שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל סער
יובל סער

השמועה פשטה בקרב המבקרים בפסטיבל העיצוב שהתקיים בשנה שעברה בלונדון. יודעי דבר סיפרו על חלל תעשייתי במזרח העיר, שהוסב למסעדה בשם "!Hel Yes" שמגישה אוכל פיני מסורתי. אבל זה, כך נטען, החלק הכי פחות חשוב שם. ואכן, האוכל שהוגש ב"הל יס" (משחק מילים על הלסינקי והסכמה נלהבת) הוכן מחומרים בסיסיים ופשוטים, ולווה בהרבה וודקה ובירה מתוצרת פינלנד. הוא לא הותיר חותם של ממש. אבל את המקום עצמו ואת החוויה כולה, אי אפשר לשכוח.

עיצוב הפנים של המקום התבסס על מסורת עתיקה של מקומות מפגש שבהם התכנסו נוודים על ים הקרח בין פינלנד לאסטוניה. מקומות אלה, שקשה להצביע על מיקומם המדויק מכיוון שהם נמצאים בים, נתנו את ההשראה לעיצוב מחנה זמני, שמספק מקלט, חברה אנושית ואוכל לנוודים. היו שם שולחנות עגולים, שאותם הקיפה קונסטרוקציה של ענפי צפצפה, ששיוותה להם מראה של אוהל לא מכוסה או חופה. והיו גם שולחנות עץ מלבניים ולצדם ספסלי עץ פשוטים. את האווירה השלימה תאורה אפלולית.

כלי האוכל ופריטי הטקסטיל היו על טהרת העיצוב הפיני. הצלחות היו שונות זו מזו, ונאספו בסדרה של ארוחות "החלפת צלחות" שהתקיימו בהלסינקי. המוזמנים לארוחות אלו התבקשו להביא צלחות מתוצרת "איטלה" (חברה פינית שמתמחה בכלי בית) הישנות שלהם ולהחליף אותן בחדשות, בתנאי שיספרו את הסיפור מאחורי כל צלחת.

אנטו מלאסניימי. עיצוב מסעדות זה משהו הוליסטיצילום: מלניקוב אילייה

אנטו מלאסניימי, בן 36, יליד הלסינקי, הוא השף והמעצב של "הל יס". "חשבתי שיהיה נחמד ליצור חוויה כוללת", הוא אומר, "שתאפשר לגעת באובייקטים שנמצאים בחלל, להשתמש ולא רק להביט בהם. ליצור חוויה שתאפשר לקלוט את הרוח, התרבות והתחושות באופן אינטואיטיבי ונכון יותר, משהו שמתחיל לגרום לאנשים לתחושה אמיתית ולהנאה מתחושת הביחד. ואני חושב שזה עבד, כי אנשים יכלו לבוא לבלות ערב שלם בחלל שמעניק מבט כולל על התרבות של הארץ".

העבודה על "הל יס" מייצגת את העניין שיש למלאסניימי באוכל לא רק כמקור מזון, אלא כייצוג חברתי רחב יותר. "אני מוצא עניין באוכל כתופעה תרבותית וכשפה. במקום להיות שף, אני נהנה לעבוד עם רעיונות קונספטואליים ומיצגים שקשורים לאכילה ולמסעדות, כמו גם לשתף פעולה עם חברים משדות אחרים. לקראת 'הל יס' דיברתי עם המכון הפיני של לונדון, והם התלהבו מהרעיון".

הצוות שהוביל את הפרויקט כלל, נוסף על מלאסניימי, גם שני מעצבים פינים שפועלים בלונדון: קלאוס הפנייאמי, 41, קריאייטיב-דירקטור, ומיה וואלניוס, 41, ארט-דירקטור. בקטלוג הפרויקט הם מתארים את עצמם כציידים, מלקטים ומעצבים, שיצרו תערוכה סביב ואודות אוכל. בעודם מסתמכים על הטבע כמקור השראה, כפי שאפשר לראות גם מיצירות האמנות שנלוו לפרויקט, הם ביקשו "ליצור חלל מעבר לטרנד כזה או אחר, ולהפוך את השלל שלהם למקום מפגש חברתי".

"Rhubarb" (ריבס), עבודה של מלאסניימי. הוא מגדיר את עצמו כמאסטר קולינרי לאירוח צילום: צילום: Adam Laycock

הפנייאמי, מאייר אופנה, שבין הפרויקטים שלו אפשר למצוא חלונות ראווה לחנויות כלבו בפאריס, טוקיו ולונדון, איורים למגזין "ווג" ועבודות עם מותגים כמו קשארל, סוני, מרימקו, דיזל, ליווייס ואיטלה. תפקידו בצוות היה ליצור משהו רענן וחדשני תוך כדי שמירה על ערכי הקראפט והמסורת הפיניים. וואלניוס, הארט-דירקטור, יצרה את האלמנטים החזותיים. גם היא עובדת בעולם האופנה, ומעצבת למוסדות תרבות. הגישה שלה לפרויקט שילבה פנטזיה, דרמה והפתעה עם עבודת ידיים באיכות הגבוהה ביותר.

העיקר הקונספט

הלסינקי נבחרה כבירת העיצוב העולמית לשנת 2012. בשנה הבאה יתקיימו בה שלל אירועים וסוזאן מילנר, נספחת התרבות בשגרירות פינלנד בישראל, פנתה לחברת ההפקות המקומית פאזה במטרה לבדוק שיתופי פעולה אפשריים. לצורך כך הגיעו לארץ בחודש שעבר מלאסניימי וקאיסה בלומסטד, מעצבת פנים ואוצרת, להיפגש ולבחון אפשרויות עם מעצבים ושפים ישראלים מובילים.

כשעוד היה נער, המוזיקה היתה עיקר עולמו של מלאסניימי. הוא היה חבר בלהקת רוק, שם שילב בין תכנות קלידים ונגינת סקסופון. בגיל 16 עזב את התיכון ועבר ללמוד בבית ספר לבישול. בתום שלוש שנים, חשב שיהיה נחמד לטייל ולבשל, ובמשך שנה עבד ביקבים ברחבי צרפת ולאחר מכן גם בפאריס, לונדון ואמסטרדם.

פטריות בר, ביצה עלומה ועשבי תיבולצילום: Adam Laycock

כשחזר להלסינקי ב-2005 פתח את המסעדה הראשונה שלו, Kuurna. הוא התמקד במנות שמבוססות על רכיבים מקומיים, "אוכל ביתי ומקומי משובח. הרבה דגים ובשר ציד, חומרי גלם שאוספים ביערות". לאחר מכן פתח מסעדה נוספת, Finne Ateljé ובמקביל החל להתעניין בעיצוב.

כיום הוא מגדיר את עצמו כמאסטר קולינרי לאירוח וכ"קונספט-דירקטור". הוא עבד עם חברות כמו ארטק, איטלה, נוקיה, החל מקייטרינג לאירועים גדולים ועד יצירת קונספט שלם - הכל סביב אירוח. "עיצוב מסעדות זה משהו הוליסטי, שצריך לחשוב בו על הרבה דברים חוץ מהמזון והשתייה: הצבעים, האווירה, התאורה, הסכו"ם. אמנם אתה שוכר מעצבים ואנשי מקצוע, אבל צריך מישהו שינהל את הפרויקט. כיום יותר מעניין אותי לחשוב על קונספטים למסעדות מאשר לבשל במסעדה כל יום".

למה?

"מרתק אותי כל מה שמסביב לאוכל, האוכל עצמו לא כזה חשוב", הוא מחייך, לא ברור עד כמה הוא רציני, ואז הוא מסייג את דבריו, "זה חשוב, שלא תבין, אבל עם הזמן התחלתי להתעסק יותר בכל הקשור למקורות האוכל, איך הוא משפיע על אנשים, על תרבות, על הטבע, על השפה. הדבר שהכי חשוב לי היום הוא לשמח אנשים ולגרום להם לחשוב. זה היופי של העבודה שלי - אני יכול לתכנן מסעדה כתיאטרון, כיצירת אמנות או כתערוכת עיצוב. אני יכול להשתמש באוכל כדי ליצור כל מיני חוויות, זה מאוד גמיש. עיצוב הוא מרכיב חזק באוכל שאפשר להשתמש בו כדי לגרום לסועדים להיות חלק מהדבר עצמו".

"חוגלה". אמנות שניתנת לאכילהצילום: Adam Laycock

זה לא מוגזם? פעם הכל היה יותר פשוט, אוכל היה אוכל.

"אני לא חושב. ב'הל יס' האוכל היה מאוד פשוט, אפילו פרימיטיבי, לא יקר, משהו שמבוסס יותר על חומרים מאשר על תרבות המסעדות. להגיש דג מבושל עם ירקות זה הכי לא יומרני".

אנחנו מתבוננים בצילומים המסוגננים והמוקפדים של הארנב והיונה שבטנם ממולאת בירקות. זה נראה כמו יצירת אמנות בלבד, אבל אלה מנות לאכילה. "זה יכול להיות מושך או מרתיע", אומר מלאסניימי, "אבל זה מעורר מחשבות על המקור של האוכל. וזה נחמד, הארנב אוכל ירקות", הוא שוב מחייך. על אף שעיצב גם את הצילום, את הקרדיט האמנותי הוא משאיר לוואלניוס. "אני רק הכנתי את המנות. אני לא עד כדי כך אמנותי".

"ארנבת ארקטית". זה יכול להיות מושך או מרתיעצילום: פטריות בר, ביצה עלומה ועשבי תיבול

לבשל עם השמים

חצי שנה לאחר הביקור ב"הל יס", נתקלתי בפרויקט אחר של מלאסניימי, "המטבח הסולארי", שם שיתף פעולה עם המעצב מרטי גישה. בחצר מוזיאון העיצוב של מילאנו, במסגרת יריד העיצוב השנתי, הקימו השניים פרויקט גסטרונומי סביבתי, שכלל בישול באמצעות קרני השמש וצלחות סולאריות. כתוצאה מהמיקום של הסיר ביחס לקולטן, החום עוטף את המזון ומבשל אותו מכל צדדיו, ולא רק מתחת כמו בתהליך בישול רגיל. בשבוע הבא יגיע מלאסניימי שוב לישראל, ויבנה מטבח סולארי בים המלח, כחלק מהסמינר השנתי של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל.

מעבר לסיבות האקולוגיות, מלאסניימי ביקש לבחון בפרויקט הזה עניינים נוספים: "מה זה מטבח, בישול, ביחס לטבע וביחס לטבע האנושי. עד כמה אנחנו מוכנים להתאים את עצמנו לתנאי הטבע, ולאפשרות שלא נוכל לאכול את מה שתיכננו כי פתאום יגיח ענן. וזה לא מופרך", הוא אומר.

למה הצגתם במילאנו? מה הקשר לעיצוב?

"הסיבה היא הקשר בין עיצוב לאירוח. זה אבטיפוס של דרך חדשה להפעיל מסעדות - איש עוד לא הקים אחת כזאת. זה צנוע, זה להתאים את עצמך לטבע ולהיות גמיש, להיות מוכן לכך שמזג אוויר יכול לשנות את מהלך הארוחה".

יש הבדל בטעם או בתוצאה הסופית?

"פחות מעניין אותי התהליך המדעי, אבל הבישול הסולארי שומר יותר טוב על הטקסטורה של האוכל ועל הצבעים מאשר כשזורקים דברים לתנור".

מה היו התגובות במילאנו?

"אנשים היו מופתעים, לא חשבו שזה יעבוד. הגשנו אוכל איטלקי אמיתי, רצינו להיות נאמנים למטבח ולחומרים המקומיים".

ביום שבו הגעתי למוזיאון בוטלה הארוחה מכיוון שהעננים כיסו את השמש. ליאורה רוזין, מעצבת, מרצה לעיצוב ואוצרת, הגיעה למקום למחרת, כשהשמש האירה פנים. "הם לא המציאו את תנורי השמש, שמשתמשים בהם בעיקר במדינות עולם שלישי היכן ששמש היא המשאב הכי זמין", היא אומרת. "הם הביאו תנורים סולאריים למקום כל כך שבע, בטח החלק הזה של איטליה. אתה לא מאכיל כאן אנשים רעבים. זה מציף מה לנו אין. בעיני, הפרויקט מתחיל להיות מעניין כשהוא נכשל - כשיש לך כל השפע אבל אין לך מה לעשות עם המצרכים כשיש עננים.

"מלאסניימי מתעסק הרבה בקשר בין המקום לבין האוכל שהוא מציע. הוא לא יגיש אננס במקום שבו אננס לא גדל; הוא ביסס את כל הארוחה על מצרכים מקומיים".

מרטי גישה (מימין) ומלאסניימי במטבח הסולארי במילאנו צילום: צילום: Imagekontainer / Knoelke

היה לאוכל טעם אחר?

"לא הבחנתי בטעמה של השמש, אבל היה אפשר להרגיש שהאוכל נעשה עם רגישות, באהבה, אמונה ומיומנות מאוד גבוהה. זה היה מאוד ברור. גם ביצה שלוקה, משהו אולי טריוויאלי ופשוט, אבל צריך לדעת להכין אותו. אפשר להגיד שהוא עושה שוויצים על דברים פשוטים, אבל אני מאמינה לו שהוא אומר שיוצא שם משהו אחר. כל שינוי שאתה עושה הרי משנה משהו".

מה הקשר של הדבר הזה לעיצוב?

"אנחנו יודעים לקרוא או לחוש אוכל יותר מכל דבר אחר, זה מדיום שקל להעביר איתו רעיונות. כמעט לכולנו אוכל מעלה אסוציאציה, והרבה פעמים היא אותה אסוציאציה. הוא פוגש מכנה משותף נמוך ביותר והוא מנצל את הפלטפורמה להעביר מסר. פה הם מדברים על משאבים, על מקור החום. אם עד עכשיו היה פופולרי להתעסק במקור של האוכל, עכשיו מתעסקים במקור של האנרגיה. ושוב, הפרויקט מתחיל להיות מעניין במקום שהוא נכשל: מדברים על ניצול אנרגיה, אבל אין פה את זה".

איך זה מתקשר לדברים אחרים דומים שקורים בעולם העיצוב?

"מריה פוחלסנג, מעצבת הולנדית שעוסקת בקשר בין עיצוב למזון, גם מתעסקת הרבה במקור של האוכל ובתרבות המקומית, אבל היא כמעט כוריאוגרפית של האנשים שאוכלים את האוכל שלה: כשהיא מנהלת דיאלוג עם אנשים, הם כמעט הופכים לבובות במופעים שלה. היא מעצבת טובה ומצליחה לגרום להם לרקוד, ומעבירה אותם חוויות מעניינות. מלאסניימי, הוא באמת רוצה להאכיל אנשים, זה משהו יותר מהודק, הדבר עצמו. הפעולה שלה דומה הרבה יותר למעבדה, בעוד שמלאסניימי מתקרב למוצר הסופי.

"בסופו של דבר השאיפה שלו היא לקחת את התנורים לעולם השלישי. אני יודעת שהוא רצה להביא אותם לאפריקה אבל גילה שאנשים אוכלים שם ארוחת ערב מאוחר, כשאין שמש. הוא לא תיכנן להשאיר את זה רק באיטליה".

מלאסניימי מבחינתו כבר עובד על הפרויקט הבא: "מסעדה חדשה בסטוקהולם, עם הצוות של 'הל יס'. הרעיון הוא להקים משהו שמבוסס על תנועה, שהחלל משתנה והתנועה היא חלק חשוב מהחוויה. אנחנו עובדים עם כוריאוגרף של מחול מודרני, משהו יותר פרפורמטיבי, עם אנרגיה קוסמית, משהו יותר רוחני".

משהו מהרעיונות שלך יוכל להתקבל בישראל?

"כן בטח, נראה שאנשים פה פתוחים לרעיונות כאלו. יש פה הרבה מסעדת יפות, האוכל מדהים, האנשים נפלאים. נראה מה יהיה גם בים המלח, איך זה יתקבל שם".*

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ