שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נרי ליבנה
נרי ליבנה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

מישהי כתבה לי בתגובה על מאמר שלי, שלדעתה גילה קצב זקוקה להעצמה. המילה "העצמה" מושמעת תמיד בהקשר מגדרי ברור. אין סתם העצמה אלא רק "העצמה נשית", משום שנשים נתפסות כנחותות, גם על ידי מעבירות הסדנאות ל"העצמה נשית".

מעולם לא הלכתי לסדנת "העצמה". כל העניין הזה איננו ברור לי. אם מדובר בהפיכת נשים לעצומות, נדמה לי שממילא אני סובלת מעצימות-יתר, או, כפי שאמר לי לאחרונה ידידי לאון, "את גבוהה, את שנונה, את דעתנית, יש לך את כל התכונות שמפחידות גברים". מה שמעורר את השאלה אם לא כדאי להתחיל להעצים גברים במקום נשים. כשאני מתבוננת סביבי אני מתרשמת שאלו הגברים החלשים שפגיעתם קשה ביותר, וכדי לחפות על רגש נחיתות הם פוגעים במי שהם מזהים כחזקות בדרכים מגוונות: בגידות, הסתרות ושקרים הם הדרכים הנפוצות. פעם שאלתי גבר אחד כזה מדוע הוא נוהג כך, והוא השיב לי בכנות: "אני רוצה לבדוק אם אני יכול, זה כמו משחק באש". היה זה, יש לציין, אחד המשפטים הכנים ששמעתי מפיו אי פעם.

שנים של מחקר אישי גם הוכיחו לי שגינוני מאצ'ו והפגנות כוח הם עדות לגבר שמרגיש חלש, ואילו דווקא הומור עצמי ועדינות הם תנאים הכרחיים לקיומו של גבר שאיננו תופס את עצמו כחלש, או שאיננו מרגיש שהוא חייב להפגין סממנים של גבר-גבר כדי לשרת את הסטריאוטיפ. כי פה טמון הכלב. גבר או אשה שמכירים את עצמם אינם מגדירים את עצמם כ"חזקים" או "חלשים" או "מועצמים", ואילו אלו שכל חייהם עוסקים במשחק הורדת ידיים עם כולם, גברים ונשים, הם אנשים שאינם סובלים את עצמם כפי שהם, ועל כן הם עסוקים במלחמות גלויות או נסתרות עם מי שנראים להם חזקים. נשים גבוהות, כפי שהבחין ברגישות לאון, גם אם בתוככי תוכן הן מרגישות פגיעות ורכות כמו פסטה שבושלה יותר מדי, נתפסות מיד אצל גברים כאלה כ"חזקות", ולכן יש להראות להן מיד מאיפה משתין הגבר.

איור: אבי עופר

העניין הזה, של השפעת הגובה על השקפת עולמו של המאצ'ו, הוא מוזר. גברים שעסוקים כל חייהם בתחרות ובהשוואות לגברים אחרים, תופסים את מי שנראה חזק מהם פיזית, כלומר גבוה יותר, כעליון עליהם. כדי להתגבר על תחושת הנחיתות יש ביניהם שהופכים לנפוליאונים, כלומר טיפוסים כוחניים ושאפתניים באופן בולט. ויש אחרים, אלו שאני אוהבת, שהופכים לוודי-אלנים, מפתחים הומור נפלא ומודעות עצמית, ומשקיעים באינטלקט.

העניין מחמיר כשמדובר ביחסם של הנפוליאונים לנשים שגבוהות מהם. יש כאלה שמפתחים פטיש לנשים גבוהות משום שכיבושה של אשה כזאת הוא ההוכחה הסופית לעליונותם. יש אחרים שמקניטים ומעליבים אותה בגלל גובהה, ואחר כך מבקשים ממנה שתוריד להם את נייר הטואלט מהמדף הגבוה בסופרמרקט. הוודי-אלנים, לעומת זאת, הופכים לחברים הכי טובים של הנשים הגבוהות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע של "הארץ" ישירות לפייסבוק

לפני זמן מה פנה אלי כתב טלוויזיה שמכין כתבה על נשים גבוהות. הצעתי לו לראיין לא רק נשים גבוהות אלא גם גברים נמוכים. הוא התפלא, עד שהסברתי לו שנשים גבוהות דומות לגברים נמוכים יותר משהן דומות לנשים בעלות גובה ממוצע. מה שמשותף לגבוהות ולנמוכים (מהזן החביב עלי) הוא שגדלו מתוך תחושה של חוסר התאמה לסטריאוטיפ, שעל פיו נשים צריכות להיות קטנות וענוגות ואילו גברים אמורים להיות גבוהים וחזקים. "אם רק היית קצת יותר מטומטמת, היית יכולה להיות דוגמנית", אמרה לי אמי זיכרונה לברכה כשהייתי בת 20. שכן, על פי תפיסתה של האשה שניסתה להנמיך אותי על ידי הלבשתי בבגדים היוצרים "אשליה אופטית של רגליים קצרות", אם כבר נענשתי בגובה חריג לאותה תקופה, לפחות כדאי שאהיה טיפשה.

באותו זמן עצמו היתה חברתה הטובה של אמי מתנה בפניה את צרותיה עם בנה ש"אם רק היה גבוה ב-10 סנטימטרים היה חתיך עולמי". אותו ילד-נער-גבר פיצה על תחושת אי ההתאמה שלו בכך שהפך לבדחן של הכיתה, שרוב הלצותיו נסובו סביב היותו "גמד", ואחר כך לגאון רב-תחומי. היום הוא אחד מחברי הקרובים ביותר.

תקצר היריעה מלתאר את המאמצים שעשיתי ב-30 השנים הראשונות לחיי כדי להראות לסביבתי שאינני ילדה-נערה או אשה מאיימת. ניסיתי וגם הצלחתי להגיע לשיאים שליליים בקפיצה לרוחק ובהדיפת כדור ברזל. לימדתי את עצמי ללכת כפופה ובעיקר לא לקום בשום אופן מהכיסא כשמזמינים אותי לרקוד גברים שאינם גבוהים ממני. גם כשהגעתי לראיונות עבודה הקפדתי להתיישב מיד. צחקתי על עצמי לפני שיצחקו עלי ובאותה הזדמנות גם פיתחתי מענה לשון, לצורכי מגננה, מה שגורם לי עד היום להיתפס כתוקפנית דווקא ברגעים שבהם אני מרגישה הכי מותקפת בעצמי.

ואז, יום אחד, נחתה עלי ההארה: שום דבר לא יעזור לי, לא אשליות אופטיות ולא הפגנת חולשה פיזית. וגם אם אהלך כל חיי בגב כפוף, גם אם אהפוך את חוסר הישע לתכונה המרכזית שלי, בלאו הכי ימשיכו אלה שפוחדים ממני להרגיש מאוימים. הזדקפתי, ויום אחד אפילו קניתי נעלי עקב. העקבים שהם אחד מסממני דיכוי הנשים הפכו אצלי דווקא לסימן של שחרור. אם אני כבר גבוהה, לפחות שאהיה הכי גבוהה מכולם, אמרתי לעצמי בטרם נקעתי את הרגל.

neril@haaretz.co.il

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ