בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור אצל ההר

יש דרך להוכיח שהגן הלאומי החדש במזרח ירושלים אינו בלוף שנועד למנוע התרחבות של שכונות ערביות: לקחת תרמיל ומימייה, לשרוך נעלי הליכה טובות ולצאת אל השטח

13תגובות

("כולנו צריכים יופי, ולא רק קמח. כולנו צריכים מקומות לשחק בהם ולומר בהם תפילה, שם ירפא אותנו הטבע ויעניק כוח לגופינו ולנשמותינו" - כה אמר המטייל וההוגה ג'ון מיור (1838-1914), שייסד את הגן הלאומי הראשון של ארצות הברית. בדרכי לירושלים אני חושב על מכרה אמריקאית שלי שתלתה דף מציטוטיו על קיר חדרה. היא אמרה לי: "אי אפשר לעמוד בפני מישהו שמסוגל באמת להתרגש מעץ".

אני נוסע היום בעקבות ישראלים היודעים להתרגש מעצים ואפילו ממקום שאין בו כנראה הרבה עצים. בתחילת החודש אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים את הקמת הגן הלאומי "מורדות הר הצופים". מבחינת האינטרנט הוא כבר קם ובאתר הטיולים INature, למשל, יש לו עמוד משלו. אבל לגן יש מתנגדים, שונאי טבע, כפי הנראה. הם טוענים שאין ערכי טבע ממשיים בירכתיו המזרחיים של הר הצופים, שהקרקע שייכת לתושבי השכונות א-טור ועיסאוויה ושהקמת הגן היא צעד מתוחכם למנוע מהם לבנות עליה, מבלי להפקיע אותה.

המתנגדים להקמת הגן מזכירים שבראש היוזמה המקורית עמד מנהל מרחב ירושלים אז ברשות הטבע והגנים, אביתר כהן, שותף להקמת מאחזים בגדה ולשעבר בכיר בעמותת אלע"ד. הם חושדים שמינויו של ראש מועצת גוש עציון לשעבר, שאול גולדשטיין, למנהל הרשות, הוא שהופך את הגן למציאות. בספטמבר אמר גולדשטיין: "התשובה שלנו ליוזמה הפלסטינית והשלכותיה היא העמקת אחיזתנו בקרקע". נדמה לי שגם זאת פרפראזה על משפט של מיור, אבל אני לא סגור על זה.

יובל בן עמי

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

יש רק דרך אחת להוכיח שהגן החדש אינו בלוף: לקחת תרמיל ומימייה, לשרוך נעלי הליכה טובות ולצאת ליום של טיול בו. אני מתקרב אליו מכיוון א-טור, מתהלך בין ערימות של אשפה השפוכות על המדרונות ומגיח בהדרגה מבין הבתים אל שטח מטונף לא פחות, אבל פתוח יותר, שממנו נשקף מחסום א-זעים בחומת ההפרדה, כמה פחונים ושני כבישים ראשיים. בין אלה פרוש שדה בור רחב שמתנשא במעלה מדרון טרשי אל עבר בנייני האוניברסיטה העברית. הגעתי.

גם אי תנועה יכול

קיוויתי שמראה הגן הלאומי יעורר בי שירי גנים לאומיים, למשל: "היי, ציוניוני הדרך". במקום זאת קם ומתנגן בי שיר של להקת "נושאי המגבעת" הירושלמית: "ביקור בהר/ ביקור אצל ההר/ אתה יכול לצעוק 'מזל טוב!, מזל טוב!'/ האורות הקטנים והדגלים מובילים אותך/ אל שמים כספיתיים קפואים".

יש משהו מדכדך בשורות האלה, למרות ה"מזל טוב". יש גם משהו מדכדך בנוף שסביבי, אבל אני מסרב לקבל אותו כפשוטו. זהו אחרי הכל גן לאומי בישראל, מדינה המתגאה בארגונים סביבתיים כמו הקרן הקיימת לישראל וגדוד הכלבנים האזרחי של כפר תפוח. כאן לא מערבבים פוליטיקה ואקולוגיה. הגן הזה נפלא, רק צריך לתת לו כמה רגעים לגלות את יפעתו.

הנה יתרון אחד: הוא קומפקטי. הגן כולו הוא ריבוע של קרקע שצלע אחת שלו היא כביש מספר 1, צלעו האחרת היא שולי עיסאוויה, צלע שלישית - שולי א-טור והאחרונה: קמפוס האוניברסיטה והדרך המובילה ממנו אל בית החולים אוגוסטה ויקטוריה. כל אחת מן הצלעות קצרה מקילומטר, כך שמדובר באי תנועה לא גדול. בעצם אלה שני איי תנועה, שכן כביש המנהרה החדש למעלה אדומים חוצה את הפארק באמצעו.

יובל בן-עמי

גם אי תנועה יכול לרגש. הכל שאלה של גינון. "צומח האזור הוא בתת ספר מדברית, הנשלטת ע"י סירה קוצנית", כתוב באתר INature, "ואליה חדרו גם מינים מדבריים כמו לענת המדבר. בשולי הר הצופים צומח העשב טוריים צרי עלים הצומח בישראל רק כאן". מן הצעד הראשון שלי על הגבעה אני תר אחר אלה ומזהה בעיקר את הסירה הקוצנית. לעזאזל איתך, טוריים צרי עלים. למה העלים שלך צרים כל כך? לו היו רחבים יותר הייתי ודאי מאתר אותך ומתענג על יופייך.

למען האמת מכוסה מרבית השטח בזנים שאינם מוזכרים באתר: הקוץ המצוי והדרדר המוכר, אני מצלם אותם במצב "מקרו" והם יוצאים יפים למדי. אבל מתי אזכה לצלם משהו עם עדשת 300 המילימטר הארוכה כמטול טילי גראד שבתרמילי? מתי יתגלו חיות בר על המדרון? בינתיים שום דבר לא זע סביבי מלבד מכוניות המגיחות מן המנהרה. בלית ברירה אני מסתפק בלהפוך אבן ולצלם "אורי כדורי" (armadillidium vulgare).

שלגי קילימנג'רו

לאחר שרכסתי את תיקי היטב (בילוסטון לימדוני שכך דובים לא יתפתו לחטט בו) אני ממשיך בטיפוס. התחלתי את הטרק דווקא למרגלות הגבעה, כדי לספוג את מלוא הרושם. בהביטי מעלה עכשיו אני יודע איך חש הצלם אנסל אדמס נוכח רכס "חצי הכיפה" האדיר של יוסמיטי, איך חש צייר הנוף אלברכט אלטדורפר מול פסגות האלפים ואיך חש הנטורליסט ג'ון מיור כשחיבק לראשונה גזע של סקויה והביט כלפי צמרתו.

יגידו שונאי הטבע שזאת לא יותר מגבעה נחמדה, יגידו שכל גבעה בעולם היא נחמדה כשלא רוכבים על אופניים, יגידו שבטופוגרפיה אנכית יש תמיד איזו דרמה, אז יגידו. הם את ג'ון מיור לא יבינו לעולם. הוא הרי אמר: "כשאנחנו מושכים במשהו בטבע, אנחנו מגלים שהוא קשור ליתר העולם". אני מושך בענף של שיח הצומח לרגלי ומגלה שהוא צומח מתוך שרידי חבית חלודה, אבל לא לזה התכוון מיור. הוא התכוון לומר שהגן הלאומי הזה מחובר בקשרים תת קרקעיים, בלתי ניתנים להבנה, לשונית האלמוגים הגדולה וליערות הגשם של ברזיל. בהביטי במעלה הגבעה הזאת אני מביט למעשה לעבר פסגת הקילימנג'רו.

יובל בן נעים

וגם אם לא, גם אם אין כאן יופי טבעי רב במיוחד, הרי בישראל מוענק התואר "גן לאומי" (לעומת "שמורת טבע") בעיקר לאתרים ארכיאולוגיים: גן לאומי מצדה, גן לאומי ממשית וכו'. מצטייר שמיטבו של הגן הוא במעשי האדם שבו. באתר INature מסופר כי "בעת כריית מנהרת הר הצופים על שם המשוררת נעמי שמר (המפרידה בין חלקי הגן הלאומי) נמצאה מערת מחצבה ששימשה לייצור כלי אבן בתקופת בית שני (המערה צמודה לכביש המנהרה מירושלים למעלה אדומים, בצד הדרומי של הכביש)".

אני חוצה את הכביש בזהירות ופוסע אל מערת המכפלה, סליחה, מערת המחצבה. היא אכן כאן: גומחה רדודה במדרון הגיר. טוב, היא לא מאוד מרשימה, אבל לרשות הטבע והגנים נותר טיעון אחרון, מנצח: שטח הגן מבטא קשר היסטורי בין העיר למדבר. יגידו שונאי הטבע שהרכס תלול דיו לאפשר נוף מן העיר למדבר גם אם יינתן לבעלי הקרקע לבנות עליו, יגידו שכבר עכשיו המדרון אינו מהווה מפרץ של המדבר הפולש אל העיר, אלא לכל היותר כתם של ציה בשוליה. יגידו שמעלה אדומים המתפתחת ויתר תוכניות הבנייה ליהודים בשטח E1 יבודדו בקרוב את מורדות הר הצופים מן הפרא האמיתי. אז יגידו.

יובל בן עמי

אני אומר שזה גן מעולה וזהו. ג'ון מיור לטובתי ושכולם ייחנקו. הנה, אני אפילו מצלצל לידידה ומזמין אותה להצטרף אלי כאן. זוהי העיתונאית והגיאוגרפית דניאלה צ'זלו, חברה טובה ואוהבת טבע אמיתית. אני מבקש שתביא איתה יין ומטעמים הראויים לפיקניק בגן לאומי.

ביום אפור אתה רואה

דניאלה פוגשת אותי בשולי הגן בשעת דמדומים קרה וקודרת. משום מה היא מתגלגלת מצחוק מכל אמירה שלי על פלורה ופאונה. היא מתעקשת לצלם אותי עולה מתוך נקיק מפוצץ באשפה, שהשחיר מלהבה כלשהי, ומבקשת שאשתדל להיראות "הרואי, כמו מטפס הרים". מה כמו? אני מטפס הרים. אנחנו בראשו של הר. כדי להדגיש את העניין אני מזמר באוזני דניאלה משירם של נושאי המגבעת: "ביקור בהר/ ביקור אצל ההר/ ביום אפור אתה רואה/ אנשים בוכים על קברים ריקים/ מבכים את יומם הקרב/ ביום בהיר אתה לא רואה כלום".

יובל בן עמי

כשהערב יורד יושבים שנינו מתחת לאנטנות הבסיס הצבאי, ומביטים בעזים המלחכות אשפה מתוך ארגזי ירקות קרועים, בחומת הבטון המקיפה את מחנה הפליטים שועפאט ובחניון של אוטובוסים חלודים. אני מראה לדניאלה שבזמן שהמתנתי לה צילמתי חיית בר: ילד פלסטיני מקפץ בין הררים של פסולת בניין. שנינו מקווים שלא מדובר בזן בסכנת הכחדה.*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו