שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מחשבות בצד

בשלב מסוים בחיים, מביט אדם על אחיו הקטן ותוהה מתי הוא הספיק לגדול כל כך

אביעד קיסוס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביעד קיסוס

אחי הצעיר פתח בית קפה, וכעת אפשר לקבוע באופן סופי שהוא אחי הבכור. בגיל 25 יש לו החושים העסקיים והמיקוד במטרה, שבגיל 33 כבר די ברור שלעולם לא יהיו לי. לזכותו ייאמר שהוא עדיין מתעקש לראות בי איזו סמכות רצינית ובוגרת, שיכולה להשיא עצות מועילות, פורש בפני את התוכניות לשיפוץ, ומתייעץ בקשר לשיתופי פעולה מסחריים. חבל שבאותו הזמן בדיוק אני שקוע בפנטזיית קייט-מידלטון-בארמון-המלוכה שלי, ומדמיין כיצד אני צועד בקפה של אחי כמו השריף של שד' בן גוריון, חמוש במשקפי שמש ובפרצוף קשוח, ומצווה על הפיקולו לאסוף את כל הפירורים מהרצפה ומיד.

אפס כי אפילו לשם כך אינני די סמכותי. מזמין סלט ירקות קצוץ, ולוחש לאוזנו בביישנות, האם זה בסדר לבקש שיגישו לי אותו עם הגבינה בצד. והגרעינים בצד. והקרוטונים, כמובן, גם הם בצד. הנה, דווקא בתחום הזה יש בי עדיין חוכמה נשגבת לחלוק עם אחי הקטנים: אני יכול ללמד אותם כל מה שהם צריכים לדעת על דברים שבאים בצד.

"מתי זה נהיה ככה?" אני שואל אותו, "מתי נהיית כל כך מוצלח?" אני זוכר בבירור שכשגדלנו הוא היה היפה.

לחצו לייק לפייסבוק "הארץ" וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

מתוך "סיפורי מרי", 1962צילום: גטי אימג'ס

"אני עדיין היפה", הוא ממלמל תוך כדי עיון בחוזה כלשהו או הסכם על משהו, שאין לי מושג לגביו. "אתה בטוח שזה ישביע אותך, רק ירקות?"

עשה לי טובה, אחי הקטן. את בכורתי מכרתי לך תמורת סלט קצוץ. המעט שאני יכול לעשות זה לבקש את הקרוטונים בצד.

בינתיים גם בצפון הארץ, אחינו הקטנים פורחים כרקפות. הנה השבוע נישאה אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלי לבחיר לבה, ויחד עם חברתנו הטובה, נסענו צפונה לקחת חלק בשמחה, באותו הרכב משולש קבוע שלנו, שעליו כבר אמרה אמי יותר מפעם אחת: "אף אחד מכם לא יתחתן ככה אף פעם". האירוע התרחש באזור קרית שמונה, כך שהיה לנו הרבה זמן נסיעה להרהר בכך שהגענו לשלב בחיים שבו אחינו הצעירים מתחתנים, אבל במקום זה היינו עסוקים בלרכל על מישהי שאנחנו מכירים שילדה לאחרונה. שזה אגב עוד דבר שאנשים בגילנו עושים - יולדים. ככל הנראה בתור עונש על כך שריכלנו, מצאנו עצמנו, מאיזושהי סיבה שטרם התפנינו לברר, לנים בצימר.

בעלת הצימר הביטה בשלושתנו דקה ארוכה, ואז שאלה: "אתם זוג?" היה זה האקדח שבמערכה הראשונה.

אחר כך ערכה לנו סיור בצימר, ששוב הזכיר לי שגם בעולמנו האכזר אין כמעט דבר עצוב יותר מצימר. זהו המקום שבו הפנטזיה והמציאות נפגשות לחופשה משותפת ורבות כל הוויקאנד. דבר מזה אינו פסטורלי בעיני. פסטורליה אמיתית מפתיעה אותך מחוץ לחלון של הבית, כשהשמש פוגשת במקרה באזור ארבע אחר הצהריים את העץ הרקוב שצומח בגינה של הבניין, ואור כתום מנומר נופל פתאום על הסלון. צימר זה ההפך הגמור.

כל קלישאות החופשה בגליל רוכזו יחדיו בתוך 40 המטרים הרבועים האלה: המגב בחדר האמבטיה, וילונות הקטיפה שנתקעים על הקרניז וחוסמים את האור, בקבוק ה"גאטו נגרו" אסור בכלי נחושת מסולסל ומעוטר בפרחים יבשים, אימרה חומה סביב פתחי הניקוז בג'קוזי, ומעל לכל - האורן. מלא עץ אורן. אורן ואורן ואורן, על התקרה והרצפה והקירות. עוד ועוד קורות זולות של אורן, עם עשרות עיניים עגולות וחומות שנועצות בנו מבטים ושואלות מתי נתחתן.

בעלת הצימר הגאה לא נראתה כמי שעומדת להסתלק בקרוב. "אתה", היא אמרה לי לפתע, "נו, תזכיר לי מי אתה?"

שאלה טובה, מדאם דה פוטפורי. בדיוק אני מתלבט באותה הסוגיה.

"איך קוראים לך, נו?" היא אימצה את מוחה, "קסיס, קסיס. אתה זה מהטלוויזיה - קסיס, נכון?"

"נכון", עניתי לה. אם צריך אהיה קסיס, ובלבד שתלכי כבר. קסיס זה אני. הוסיפי אותי לכוס שמפניה, והרי לך קיר-רויאל צונן. שתי אותי, עליסה. כל האחרים שותים.

"בעלי ואני מתים עליך", אמרה והצביעה על גבר משופם בכובע קאובוי שישב על המרפסת, אדיש לגמרי לכך שאשתו צדה לה סופרסטאר בחצר הבית, ונותר שקוע בקריאת העיתון. לא העיתון הזה, מיותר לציין. "מתים עליך ב'אחד נגד מאה'".

יום אחד אכתוב בהרחבה על אזור הדמדומים הסלבריטאי שבו מתנהלים חיי. על ילדים שניגשים ומבקשים חתימה, ולאחר מכן שואלים אותי לשמי, על האיש בחניון של הסופר שמסכים תמיד באדיבותו לחסוך לי את הבדיקה של הבגאז', ואומר: "בשבילך אסי? הכל", ועל זה שתמיד רציתי לתקן אותו ועכשיו כבר מאוחר מדי. אני שקוע בעסקי הרוח חסרי הרוח שלי, בזמן שלאנשים יש בתי קפה ועסקים וחתונות.

החתונה היתה מקסימה. חברי הטוב נכנס בקלילות לנעליו של האח הבכור הגאה, ואילו אני מצאתי מקומי בתור הדודה המשוגעת ששותה לשוכרה בשתיים בצהריים. בדרך חזרה עצרתי אצל האח לאספרסו, "כי בגילי", הסברתי לו, "האנגאוברים לא עוברים כך סתם מעצמם". חוכמת חיים.

"זו אפליה", הודעתי לו מבעד לענני הריזלינג, "אפילו לא אדם אחד ניגש אלינו ואמר 'בקרוב אצלכם'. הרי אם היינו סטרייטים או בחורות, זה היה חתיכת אישיו לנכוח בחתונה של אחותך הקטנה. מבט אחד של רחמים לא ראיתי שם. אחד!"

בעודי פולט את השטויות שלי כמו ממטרה של הבל, קיבל אחי טלפון והחל לצעוק על מישהו ש"זה לא ייתכן, ובשום פנים ואופן, והעניין הזה נגמר עכשיו".

"ד"ש לאבא", מסרתי.

"זה הקבלן", הוא אמר. הוא ניתק את הטלפון ולפתע נראה בלתי נסער בעליל. "לא בכל פעם שאני צורח על מישהו זה אבא".

הו קסיס המסכן. אולי במקום סלט ירוק, תזמין להבא מאפה שמרים ושוקולד. או משהו אחר עם הרבה קמח וסוכר, שיבנה לך בבטן בסיס איתן, ותרגיש חזק וזקוף, ולא עלה חסה נידף עם פירורים של בולגרית. נתתי במלצרית מבט מצמית השמור לאחיו של הבוס. היא חייכה ושאלה אם אני צריך משהו.

aviad.kissos@gmail.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ