שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יסמין אל ראשידי, ניו יורק ריוויו אוף בוקס
יסמין אל ראשידי, ניו יורק ריוויו אוף בוקס

קהיר, מצרים

מעטים מהאנשים שאני מכירה בקהיר ישנו היטב בליל הבחירות במצרים. הקלפיות הוכנו לפתיחה בשמונה בבוקר המחרת, וכולם חששו שעל היום תעיב האלימות הקטלנית שראינו בשבועות האחרונים. "אני מתכוונת ללכת מוקדם ככל האפשר, לפני שיתחיל העומס או שיקרה משהו", אמרה לי אמי. כנראה שכולם חשבו כמוה, כי כשבאתי לתחנת ההצבעה בשכונה שלי ביום שני, בשבע ורבע בבוקר, היא כבר היתה מלאה עד אפס מקום - היו בה לפחות אלפיים בני אדם. אחת מידידותי התקשרה אלי מתחנת ההצבעה שלה, כ-40 דקות אחרי שהגעתי, ואמרה שהיא לא יכולה לראות אפילו את קצה התור.

מכיוון ששיעור ההצבעה בבחירות הקודמות לפרלמנט היה כ-20%, הוכנו רק מעט תחנות הצבעה, ו-24 אלף אנשים נשלחו אליהן בהנחה שרק קומץ מבעלי זכות ההצבעה יבואו לממש את זכותם.

בחודשים האחרונים נשמע שוב ושוב המשפט "חיזב אל כנאבה", כלומר, "מפלגת הספה". המצרים תויגו בתקשורת כאנשים שלא יקומו מהספות ויבואו לקלפיות. האזרחים שבאו להצביע ביום שני הוכיחו עד כמה שגוי המשפט הזה. "אני עומדת בתור ארבע שעות ולא אשבר", אמרה לי אשה בגיל העמידה בזמן שחיכינו. כעבור שלוש שעות היא שילשלה פתק. זו היתה הפעם הראשונה שהצביעה בבחירות לפרלמנט.

בתור שעמדתי בו היו 18 אלף בני אדם, שנשלחו להצביע באותה קלפי בהתאם למספרי תעודות הזהות וכתובות המגורים הרשומים במשרד הפנים. אני חיכיתי שש שעות. אחד מדודני חיכה שבע שעות.

העם דורש

אנשים בתור חלקו אלה עם אלה קפה, מיץ, ביסקוויטים וקרואסונים. חנויות מכולת חילקו חטיפים חינם ותושבי השכונה הציעו כיסאות. אנשים דיברו על פוליטיקה, אמרו בעד מי יצביעו ופירטו את הסיבות לבחירתם. פרט לקומץ נשים עוטות רעלות, כל השאר אמרו שיצביעו בעד הליברלים. שחקנית קולנוע שעמדה אחרי אמרה שתצביע בעד "אל-קוטלה", גוש המפלגות הליברליות.

במחוז ההצבעה שלי באו צעירים וזקנים, שנשענו על ילדיהם ונכדיהם (אחדים מאלה באו רק כדי לראות). היו שנשענו על הליכונים, אחרים ישבו בכיסאות גלגלים ואשה אחת באה עם בלון החמצן שלה. מכל אלה ששוחחתי אתם באותו יום, רק לאשה אחת זו לא היתה ההצבעה הראשונה. "הקלפיות היו תמיד ריקות", היא סיפרה. "היו חמישה-שישה אנשים לכל היותר". בתקופת המשטר הקודם לא היה טעם לבוא. כולנו ידענו שהמפלגה הדמוקרטית הלאומית של מובארק תזכה בניצחון סוחף, גם אם התוצאות בקלפיות יהיו שונות. הפעם נראה שיש סיכוי סביר להצבעה הוגנת.

העובדה שהבחירות עברו חלק ושאנשים רבים כל כך לקחו בהן חלק היא הוכחה ניצחת לכך שרוב המצרים לא ויתרו על המהפכה. זה היה רמז שהצבא, למרות ההסתייגות התקיפה ממנו, עדיין מסוגל לנהל תהליך בחירות מסודר (בכל תחנות ההצבעה היו חיילים ושוטרים), ושקיים את התחייבותו לקיים את הבחירות בזמן. אבל מעל לכל, זה מוכיח עד כמה הן חשובות. כשתהליך הבחירות יגיע לסיומו ב-10 בינואר, לאחר שבעלי זכות הבחירה בכל 27 האזורים המינהליים יצביעו, ייוודע מי יתפסו 498 מ-508 המושבים בפרלמנט.

למרות שבהתאם לכללים הנוכחיים יהיו לפרלמנט החדש סמכויות מוגבלות (המועצה הצבאית תמשיך להחזיק בסמכויות ההכרעה), צפוי שהפרלמנט ילחץ על הצבא ויחוקק חוקים שיעניקו לו סמכות בלעדית למנות ממשלה חדשה ולהכין את החוקה החדשה שהובטחה לפני זמן רב. לכן, רבים מאמינים שהאיזון הפוליטי בפרלמנט החדש הוא שיקבע את הכיוון האידיאולוגי של המדינה.

כשהמצרים הלכו להצביע בימים שני ושלישי, רבים מהם סברו שהם קובעים כיצד ייראה עתידם. רבים מ-82 מיליון אזרחי המדינה חיים מהיד אל הפה, משכר מינימום (40% מהאוכלוסייה חיים משני דולרים ביום ואפילו פחות). בשבילם יציבות, ביטחון וערבויות בסיסיות להישרדות הם מעל לכל.

אנשים ששוחחתי אתם בקלפיות, בשכונות העניות יותר בקהיר - כמו אימבאבא, שוברה ועין שאמס - אמרו שהם רוצים "יציבות וכלכלה חזקה", וכי "בסופו של דבר, ‘זה בידי אלוהים'". יש הסבורים כי שלטון על פי עקרונות האיסלאם היא התשובה למצוקותיה החברתיות של המדינה. אחרים, לרבות מיעוט של מצרים חילונים ורבים מ-10 מיליון הקופטים, רוצים במדינה מודרנית עם כל החירויות שדמוקרטיות מערביות נהנות מהן. בתור שבו עמדתי, בשכונת זמאלק העשירה, נושא הדיון העיקרי היה מה יעשו האיסלאמים אם יעלו לשלטון - "האם הם יאסרו את האלכוהול והביקיני?" ואם כן, לאן יוכלו אנשים להגר? לאמריקה? לאוסטרליה? או במקרה של סטודנטים בני 20, אולי לברזיל?

הניגודים הרבים בין הליברלים לאיסלאמים ניכרו תחילה במסרי מסע הבחירות. הליברלים דיברו על מדינה חילונית, האיסלאמים התמקדו במחירי המזון. מאז התחילו לטפטף התוצאות הראשונות, מתברר שהאיסלאמים, עם כל חילוקי הדעות וגווני המתינות והפנאטיות שלהם, יזכו כנראה בניצחון וברוב גדול.

כשצפיתי ביום שלישי בלילה בספירת הקולות, שנעשתה תחת אבטחה כבדה ופיקוח קפדני, באחת הקלפיות בקהיר, אמר לי מוחמד פאוזי, מועמד ליברלי בבחירות לפרלמנט, שהוא מוכן לגרוע מכל: "אסור לנו לשכוח שהאחים המוסלמים התכוננו בפועל 80 שנה לרגע הזה", הוא אמר. אפילו במחוז ההצבעה שלי, שנחשב אחד הליברליים בעיר, נמסר שהאיסלאמים מובילים (הסיכום הסופי יתפרסם ביום רביעי הבא, אחרי הסיבוב השני שיתקיים ביום שני).

שיעור פרטי

ביום חמישי בבוקר, כשהתחילו להגיע הפרסומים שמפלגת החירות והצדק (FJP), הזרוע הפוליטית של האחים המוסלמים, מובילה עם כ-45% מהקולות, ושמפלגת הסלפים הגיעה למקום השני עם 22%, החלו ידידים ובני משפחה להתקשר אלי. רק מעטים מהם פתחו את השיחה ב"הלו".

"אני מפחד", התחיל אחד מהם. "אני לא מאמין", אמר שני. "מה זה אומר?" תהה שלישי. רבים מהם תיארו את התוצאות כ"סטירה בפרצוף", כ"נפילה קשה לקרקע המציאות". אף שרבים ציפו כי האיסלאמים יזכו ברוב, התחזית היתה שלפחות בסיבוב הראשון, שבו נכללו הרבה אזורים ליברליים, הם יקבלו רוב שולי, אם בכלל.

המציאות היא שרוב המצרים רוצים ביטחון קיומי בסיסי. הם רוצים שהילדים שלהם ילמדו בבית ספר, הם רוצים עבודה, הם רוצים לאכול כל יום והם רוצים שירותי בריאותי זמינים ולא יקרים. האחים המוסלמים הם מבחינות רבות הגוף הגדול ביותר והיחיד המאורגן, שבעבר הציע לאנשים את מה שהם מבקשים.

הם הציעו במשך שנים שירותים חברתיים לקהילות שלהם, במקום שהממשלה נכשלה. בחודשים האחרונים הם היו היחידים שדיברו בשפת הרחוב. בעצרת בחירות של מפלגתם, שהתקיימה שבועות אחדים לפני הבחירות בשכונת אימבאבא, שוחחתי עם עשרות גברים ונשים שסיפרו כיצד סייעו להם האחים המוסלמים בהתמודדות עם קשיי היום-יום, באמצעות מכירת בשר במחירים סיטוניים, ציוד לימודי מסובסד, שיעורים פרטיים חינם וטיפולים רפואיים.

אשה בת 48, אם לחמישה ילדים, אמרה לי: "אחת ההוצאות הכי גדולות להורים היא השיעורים הפרטיים. בתי הספר הציבוריים כאן גרועים מאוד, והתקווה היחידה לילדים שלנו היא שיעורים פרטיים שעולים הרבה מאוד כסף. אף אחד לא יכול לממן אותם אם הוא לא מיליונר. אלוהים יברך את האחים המוסלמים, על שהם עוזרים לנו בשיעורים האלה ומעניקים לילדים שלנו עתיד טוב יותר".

יעברו עוד שבועות רבים עד שנדע את התוצאות הסופיות ותתבהר תמונת המצב בפרלמנט שלנו. בשבועות הבאים יכולים לקרות דברים רבים, כשם שקרו בשבועות שחלפו. אבל דבר אחד ברור: רוב המצרים רוצים יציבות, ביטחון, ומפלגה שמאמינה במה שהיא עושה, ב"יד האלוהים".

התברר גם כי בעוד הליברלים מוטרדים מאפשרויות התגובה לאיום האיסלאמי, האיסלאמים עסוקים בניסיון להדוף את הצבא ולתפוס את השלטון. אחדים מהליברלים, שנאבקו תחילה נגד השתתפות נציגים מהמשטר הקודם בבחירות הנוכחיות, וכאלה שהתנגדו למתן סמכויות-יתר לצבא ולהצבתו מעל הפרלמנט, שינו את דעתם. ב"מפלגת המצרים החופשים" של נגיב סאווירי, למשל, יש כמה תומכי מובארק מושבעים, שהיו חברים במפלגת השלטון שפורקה. אחד מהם נמנה בעבר עם המצדדים הקולניים ביותר בהעברת השלטון לגמאל מובארק אחרי אביו.

רבים חוששים שפרלמנט איסלאמי ברובו יפגע בתיירות, אם יחוקק חוקים שיאסרו שתיית אלכוהול ולבישת בגדי ים, ויתבע לכסות פסלים מתקופת הפרעונים (כמה איסלאמים הציעו זאת בחודשים האחרונים). אנשים גם חוששים שמצב הנשים בחברה ישתנה. אף שהאחים המוסלמים (הם בעיקר) הודיעו שהם מחויבים לבניית חברה דמוקרטית ומתונה - בסרטוני מסע הבחירות שלהם נראו קופטים ונשים גלויות פנים - רבים חוששים שהם ישנו את הטון אחרי שיתבססו בשלטון.

מאז ההצבעה, המדינה נראית שוב מפולגת בין תומכי האיסלאמים שחוגגים את ניצחונם, לליברלים שחוששים מהשלכות הניצחון הזה על חייהם. בפרבר הליופוליס העשיר בקהיר, המקום היחיד שבו המועמדים החילונים והליברלים הביסו ברוב עצום את האיסלאמים (ושבו התגורר הנשיא חוסני מובארק), קבוצת תושבים פתחה בפייסבוק דף בשם "ברוכים הבאים לרפובליקת הליופוליס".

משורטטת בדף הזה מפה עם גבולות הרפובליקה החדשה ומופיעים שמות האנשים שינהיגו אותה. מנהלי הדף כתבו: "אנחנו המחוז היחיד שבו הליברלים הביסו את האחים המוסלמים ברוב עצום. אנחנו המחוז היחיד שהצביע בעבור מועמד שהשערות שלו ארוכות והחברה שלו כוכבת קולנוע. אנשים במונטאזה באלכסנדריה הצביעו בעד אדם שאומר שהדמוקרטיה אסורה ‘חראם'. לכן, אנו מניחים שאפשר להבין למה אנחנו רוצים להיפרד ממצרים. למה איננו רוצים שום קשר עם המדינה הקודמת שלנו".

בשכונה שלי מדברים כולם על מה שיקרה. אחדים מחברי כבר החליטו להגר. אחרים נחושים יותר מתמיד להיאבק למען מצרים הקוסמופוליטית, המוכרת לנו שנים כה רבות. ידידים ומכרים עסוקים בהכנת פליירים ודפי פייסבוק ובהפצת אימיילים נגד הפרסומים של הארגונים האיסלאמיים. מכיוון שנותר עוד קצת יותר מחודש, וצפויה עדיין הצבעה על שני שלישים ממושבי הפרלמנט, רבים אומרים שהפחדים וגם החגיגות מוקדמים מדי. אם יתממש התרחיש הגרוע ביותר, כתבה ידידה ותיקה לספסל הלימודים, "אני אעבור להליופוליס. אני אוהבת את אופן החשיבה של האנשים שגרים שם". *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ