם, וארבע שנים הוא מקדיש לזה. בשביל זה הוא מוכרח להיכנס לתקשורת, ובשביל זה חוץ מלהרוג את אמא שלו הוא מוכן לעשות הכל.

"בא אדם, מנסח הצעת חוק מטורפת לגמרי, כשהמטרה היחידה שלו היא לקבל כותרת למחרת היום עם תמונה גדולה. בא ‘הארץ' למחרת היום, נותן לו רבע עמוד עם תמונה יפהפייה - אתם מעודדים אותם לעשות את זה. חבר כנסת אחר רואה את זה וחושב: אני אציע דבר עוד יותר מפלצתי, אקבל עמוד שלם עם תמונה יותר יפה (...) והאפשרות היחידה להתבלט זה לעשות דבר שערורייתי כזה שיכתבו עליו. אז יש תחרות כזו של טירוף, של זלילה, תחרות מי יכול להגיש משהו יותר מפלצתי. אז חשבנו שזה ייגמר על ידי המחאה החברתית, אבל לא - מה שנמחק זו המחאה החברתית, כלא היתה".

אבל אם עיתון לא היה מדווח על הצעת חוק כזו היית זועק שהוא חטא לתפקידו, שכלב השמירה של הדמוקרטיה הפך לפודל.

דניאל צ'צ'יק

"אפשר לפרסם אחרת - לא בגדול. לא עם תמונה מחמיאה. חובת הדיווח קיימת, אבל לא לתת פרס. יש שלושה-ארבעה ח"כים כאלה, שאי אפשר עכשיו לא לבחור אותם מחדש. בגלל הסקנדלים האלה הם יהפכו לגיבורי מרכז הליכוד (...) הם יעשו קריירה מזה, וזה המכניזם הזה של תקשורת אובדנית".

אז מה צריכים עיתונאים לעשות לדעתך?

"דבר ראשון שצריך לעשות זה שביתה, זה ברור - כדי שהציבור בכלל יבין (...) הוא יודע שיש איזשהו ויכוח על איזשהו חוק, הוא לא מבין וגם לא כל כך מתעניין, ודאי לא חושב שזה נוגע לו, ואם העיתונות לא נוקטת בעצמה אמצעים שיבהירו לקורא או לצופה שזה דבר חשוב או רציני, למה שמישהו אחר יחשוב ככה? הדבר הראשון שצריך היה לעשות זה לעשות שביתה, כמו אז.

"בנוסף, אני הייתי בעד סנקציות אישיות נגד כל מי שמציע את החוקים: אין תמונה בעיתון, אין דברים מחמיאים בעיתון ואתה לא מתראיין בתקשורת. זה עניין שצריך לחשוב עליו יותר. זה לא יפגע בחופש הדיווח, אבל אפשר להעניש אנשים - אתה הולך לרצוח אותי? למה שאתייחס אליך?"

נוגע לכולם

לאבנרי אין ספק. "צריכים להקים חזית מאוד רחבה להצלת הדמוקרטיה והחזית צריכה להתחיל בזה. זאת הבעיה הגדולה ברגע זה, שהציבור הרחב בכלל לא מבין למה זה נוגע לו. הציבור חושב: אז יהיה השופט ההוא ולא השופט ההוא, אז מה? והתקשורת? אז הם יהיו קצת יותר זהירים, טוב מאוד. העמותות? מי צריך אותן בכלל? לקבל כסף מחו"ל? שערורייה. מחאה חברתית, אוקיי, היה, חלף. אנשים לא מבינים שזה נוגע לחיים שלהם, לשכר שלהם. הדור שעכשיו יש בארץ אף פעם לא חי במשטר לא דמוקרטי.

"מישהו יכול לתאר לעצמו מה זה לחיות במשטר שבו אם אתה לא חותם על הצהרה למען מפלגה ואתה כירורג, למחרת אתה מנקה חלונות? מישהו בכלל יכול לתאר דבר כזה שעיתונאים נהרגים ברחוב כמו שקורה ברוסיה? שאדם צריך להסתכל לצדדים לפני שהוא מעז להתבדח על מישהו בשלטון? אנשים לא תופשים בכלל את הקשר.

"קודם צריך להסביר לציבור שזה נוגע לו. זה לא עניין ש'אלה שלמעלה' רבים ביניהם. זה לא עניין של עיתונות מופקרת ושמאלנית שצריך לרסן אותה. זה שמחר המשטרה אוסרת אותך על לא עוול בכפך ולא יהיה עיתון שיפרסם את זה, ואנשים יתחילו להיעלם מהרחוב ובכלל, כמו בארגנטינה, מפני שיהיה חוק שיאסור על התקשורת לפרסם מאסרים של בני אדם, בתירוץ שזה מגן על האזרחים. זה נוגע לכל אדם במדינה".

במאמר שכתבת קישרת בין גל החקיקה הנוכחי לנפילתה של רפובליקת ויימאר.

"הייתי בן תשע וחצי כשהנאצים הגיעו לשלטון (...) ובתור ילד בבית מאוד פוליטי הייתי ער למה שקורה. ילד רואה איך הדברים נראים בצורה יותר חזותית: המדים, המצעדים, המוסיקה - ואני יודע איך הרפובליקה נפלה. הייתי ער לזה שלב אחרי שלב, צעד קטן אחרי צעד קטן העסק קרס, מפני שהציבור לא הבין למה זה חשוב. הציבור לא גייס מתוכו את הכוח הנפשי להתנגד.

"כשאני רואה את הסימן הראשון נדלקת אצלי הנורה האדומה הראשונה. אני מתעורר קצת לפני האחרים, גם אחרים מתעוררים, אבל לוקח זמן. בהתחלה אמרו לי: איך אתה יכול להשוות לגרמניה הנאצית? מה פתאום? אז לא צריכים להיות גרמניה הנאצית, היא באמת היתה דבר מיוחד במינו (...) אתה לא חייב להיות היטלר. מה עם מוסוליני? ואם לא מוסוליני, מה עם פרנקו? ופינושה בצ'ילה? והקולונלים ביוון? ואם לא אלה מה עם צ'אושסקו, ומה עם פוטין היום? יש המון דרגות - אבל כל אחד מהם יצר גיהנום".

איפה אנחנו לדעתך במדרג ההידרדרות שתיארת?

"אנחנו מעבר לצעד הראשון ורחוקים מהצעד האחרון. לדעתי הצעד הראשון הוא הקובע. המחסומים נפלו. הדברים שלא ייאמנו, ייאמנו. הדברים שאי אפשר היה להעלות על הדעת עולים על הדעת, וזה צעד אחד קטן אבל מאוד מכריע (...) חושינו מתחילים להתקהות, אבל זכויות האזרח זה לא ‘שמאל', זה בכלל לא נוגע לשמאל (...) זכויות אזרח נוגעות לכל אדם.

"איך מנחילים לאזרח המצוי שהמאבק הוא מאבק שלו? שחופש הביטוי הוא שלו. שבג"ץ הוא שלו, שהדמוקרטיה שלו? פה דרוש קמפיין ציבורי שעוד לא היה כדוגמתו. בסופו של דבר מדברים על עתיד המדינה, מדינה לא דמוקרטית לא תחזיק מעמד, פשוט מאוד.

"לסיום אצטט פסוק שתלוי בחדר העבודה שלי. מרטין נימלר, גרמני שפיקד על צוללת במלחמת העולם הראשונה, שהפך אחר כך לכומר פציפיסטי והושלך על ידי הנאצים למחנה ריכוז. אמר: ‘כשבאו לקחת את הקומוניסטים שתקתי, הרי לא הייתי קומוניסט. כשבאו לקחת את היהודים, לא מחיתי, הרי אני לא יהודי. כשבאו לקחת את הסוציאל-דמוקרטיים לא מחיתי, הרי אני לא סוציאל-דמוקרט. כשבאו לקחת אותי לא נשאר איש שיכול למחות'.

"זה אחד הדברים הכי עמוקים. ואפשר לתרגם את זה למציאות: כשבאו להרוס את בית המשפט, כשבאו להרוס את התקשורת, כשבאו לקחת את העמותות, שתקתי - בסוף, כשאני ארצה למחות, לא אוכל כי לא יהיה בפני מי, ולא יהיה איפה, וזה יהיה מסוכן - אנשים לא מבינים". *

אורי אבנרי

נולד ב-1923 בגרמניה בשם הלמוט אוסטרמן * כשהיה בן 10 עלה עם הוריו לפלשתינה * לחם ביחידת "שועלי שמשון" במלחמת העצמאות ונפצע קשה * מ-1950 ערך את "העולם הזה" והפך אותו לשבועון לוחם ואנטי ממסדי * ב-1965 נבחר לכנסת מטעם מפלגת "העולם הזה - כוח חדש" * ב-1982 היה לישראלי הראשון שפגש בערפאת * ב-1992 הקים את תנועת השמאל "גוש שלום"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו