בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תנו לגדול

עוד לא הצלחנו להגדיר בצורה מסודרת את גבולות הריאליטי, וכבר ניחת עלינו ריאליטי ילדים. ליאת אלקיים נשלחת למנהלת

4תגובות

יש לי כמה שאלות בעניין מתקפת הילדים הטלוויזיונית שבאה עלינו לרעה, או לטובה, או מי לעזאזל יודע, ולא יפה וגם מזיק לנפש להיות כל כך שיפוטית. ככה אומרים. אז מיד נפסיק. מה שכן מותר ואפילו מקובל הוא למפות את ממדי המתקפה הגמדית: "בית ספר למוסיקה" ("כוכב נולד" ילדים), "מאסטר שף ילדים" (בקרוב), ספיישלי "אחד נגד מאה" ילדים, "לעוף על המיליון" ילדים, והדוקו "אלוף העברית" על ילדים שמתחרים בתחרות האיות הארצית. מן הסתם, ברגעים אלו ממש שוקדים מיטב המוחות היצירתיים על ההפקות הבאות: "המקובלת וילד הכאפות", "האח הקטן", "מחוברים לפייסבוק", והתוכנית שמן הסתם תשבור את כל שיאי הרייטינג: "הישרדות ילדים". לשבט אחד יקראו בעל, לשני זבוב.

השיא כמובן התרחש השבוע, עם ההדחה קורעת הלב של רייצ'ל קרואו מ"אקס פקטור", שהובילה לאנחה המתבקשת: אח, מי היה מאמין שגם ילדים יהפכו למוצר צריכה טלוויזיוני, לטרנד? האמת, מי לא? ההיתממות וההתייפייפות עשויות לשרת את הטיעון שלי, אבל הן שקריות לחלוטין. ילדי פלא ושואו ביזנס תמיד הלכו יד ביד, והשמות מוכרים: מוצרט בן השש קרע את אירופה, ג'קי קוגן (הנער של צ'פלין) גרם לכל העולם לבכות, שירלי טמפל הצחיקה ונידנדה בקבוקים, גארי קולמן הצחיק והפך לסוחר מכוניות משומשות, לילך גליקסמן קיפצצה, רותם אבוהב קריינה בטלטקסט, גילי לא עלה על דרך המלך, אהרון קפלן היה מגניב, והילד מ"החוש השישי" היה מנוזל.

הרשימה ארוכה. הם מוכרים כרטיסים, הם ממלאים אולמות והם מעלים את הרייטינג. כך שלמעשה השאלה אינה למה עכשיו, אלא למה דווקא עכשיו? הסיבות ברורות: כי לא נשאר כבר שום דבר אחר. מין? עשינו. נישואים? תיעדנו. גירושים? בזמן אמת. הריון ולידה? גם כן. אפשר לקרוא לזה עצלות מחשבתית או גוד-אולד-פאשנד גניבת רעיונות מעצמך, אבל השורה התחתונה היא כמו תמיד אחת: מדובר בניסיון למקסם את ההשקעה הכלכלית. אם יש לנו כבר פורמט/אולפן/מנחה/שופטים, בואו נדפוק קופה. הורים או ילדים, מה זה משנה.

ערכים להמונים

השאלה אם כן היא לא למה עכשיו או דווקא עכשיו, אלא למה רק עכשיו. הסיבה לדעתי היא פחד מהז'אנר החדש של הריאליטי, שבו גבולות המותר והאסור עדיין מטושטשים וכללי המוסר טרם התקבעו סופית.

אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך הגדרת גבולות המעטפת של מוסר הריאליטי, והגבולות נבחנים ומתרחבים כל הזמן. השאלות שנשאלו פעם הפכו היום ללא רלוונטיות, ומה שברור הוא שעדיין לא הגענו לקצה. לאף אחד אין עדיין תשובה מה מותר ומה אסור לעשות עם ילדים בריאליטי, אבל אני משוכנעת שגם שם לא נעצור עד שנגיע לקצה; עד שמישהו - כלומר סיימון קאוול - יחצה את הקו (ואני ממש מקווה שלא נגיע לתחרויות יופי לילדות, אבל יש לי תחושה שאין מנוס). ומהי אותה תהום אליה נופלים מהקצה? מה מצוי מצדו השני של הקו? מבחינת יצרן הטלוויזיה התהום הזאת היא השעמום של הצופים זה שיגרום להם לבצע את האקט המתועב, הנפשע, הנורא ביותר - להעביר ערוץ. האם מבחינת צרכן הטלוויזיה יכול להיות בכלל קצה מוסרי? כלומר כזה שיגרום לו לזפזפ לא משעמום אלא מחוסר נוחיות ממה שמתרחש לנגד עיניו? לטעמי, למשל, רייצ'ל קרואו בת ה-13 נשברת על הבמה בזעקת "אבל אמא, הבטחת לי" היתה הדיוק רגע כזה. יש שיטענו שלמענו נוצר ז'אנר הריאליטי, רגע טלוויזיוני אמיתי שבועט לך בבטן. יש שיטענו שזה איכסה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

הפסקה הקודמת היתה הידרדרות מבישה במורד המדרון החלקלק. הנה שוב אני חוזרת לשאלת המוסר, איזה דיכאון. קשה לענות על שאלות של מוסר בכל הנוגע לתוכניות טלוויזיה בכלל ותוכניות כדוגמת "אקס פקטור" ו"בית ספר למוסיקה" בפרט, כי שאלות נוספות צצות מיד. כמו, המוסר של מי? מהו מוסר? ומהו המהו? הדרך היחידה לדעת מה מוסרי ומה לא עוברת דרך הבטן. ואני כולי מתפתלת בזמן הצפייה.

אוי, הילדים קוראים לו גמד. אוי, הוא לא מוצא את ההורים שלו. אוי, הוא מתוח מדי ולא מצליח לשיר בקצב. אוי, קרן פלס שוב קופצת בכיסא שלה בהתלהבות מטורפת.

משהו רקוב ביואב-צפירלנד, ואני חושדת שהוא יודע. היא יודעת. הם יודעים. או לפחות מרגישים את זה בצורה אינטואיטיבית. למה אני חושדת? כי המפיקים וגופי השידור מנסים לדחוף ערכים כמו פטריוטיות, עבודה קשה ויכולת לקבל ביקורת, בניסיון להצדיק בפני הצופים וכנראה גם בפני עצמם את הניצול לכאורה של הילדים. אם אנשים כמו אבי ניר פועלים מתוך ציניות לשמה כשהם מתעקשים שהילדים ישירו קלאסיקות ישראליות, המצב חמור משחשבתי.

אני, אגב, לא חושבת שהם עושים את זה מציניות. הו לא. חס וחלילה. ואני לא אומרת את זה בציניות בעצמי. אני חושבת שהם עושים את זה מטעמים חמורים פי כמה. הם עושים את זה מתוך שליחות. ואין שום קשר בין שליחות לבין טלוויזיה. צביקה הדר הוא לא מרכז שבט בצופים ואין לו מנדט להתעסק בערכים מסוג כלשהו או באידיאלים. הוא תפקידו לבדר. נקודה.

לטלוויזיה הישראלית תמיד היתה בעיה עם העניין הזה. בניגוד לאמריקאים שמבדרים לך את הצורה ללא רחם, רגשות אשם או רגע בלתי מלוטש (ראו כל תוכנית באשר היא), בישראל הטלוויזיה מתנהגת כמו קישקשתא. משמע, היא חושבת שהיא הצבר החדש ומטרתה לעודד את בניית המולדת ולהקנות ערכים של אהבת האדמה, הארץ והעבודה הקשה. זה מביך. ילד קטן לא צריך לשיר "מה אברך לו במה יבורך". תעזבו אותו בשקט. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה בטקסים מקשיבה למילים של השירים וממש משקשקת מפחד, ומודה לאל שאני לא בן ולא הולכת למות בגיל 18, ככל הנראה.

כפיים או כאפות?

מכיוון שרק עמנואל קאנט מקברו יכול לנתח את הרצון הטוב של אנשי הטלוויזיה, נעבור לשאלה שעליה יש תשובה חד משמעית. עובד/לא עובד? התשובה, בינתיים לפחות, היא שזה עובד. הרייטינג גבוה, שיחות הברזייה נרגשות, ואם היה לי עוד משהו, אז היתה פה שלישייה כמקובל. זה קורה למרות שהרשעות דוללה במים (ובגלל פני הפוקר ולב הזהב של מתי כספי).

בריאליטי ילדים נדרש ריכוך של הדרמה. המסגרת תחרותית פחות, השיפוט סלחני יותר וסכומי הזכייה נמוכים משמעותית. בריאליטי, כמו בחיים ובכל ז'אנר אחר, היחס לילדים עדין יותר. הם יצעדו בזהירות כמה צעדים אחרי ההורים (בפסקה הזאת יש טעות אחת - המסגרת אולי תחרותית פחות אבל אין יצורים תחרותיים יותר מילדים, פרט לקרן פלס אולי).

ומה הצעד הבא? אם ערוץ 2 היה שואל אותי (והוא לא) ומאחר שאף אחד לא יניח לילדים פשוט להיות ילדים - הצעד הקטן הבא בתחום הריאליטי ככל הנראה יענה על השאלה, מה קורה עם הילדים האלה בבית הספר, יום אחרי השידור? כפיים או כאפות? מן הסתם גם וגם (זה הזמן להזדעזע מתרבות הסלבס שפולשת לעוד זירה, לבית הספר, אבל על מי אנחנו עובדים, לכולנו היה ילד בכיתה שהיה סלב, גם אם הוא זכה רק בתחרות כישרונות מקומית או שהיה טוב בכדורגל, או ילדה יפה במיוחד או חכמה במיוחד. הערצנו אותם וקינאנו בהם והצקנו להם לפעמים. וזה הזמן לומר: יוסי גל, אני עדיין זוכרת איך קרעת לי את המבחן בתנ"ך שקיבלתי בו 100, אני יורקת עליך רטרואקטיבית).

הרי ילדים תמיד עובדים, כמעט על כולם. חוץ מעל כמה יוצאי דופן משונים (אמא שלי, למשל). איך אפשר לעמוד בפניה של ילדה תאילנדית מקסימה עם קול מדויק ופנים תמימות שמפצירה בנו למזג מזרח ומערב? הדחף שלנו לגונן עליהם וההזדהות המיידית שהם מעוררים פועלים כמעצימי רגשות. ילדה צוחקת חמודה יותר מאשה צוחקת, ילד בוכה עצוב יותר מגבר בוכה, ילד יפה יפה יותר, וילדה מוכה מזעזעת יותר.

כאן בדיוק טמונה הבעיה, וכאן לדעתי עובר גם (כרגע) הגבול. עדיין יש גבול לעוצמת הרגשות שאנחנו מוכנים לחוות כשאנחנו צופים בטלוויזיה.

כלבים הם כמובן סיפור אחר לגמרי. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו