בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בכל זאת יש בה משהו

גם אחרי שז'אן-לוק גודאר, סופיה קופולה ואתגר קרת זיהו שיש בה משהו מיוחד, שרה אדלר ממשיכה להסתובב סביב המיינסטרים ולא להיכנס. אבל זה לא מטריד אותה. היא מעדיפה לשבור את הראש על החיים, על האמת, על האינסוף

14תגובות

שרה אדלר נסעה לפסטיבל קאן האחרון כדי לקדם את סרטה הצרפתי "Porque tu Pleurs" (למה את/ה בוכה?). "יש בזה מידה של התרגשות, זה איזשהו רגע שיא", היא מודה. ובכל זאת סירבה להיסחף בהכנות מיוחדות לקראת הצעידה על השטיח האדום: שאלה שמלה בסגנון שנות ה-80 מדודתה, נעלה נעליים שקנתה ליד התחנה המרכזית בתל אביב, התאפרה לבד, ושיער - "איזה שיער? לא עשיתי כלום. לא בא לי לעשות דמות ברגעים האלה, אלא להיות הכי עצמי".

זה היה ביקורה השלישי בפסטיבל, אחרי שפקדה אותו לפני כן עם צוות "המוזיקה שלנו", סרטו של ז'אן-לוק גודאר בכיכובה, ואחר כך עם "מדוזות" הישראלי בבימוי אתגר קרת ושירה גפן, שבו הופיעה בתפקיד הראשי. ודווקא שם, על השטיח האדום, נתקפה אדלר מחשבות טורדניות על מצב הקריירה שלה. "רגעי המשבר אצלי יכולים להיות צמודים לדברים הלכאורה טובים, המוצלחים", היא מאפיינת תוך גמיעת מרק כרובית בבית קפה ליד ביתה בלב תל אביב. "בתכלס, באותו זמן לא היתה לי בכלל עבודה או מושג מה אני הולכת לעשות אחרי זה. כשהגעתי לקאן עם 'מדוזות' כבר הייתי באמצע צילומים למשהו אחר, אבל בביקור האחרון בקאן לא ידעתי מה הפרויקט הבא. אני יודעת שהכל חולף - גם הגלאם וגם הדאון".

את עולה על השטיח האדום ומוטרדת מכך שמדובר בזיוף? שמה לי ולכל החגיגות האלה, אני מובטלת עכשיו?

"נכון. אני מעריכה את האירוע שבו אני נמצאת ולא מזלזלת בזה, וגם לא שוכחת את מקומי, לא חושבת שנהייתי משהו אחר".

מדעי החיים

מבחינת צופי הקולנוע בישראל, אדלר הפציעה כמעט יש מאין. אחרי שנים של מגורים בצרפת ובניו יורק, התפקידים שלה ב"שנת אפס" בבימוי יוסף פיצ'חדזה ואחר כך ב"מדוזות" הפכו אותה למין הפתעה מקומית נעימה, סוד שנועד להתגלות ולהתפוצץ ממש אוטוטו. לפני כן הספיקה להצטלם ל"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, לתפקיד שבו לא נדרשה לומר מילה ("זה היה אבסורד, היה לי קרוואן משלי"), ובהמשך השתתפה בסדרות הטלוויזיה "אבידות ומציאות" ו"פרשת השבוע".

אבל בשנים הבאות דישדשה אדלר בין תפקידי משנה להפקות שוליות. כשכבר כיכבה בתפקיד ראשי, היה זה "אנדנטה", סרטו האמנותי והאזוטרי של אסף תג'ר. היא גם היתה מועמדת שוב ושוב לפרסים יוקרתיים, כולל באוסקר האירופי והצרפתי על "המוזיקה שלנו", ובאוסקר הצרפתי על "הבית של נינה" אך מעולם לא זכתה. "לא הגיע לי", היא אומרת, "תמיד הלכתי לטקס ולא הכנתי נאום. סיפק אותי להיות מועמדת". אדלר הפכה לאלופת הכמעט.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

"יש בזה משהו, יש איזה פספוס", מודה אדלר. "יש אנשים, שהיינו צריכים לעבוד יחד, וזה לא קרה. אני לא יוזמת. השחקן לא יוזם, הוא משרת תמונה יותר גדולה, יוצר בתוך מתחם מאוד מסוים שניתן לו. אני מבינה מה אתה אומר. למה זה לא קרה? לא יודעת. גם אני הייתי שמחה".

היא כמעט כיכבה, למשל, בעונה השנייה של "בטיפול". "היתה תקופה שחשבנו שהיא תהיה הפסיכולוגית", אומר אורי סיון, שנמנה עם צוות במאי ותסריטאי "בטיפול", "זו היתה התמודדות ביני לחגי לוי. אני נורא רציתי את שרה, בסוף השארנו את אסי דיין".

"עשיתי חלק מהאודישנים כשהייתי בהריון והיה מעניין ומוצלח", אומרת אדלר, "המשכנו אחרי שילדתי, אבל כבר לא הייתי במצב לעשות את הניסיון הזה, והרגשנו שזה לא עובד. בסוף לא שינו (השאירו את דיין), משיקולים שלהם".

המעגל עם סיון נסגר כשליהק אותה למיני סדרה החדשה שלו. "יחפים", שעלתה השבוע בהוט (ימי שני, 22:30), מספרת את סיפורם של שלושה דורות בחיי קיבוץ. גם כאן שובצה אדלר בתפקיד משני אבל סיון, שמשתפך בדברו עליה, אומר שזו רק יריית ביניים: "אני נורא רוצה לעשות איתה סרט, אני מאוד אוהב אותה. היא מחזיקה סרט באופן פנומנלי. יש לה טאץ', נוכחות, קסם. האפקט שלה מהמסך זה לא משהו שאפשר לחבר למילים. זה שילוב של איך שהיא נראית ושל נוכחות".

אז למה נתת לה רק תפקיד משני?

"כל אחד מתאים לתפקיד אחר, וזה גם תפקיד משמעותי, אולי עם פחות זמן מסך. אני בטוח שעוד יש לה עתיד מדהים, היא עוד תהיה ה-שחקנית".

שירה גפן, שעבדה עם אדלר ב"מדוזות", מדברת עליה בטון מעט יותר אנליטי, אבל משמיעה דברים לא פחות נלהבים. "היתה בה מין שלווה סטואית", היא מסבירה מדוע בחרה בה ל"מדוזות". "כשהיא נכנסה לחדר לא הבחנו בזה, וגם כשהסתכלנו עליה שלא דרך העדשה, אבל יש בה כריזמה חזקה שהתאימה לגיבורה. הרבה מההתרחשות בסרט היא פסיכולוגית, פנימית, ושרה מכילה את זה חזק, מעבירה את מצבה הרגשי דרך העיניים, הפנים. יש בה משהו מהפנט שלא יוצא החוצה מיד. אתה רוצה לדעת מה היא חושבת, מה קורה שם, מה היא מרגישה. היא בן אדם מלא, זה ממגנט על המסך".

בחודשים האחרונים אדלר עובדת נון-סטופ אך עדיין לא הפכה לשם שגור בכל בית. על תפקידה ב"בוקר טוב, אדון פידלמן" (בבימוי יוסי מדמוני), שיצא בקיץ, היתה מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה, אבל כרגיל, לא זכתה; החודש יוצא דיסק חדש ללהקת הרוק הפסיכדלי אנרגיה חולנית שבו היא משמשת כסולנית החיננית - עוד פרויקט אזוטרי שספק אם כמות רבה של אנשים תיחשף אליו; ואילו "למה את/ה בוכה" נכשל מסחרית בצרפת ולא הופץ הרחק מעבר לשם. שורת פרויקטים עתידיים מחכה לה בקרוב.

ינאי יחיאל

את מרגישה החמצה?

"אני יכולה להסתכל על זה באופנים שונים בהתאם למצב הרוח שלי. היום בבוקר הייתי שמחה שיש הרבה לחם על הפלנצ'ה, כמו שאומרים בצרפתית, שיש עוד הרבה עבודה לעשות. אתמול לא חשבתי על זה בכלל, וכשאני פסימית, ברגעים הגרועים, אני אומרת חבל".

"חבל", או "אני חייבת למצוא מקצוע אחר"?

"אני מקווה שהעתיד שלי קשור למקצוע הזה, אבל כן, אני חושבת על זה".

מה תעשי?

"סוג כלשהו של מטפלת. לו הייתי יודעת בדיוק, אולי כבר הייתי עוסקת בזה. או משהו אחר ביצירה. אני מדברת על זה עם האנשים שקרובים אלי, זו לא רק שיחה ביני לעצמי, יש לזה אחיזה במציאות. הכל יכול להיות, שום דבר לא מובן מאליו".

אולי היא נפלה למלכודת הטייפקאסט. אמנם יש לה צחוק מתגלגל וחיוך הורס, אבל בעקבות התפקידים הבולטים שגילמה עד היום, קל לזהות בה ראשית את הצעירה העגומה והנוגה, ואם אפשר אז שגם תהיה במצוקה רגשית. "אני לא שחקנית של טייפקאסט", מוחה אדלר, "וגם הסרט שעשיתי בצרפת בקיץ היה הכי לא כזה, אבל הוא לא הגיע לכאן".

"בישראל קשה להמציא את עצמך מחדש, כי זה מקום קטן", היא מוסיפה. "שלא כמו בערים גדולות אחרות שבהן אתה אנונימי, נבלע, פה אנשים מסתכלים אחד על השני, ולשחקן זה מאוד לא בריא שהוא מוגבל. יש פה חשדנות בין-אישית, מין קונבנציונליות, ואני חייבת שיבוא איזשהו פן חדש".

למה את לא מופיעה בקומדיות?

"לא הזדמן לי, פשוט ככה. אני גם לא חושבת שזו עבודה כל כך שונה".

אולי אומרים: היא רגישה, שברירית, בטח לא יודעת להצחיק או להפחיד?

"אני מבינה אותם. יש בי גם קלילות אבל אני בן אדם עם משקל - מסובך, מורכב, עסוקה בלשבור את הראש על החיים, על האמת, על האינסוף. למעשה, בעיקר על זה הייתי רוצה לדבר".

בואי נדבר על זה.

"בטח אעשה את זה בגיל 50, אתעסק במדעים המופשטים של החיים". ובהזדמנות אחרת היא מוסיפה: "אולי אני קצת עוף מוזר. זו לא איזו החלטה, אני אנטי-סיסטם במהותי. כשעניין אותי, עשיתי סרט אקספרימנטלי ('אנדנטה'). אבל לא הרווחתי בו פחות מבסרט מיינסטרים, אז אולי זה לא היה כזה הימור".

זה הימור ביחס לאימפקט, מעטים מאוד צפו בסרט הזה.

"זו כבר לא בעיה שלי".

פאריס היא ג'אז

היא מסמנת את הביוגרפיה שלה, אישית ומקצועית, באמצעות נקודות הציון הגיאוגרפיות שהחליפה מדי כמה שנים. היא נולדה בפאריס ב-78', ומופתעת לשמוע שבוויקיפדיה קבעו את שנת לידתה כ-76' ("זו טעות, גם ככה 33 נשמע לי יותר מבוגר מגילי"). עלתה לישראל בגיל 10, חתכה מהתיכון וחזרה לצרפת בגיל 17, המשיכה מיד לניו יורק, שם התחילה לקחת את קריירת המשחק ברצינות, חזרה לצרפת אחרי שבע שנים, ובסוף השתקעה בישראל. בינתיים, כלומר.

"גדלתי במקום נורא תוסס, בשכונה עממית, ברובע העשירי של פאריס, בין אסייתים, ערבים, שחורים, בבית מאוד תרבותי, אינטלקטואלי, בוהמייני, הרבה אנשים מכל העולם", מספרת אדלר, "אבא רב-תחומי, היה שחקן ובמאי וגם צייר. בית הספר היה בקצה השני של העיר אז בגיל שמונה הייתי נוסעת במטרו לבד או עם חברה. הייתי בת יחידה אז העסקתי את עצמי הרבה, בין היתר בקריאה. מצד שני, היו בבית הרבה מבקרים. אמא שלי עבדה במועדון ג'אז והיו לה חברים מכל העולם שבאו לישון אצלנו, מסיבות, תחפושות. לא הייתי צריכה לשבור חוקים כי נהניתי מהרבה גמישות, אבל היו גם גבולות ונלוותה לזה תחושת יציבות".

הוריה התגרשו כשהיתה ילדה והיא גרה מאז עם אמה. השתיים הירבו לטייל בעולם. כשהיתה בת ארבע כבר ביקרה בברזיל (היא זוכרת ילד שמכר ארטיקים בחוף, "וכבר אז היה לי קשה שילד כל כך קטן עובד"), ובהיותה בת שמונה נסעו לניו יורק, שם נשדדו בפתח דירתן בברוקלין. "אני חושבת שצעקתי ושאמא שלי ניסתה להרגיע אותי כדי שלא יעשו לנו שום דבר בגללי. אחר כך היה מין שלב שהרגשתי שאני לא בהכרח מוגנת בעולם".

מלניקוב אילייה

תחילה חשבה האם שיעברו להתגורר בברזיל. "יש לה חברים שם, והיא רצתה מקום עם יותר שמש, והראש הצרפתי היה לה קצת מקובע ומרובע". אבל אחרי שתי חופשות בישראל, הכריזו על "שנת ניסיון" בירושלים, תוך שמירה על אפשרויות פתוחות בצרפת ביחס לעבודה ולדירה. "השנה בירושלים לא היתה פשוטה", אומרת אדלר, אך בכל זאת החליטו להשתקע בישראל. ליתר ביטחון, עברו לתל אביב.

"אמא הרגישה שאם נישאר בצרפת, אני איטמע שם לגמרי. היה לה חשוב להעביר לי משהו מההיסטוריה היהודית. היא שלחה אותי לשומר הצעיר בצרפת, אבל זה לא נראה לה מספיק משמעותי. היא חילונית לגמרי, וידעה שפה אגדל לתוך השפה העברית". האב נשאר בפאריס, "שמרנו על קשר ככל האפשר, מכתבים, פקסים. היה קשה".

כעת חיים הוריה בצרפת, אמה חזרה לשם לפני כעשור. "זה חסר לי, אבל אני רגילה לחיות רחוק מאנשים המון שנים", אומרת אדלר. לפני תשע שנים נולדה לה אחות צעירה מנישואיו השניים של אביה, אך גם איתה היא לא שומרת על קשר יומיומי. "גם לי היתה דודה בגילי, אחות של אבא שלי. גם אותה אני לא רואה הרבה".

כיוון שגדלה בבית אמנותי, הבמה והמצלמה לא היו זרות לה כבר מילדות. "בגיל שמונה הייתי עם אבא שלי בחזרות להצגה, שבה הייתי אמורה להיות הבן של ז'ולייט בינוש", היא מספרת, "אבל בסוף ההצגה לא עלתה". לפי מאגר הקולנוע והטלוויזיה IMDB, בגיל 12 הופיעה אדלר בסדרת הטלוויזיה "קריאת כיוון". לפי אדלר, "חברה שלי החליטה על דעת עצמה להוסיף לי שם אינפורמציה. היא גם כבר היתה אז שחקנית ולקחה אותי איתה ליום צילומים, אבל אני לא זוכרת מה זה".

היא היתה תלמידה טובה, וקפצה כיתה בצרפת. "אהבתי מתמטיקה ולוגיקה, בתיכון אלה גם הנושאים שבאו לי בקלות. ולשון, דברים שצריך לדייק בהם". בתל אביב למדה בתיכון לאמנויות עירוני א', ראשית במגמת תיאטרון ובהמשך עברה לקולנוע, "כי לא הרגשתי שחקנית. בגיל 13 אתה לא בהכרח יודע במה תעסוק בעוד עשר שנים. זה זמן חיפוש והתנסות, ותיאטרון באמת לא כל כך התאים לי. רציתי להיות פסיכולוגית ילדים, או מגשרת בין ארצות".

בתיכון החלה לעשן, והיא עושה זאת עד היום באדיקות רבה (כמה ביום? "מה, אני אצל הרופא?"). היא גם החלה להידרדר בלימודיה, מ"תלמידה טובה" ל"תלמידה בסדר", עד שנפרדה לשלום ממערכת החינוך. "הארג'נסי של גיל הנעורים", היא מנמקת. "חתכתי בשביל לנסוע. עזבתי לצרפת לכמה חודשים, רציתי להשלים בגרויות שם בהתכתבות עם בית הספר ולהתחיל את החיים הבוגרים. גרתי לבד בדירה מתוקה וזולה ברובע ה-14, סבא וסבתא שילמו שכר דירה. אבל אז החלטתי שאני נוסעת ללמוד". עברה לניו יורק, למדה שלוש שנים אצל לי שטרסברג, ובמקביל עבדה כשנה עם "קבוצת רוסים, בכל מיני שיטות יותר אקספרימנטליות".

מצה"ל לא התקשרו לדרוש בשלומך?

"יצאתי מזה, כל מיני אדמיניסטריישן".

התחתנת?

"לא רוצה שתכתוב את זה. מישהו חייב לדעת איך ולמה? זה עניין פרטי. אין לי רגשות אשם. לא רציתי להיות פה יותר, ונסעתי לניו יורק. ידעתי שאני חייבת שינוי ולראות עולם, להרחיב אופקים. תמיד תיכנתי לחזור לצרפת אחרי שאסיים תיכון וללכת שם לאוניברסיטה, אבל אז עקצה אותי בעירת המשחק. בישראל הרגשתי קצת מעגל סגור, לא הצלחתי לחלום פה על העתיד שלי".

ובניו יורק?

"את הבעיות שלך אתה סוחב איתך במזוודה. הנדודים לא פותרים עניינים פנימיים. אבל לסביבה יש השפעה גדולה על האדם, וניו יורק פתחה לי את הראש ואת הלב, ואיפשרה לי לחפש".

בניו יורק גם זכתה לתפקיד הקולנועי הראשון שלה, ב-98', בסרט האינדי "Afraid of Everything", ולאחר מכן הופיעה בתור האו-פר של פרנסס מקדורמנד בסרט קצר ושמו "מהפך". באותן שנים עדיין התפרנסה בעיקר מעבודות אחרות: "הייתי עוזרת במאי בהצגה בצרפת, שבסוף גם שיחקתי בה, ולימדתי תיאטרון בבית ספר. בארצות הברית התפרנסתי הרבה ממלצרות, ובשנים האחרונות שם טיפלתי באשה מבוגרת. ישנתי אצלה, ובאמצע הלילה הייתי צריכה לקום איתה כשהיא רצתה ללכת לשירותים".

החל מ-2004, אחרי שהופיעה אצל גודאר, הצליחה להתפרנס ממשחק בלבד, אבל היא אומרת שעדיין אינה נהנית מביטחון כלכלי. "שחקן צריך שיהיו לו עוד מקורות פרנסה. זה נורא לא כיף ולא נכון שהחיפוש אחר עבודה יהיה קשור מדי לעניין הפרנסה. אני הכי לא ביזנס-וומן, אבל אני חושבת שעם השנים אפתח עוד מקורות".

לא לקחת אף פעם תפקיד רק בשביל הכסף?

"לא, זה באמת משהו שאני לא מסכימה, פנימית, לעשות. מעדיפה להיות במצב כלכלי קשה".

היא קצת רוחנית, "אבל לא בא לי לדבר על זה". הרוחניות שלה כוללת "חיפוש, קריאות, עבודה עצמית בעיקר", ואמונה באנרגיות. "בין המחשבה לפעולה אתה לא רואה מטריה. זו אנרגיה. אני עסוקה במה מפעיל את כוחות העולם. אין לי תשובה חד משמעית לזה. אני קוראת, מפילוסופיה של המזרח ועד ניו אייג' ויהדות".

משהו קונקרטי?

"אני לא בן אדם קונקרטי".

כמו אליהו, אבל בנקבה

המעברים הרבים גורמים לה להרגיש שעוגניה רופפים. אפילו בישראל היא עדיין מנסה להתאקלם, "אני עוד לא מרגישה שייכת לגמרי". היא הקימה לעצמה בועה צרפתית בלב הלבנט: התחתנה עם רפאל נג'ארי, במאי צרפתי שהכירה כשחזרה לצרפת מניו יורק ("לא בחרתי בו בגלל הלאום שלו"). נג'ארי היגר בעקבותיה לתל אביב בלי שממש שלט עדיין בעברית ("לא בחרתי בו בגלל הלאום שלו"). עם בתם היחידה אליה, שנולדה לפני חמש שנים, היא ונג'ארי מדברים בעיקר צרפתית, השפה שבה אדלר גם חולמת וסופרת. "השפה הכי חזקה של אליה היא עברית. אבל כשאנחנו נמצאים כמה שבועות בצרפת, הצרפתית עולה, זה עדיין דינמי. זו שפת האם שלי, ואליה היא גם צרפתייה, אני רוצה שהאופציה תהיה פתוחה לה".

כשהאיום האיראני יתממש?

"כשיבוא לה. אני לא רואה את עצמי לא מדברת איתה צרפתית. זה לא איזה צ'ופר, זה טבעי. כל המשפחה שלה בצרפת, הסבים והסבתות מדברים צרפתית".

את מתכוונת להישאר פה?

"אני מקווה, לא יודעת. יש לי אזרחות צרפתית וישראלית, והייתי שבע שנים בארצות הברית עם ויזה מיוחדת. אפילו שעל פניו הייתי שם יותר זרה מאשר פה, די מהר הרגשתי שאני שם בלי סימן שאלה, וזה קשור גם לכך שהיו שם המון זרים. רוב החברים שהיו לי לא היו אמריקאים".

ישראל קסנופובית?

"היא מדינה סגורה, מתבגרת. כשאתה מתבגר, אתה לא מרגיש בנוח עם האחר".

בדרך כלל הערבים משמשים בתפקיד "האחר" באתוס הלאומי בישראל.

"יש גם אחרים פנימיים. שלושה חודשים אחרי שעליתי דיברתי עברית, אני לא זוכרת שזה הגביל אותי לאורך זמן, אבל הזרות קיימת. לא קל לעזוב בגיל עשר את כל מה שאתה מכיר, להתנתק לגמרי מהמשפחה ומהשפה".

למה את הכי מתגעגעת בצרפת?

"משהו באנושיות ובאנשים".

מרגישה שאת מפספסת אולי קריירה גדולה שם בזמן שהעברת את מרכז חייך למדינה עם תעשיית קולנוע וטלוויזיה מקרטעת יחסית?

"לא. אני עובדת בדברים שמעניינים אותי".

שחקנים בצרפת מתפרנסים יותר טוב מאשר פה.

"זה נכון, וזה שיקול. בינתיים איכשהו אני רוקדת על שתי החתונות, עם רגל וחצי פה וחצי רגל שם. יש לי שם סוכן, אבל הרבה דברים חולפים מתחת לאף כי אני לא נמצאת שם. לא תמיד זה פשוט לקום ולנסוע באמצע החיים, כשיש לך ילדה, וגם מבחינה כלכלית. אני משתדלת לא למהר. זו לא שאיפה בשבילי לעבוד בצרפת, או לעבוד בגדול. כל פרויקט בפני עצמו. אם זה מאתגר מבחינה משחקית, אם זה סיפור שקרוב ללבי, אם אחד הדברים האלה נוכח, אותי זה מספק".

מה משאיר אותך פה?

"שילוב של כל מיני דברים, זו שיחה מתמשכת אצלנו. יש פה פוטנציאל ואנשים מעניינים, וזה מקום יפה, הישראלים נורא לא מעריכים את זה. אני גם נורא אוהבת באוהאוס, ושיש עצים בכל מקום ושהבניינים נמוכים".

עד כמה את יכולה לשלוט בכובד המבטא שלך? ב"המוזיקה שלנו" את מדברת עברית במבטא צרפתי כבד, ב"בוקר טוב, אדון פידלמן" זה כמעט לא ניכר.

"במידה מסוימת, לא לגמרי. אני לא שומעת את זה, זה כנראה מההחלטות שעשיתי לגבי הדמויות, איך שרציתי לדבר שם".

מה את שואפת להשיג בעבודתך כשחקנית?

"אני באמת שואלת את עצמי הרבה פעמים מה יש לי לתת. אחד הדברים זה לפתח אמפתיה. לספר סיפורים של אנשים שונים ולהעניק להם אנושיות".

מה המכשולים שעומדים בדרכך להפוך למין מריל סטריפ?

"שום דבר, אני עוד אגדל. לפעמים מתקבעים, מוצאים אזורי נוחות ונמנעים מבחירות שיאפשרו לך להשתכלל. אני לא מספיק מקדמת את עצמי ופושרית. אולי עצלה. זה מאט את תהליך ההתפתחות והיצירה שלי. אבל זה לא שאני רוצה לכבוש את העולם".

מה הרגשת כשמחקו אותך מהפוסטרים של "פידלמן" בירושלים?

"זה עצוב, אבל ידעתי על זה רק בדיעבד, אני תמיד מגלה רק אחרי. מאיפה אשמע על זה?"

את קוראת ביקורות על העבודות שלך?

"אני לא כל כך קוראת עיתונים".

קרלה ברוני ילדה, על זה שמעת?

"באמת?"

את צוחקת, נכון?

"לא. אני חיה בענן שלי. אבל ידעתי שהיא בהריון".*

 

Doron.halutz@haaretz.co.il

איפור- יערית סביניר; סטיילינג- נועה נוז'יק; בגדים- בנקר, אוסף פרטי; עוזר צלם- אורי לוין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו