בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תוכנית קניה

האם ההחלטה שלא להקים מדינה באפריקה היתה טעות? ולמה ניצחו הציונים את הטריטוריאליסטים?

תגובות

יהודי, שווייצי ואנגלי נסעו ברכבת. זאת יכולה להיות פתיחה לבדיחה, אך השלושה היו בדרכם מבזל לטריאסט, משם הפליגו בדצמבר 1904 לאפריקה, כדי לבחון את האפשרות להקים ליהודים מדינה בגואס נגישו, בצפון מערב קניה. היוזמה הזאת נרשמה בטעות בהיסטוריה כתוכנית אוגנדה. השלושה נסעו לפי יוזמתו של הרצל והחלטת הקונגרס הציוני השישי.

בתולדות התנועה הציונית לא היה ויכוח מר יותר, מכונן יותר, מהוויכוח בשאלה האם צריכה מדינת היהודים לקום בארץ ישראל דווקא, או שראוי להקימה בכל מקום על פני כדור הארץ שאפשר לעשות זאת. החוקר השווייצי אלפרד קייזר והמהנדס נחום וילבוש, שבא מארץ ישראל, שללו אפשרות להושיב יהודים בגואס נגישו; הסייר הבריטי היל גיבנס חשב שהאזור אולי יתאים, והציע להקים התיישבות ניסיונית.

ספר מרתק מאת גור אלרואי קובע שחוות דעתו של הסייר הבריטי היתה הרצינית, המעמיקה והמהימנה ביותר ("מחפשי מולדת", בהוצאת מכון בן-גוריון). אלרואי, מרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, כותב: "אם נשווה בין מצבה של ארץ ישראל למצבו של האזור שחקרה המשלחת באותן השנים, לא תיראה גואס נגישו כלל ועיקר ‘מקום שאין בו כלום ולא ניתן לעשות בו כלום', כמו שטען וילבוש. נדמה כי לו נשלחה משלחת חקר דומה בדצמבר 1904 לגליל התחתון והעליון, לעמק יזרעאל או לחלופין לגבעות החול מצפון ליפו, שעליהן קמה מאוחר יותר תל אביב, היה המחזה שהיה נגלה לעיניה קשה הרבה יותר מזה שמצאו חברי המשלחת במישור גואס נגישו. בחבל ארץ זה, שהיה מוכה מלריה, עתיר ביצות ומיושב בילידים, היו מסקנות הדו"ח בוודאי שליליות".

וילבוש היה מחלוצי התעשייה בארץ; זה היה ביקורו הראשון באפריקה. הוא שהה בגואס נגישו כארבעה שבועות, אך הלך לאיבוד, נזקק לשבוע כדי לחבור מחדש אל שותפיו ובמשך שבועיים לא יצא כלל מהמחנה המרכזי. הדו"ח השלילי שלו שיקף את אמונתו הציונית, לאו דווקא את אפשרויות ההתיישבות באפריקה. מתנגדי "אוגנדה" הבליטו את ממצאי הדו"ח שלו והצניעו את מסקנותיו של גיבונס. הרצל כבר לא היה אז בין החיים. אלרואי כותב שלא ניתן להכריע באיזו מידה היה הרצל נאמן לארץ ישראל; אולי היה מצביע בעד ההתיישבות באפריקה.

כך או כך, ההשקפה שיש להושיב יהודים בכל מקום שניתן לא דעכה מיד. ככל שהחמירו הפוגרומים ביהודי מזרח אירופה, התחזקה הדעה שהם זקוקים קודם כל לטריטוריה משלהם, גם אם לא בארץ ישראל. הדוגלים בהשקפה זו הקימו את התנועה הטריטוריאליסטית; רבים מהם לא ראו סתירה בין גישתם לאידיאולוגיה הציונית. למעשה, גם בארץ ישראל היו תומכים רבים ברעיון, ובהם אליעזר בן יהודה. בדומה לתנועה הציונית קם גם לתנועה הטריטוריאליסטית מנהיג כריזמטי שרבים העריצו. זה היה הסופר ישראל זנגוויל, שישב בבריטניה. כמו הרצל, הוא ניהל דיפלומטיה פרטית בתקווה למצוא טריטוריה כלשהי ליהודים.

זנגוויל היה ציפור משונה; בשנות העשרים נמנה עם אלה מהציונים שביקשו "לעודד" את הגירת הערבים מארץ ישראל, כדי לפנותה להתיישבות יהודים. כאחד האידיאולוגים הראשיים של רעיון ה"טרנספר" זכה להערצה רבה. בכמה מערי הארץ יש רחובות על שמו. מאמריו כונסו לספר שיצא בעברית ("הדרך לעצמאות", 1938), אך מאמריו הטריטוריאליסטיים נעלמו כלא היו. העורך היה היסטוריון ותיק, פרופסור בן-ציון נתניהו. בשנת 2003 מנה נתניהו את זנגוויל בין חמשת אבות הציונות.

הטריטוריאליסטים היו מלכתחילה רואי שחורות; הם חתרו להצלה. אילו הצליחו - אפשר שפחות יהודים היו נרצחים בשואה. הציונים האמינו בגאולה לאומית; הם שאפו לכונן חברה חדשה ועצמאות בארץ ישראל, צעד צעד, דונם אחרי דונם. במידה רבה זה היה ויכוח בין גורל היהודים לגורל העם היהודי. הטריטוריאליסטים נכשלו, קודם כל מפני שלא מצאו טריטוריה מתאימה להתיישבות המונית. גישתם היתה מדעית רציונלית. הציונים ידעו לטפח את המיתוס ההיסטורי; אין תנועה לאומית שיכולה לנצח בלעדיו. *

tom.segev@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו