שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית בן-ארי
נירית בן-ארי

באחת הסצנות החזקות ביותר בביוגרפיה עבת הכרס של צ'ה גווארה, מופיע תיאור תחושותיו בלילה לאחר שהוציא להורג במו ידיו את הבוגד הראשון בשורות המורדים הקובנים. וכך כתב צ'ה ביומנו:

"המצב היה לא נוח לחברים וליוטמיו, ולכן פתרתי את הבעיה כשתקעתי בו כדור בקוטר 0.32 בצד הימני של מוחו, עם פצע יציאה ברקה השמאלית. הוא גנח מעט ומת. כשרוקנו את כיסיו לאחר שנעצר לא הצלחתי להוריד את השעון הקשור בשרשרת לחגורתו, ואז הוא אמר לי בקול יציב, רחוק מפחד: 'תלוש אותו, חבר, מה זה כבר משנה...' עשיתי כדבריו ועכשיו רכושו הוא רכושי. בלילה ישנו רע, רטובים, ולי היתה קצת אסתמה".

למחרת כתב ביומנו על פעילה יפה של תנועת ה-26 ביולי, שהגיעה אל שורות המורדים: "היא מעריצה גדולה של התנועה, ונראה לי שהיא להוטה להזדיין יותר מכל דבר אחר".

הטקסטים האלה נחשפו לראשונה על ידי מחבר הביוגרפיה, ג'ון לי אנדרסון. במפגש עם קוראים באוניברסיטת תל אביב שנערך בחודש שעבר, סיפר אנדרסון כי הופעל עליו לחץ בקובה לא לפרסם את הקטעים הללו, משום שהם חושפים את צ'ה כקר לב וחסר חמלה. "ציטטתי בדיוק מה שהיה כתוב ביומן", אמר אנדרסון כשנפגשנו למחרת בלובי המלון שבו התאכסן בתל אביב, "למרות שידעתי שזה ירגיז הרבה אנשים".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

זהו אנדרסון, בקיצור נמרץ - מאוהב בדרמה של המהפכה, נחוש בדעתו להציג את העובדות כפי שהן. עד גיל 18 הוא חי בשמונה מדינות, כולל ליבריה, אינדונזיה, קולומביה, ודרום קוריאה, בזכות אביו שהיה דיפלומט בשירות משרד החוץ האמריקאי. הוא הארכיטיפ המושלם של הליברל האמריקאי: בהיר, איש העולם, מזדהה עם מיעוטים, מאמין חסר פשרות בדמוקרטיה ובקפיטליזם. זו אינה אלא אירוניה שדווקא "גרינגו" כמותו הוא זה שתרם יותר מכל להפיכתו של המהפכן הארגנטיני, שלקח חלק מרכזי במהפכה הקומוניסטית בקובה, לאייקון גלובלי של התנגדות.

ג'ון לי אנדרסון. תמיד התעניינתי בדמויות שהפכו למיתולוגיות, כמו צ'ה, שמצד אחד סוגדים לו ומצד שני עושים לו דמוניזציה. צילום: ינאי יחיאל

כיום, לאחר למעלה משלושה עשורים של קריירה עיתונאית מרשימה, מזוהה שמו יותר מכל בזכות הביוגרפיה המעמיקה והמפורטת של המהפכן המפורסם ביותר במאה ה-20, מאז לידתו למשפחה אריסטוקרטית בארגנטינה, ועד הוצאתו להורג בג'ונגלים של בוליביה על ידי כוחות בוליביאניים בחסות ארצות הברית (הביוגרפיה ראתה אור השנה בעברית בהוצאת מעריב, תרגום: אריה חשביה).

ביום שישי בלילה, בבר אנה לולו ביפו, הוא פגש את נעה עמרמי, מתמחה במשרד עורכי דין לזכויות אדם. כשהתברר לה מיהו, היא כל כך התרגשה, שביקשה לתת לו כמזכרת מצית עם דיוקנו של צ'ה שקנתה בסיני. אנדרסון צחק והודה לה על המחווה.

שאלתי אם זה קורה לו הרבה, והוא חייך והודה שכן. במסעותיו ברחבי העולם, הוא אומר, אנשים שהוא פוגש באקראי מבקשים לחלוק איתו את המשמעות של צ'ה בחייהם. נדמה כי מפגש עמו הוא הדבר הקרוב ביותר למפגש עם צ'ה האמיתי, עבור אלה שדמותו של צ'ה מסעירה את דמיונם.

להבין את הרודן

אנדרסון, בן 55, החל לכתוב עבור השבועון הליברלי "הניו יורקר" ב-98', ומאז דיווח, בין השאר, מעיראק, לבנון, אפגניסטן ואנגולה. הוא תיחקר וכתב על מנהיגים רבים, שלכולם דבר אחד משותף: הם שנואים במערב. מלבד צ'ה, כתב אנדרסון על הוגו צ'אווס, רוברט מוגבה, מחמוד אחמדינג'אד, אוגוסטו פינושה, מועמר קדאפי, ובקרוב יתחיל במחקר לספר על פידל קסטרו. ההתמחות שלו היא כתיבת פורטרטים, והוא כתב עבור "הניו יורקר" גם על מלך ספרד ועל גבריאל גרסיה מארקס.

האם אחד ממנהיגנו יזכה גם הוא בכבוד, שאלתי אותו ספק בצחוק, ספק רצינות. "מי, ביבי?" הוא ענה בספקנות. "לא. אני חייב להודות, אני ממש לא מחבב את הבחור. למרות שהוא כל כך נרגן, שפורטרט שלו היה יכול להיות מאוד מעניין", הוא מתבדח, וממשיך בתיאור ציורי למדי של המפגש שלו עם נתניהו:

"בזמן ששהיתי בארמונו של מלך ספרד לשם תחקיר עבור 'הניו יורקר', נתניהו ביקר את המלך. הייתי בהלם מההתנהגות שלו. זאת היתה קבלת פנים רשמית, עם שטיח אדום והרבה מכובדים שהתנהגו על פי כללי הפרוטוקול. נתניהו הגיע עם כמה בריונים, והנוכחות שלהם ושפת הגוף שלו היו כל כך שונות מכל מי שהיה שם. הם התנהגו על פי כללי העולם הביטחוניסטי, אבל מאבטחים טובים יודעים להתנהג כמו טפטים, והם לא ידעו. זה היה כאילו היו שם דוברמנים. וגם הוא התנהג כך, הלך באופן מגושם, מאוד פיזי, שפת הגוף שלו היתה לוחמנית. אני זוכר שחשבתי לעצמי, שהוא נראה כמו מישהו שמוכן לקטטה. הוא זקף את הסנטר, לא ניסה להיות נחמד, לא התנהג לפי כללי הפרוטוקול.

הדיוקן האיקוני של צ'ה גווארה

"הופתעתי לראות זאת במנהיג. ראיתי רק עוד שני מנהיגים שהתנהגו ככה: דניאל אורטגה (נשיא ניקרגואה), בכנס בקובה של כל השמאל הקובני שאליו הוא הגיע באיחור, לבוש בשחור ומלווה בבריונים, והתנהג באותו אופן, וג'ורג' וו. בוש, שהחל ללכת בהתנודדות, כמו מאצ'ו, אחרי מלחמת עיראק. איזו דמות דוחה. לכולם היתה אותה שפת גוף".

אתה אוהב את כל מי שאתה כותב עליו?

"אני רוצה לכתוב על מנהיגים כפי שהם, ולתת לקורא להחליט בעצמו. תמיד התעניינתי בדמויות שהפכו למיתולוגיות, כמו צ'ה - שמצד אחד סוגדים לו ומצד שני עושים לו דמוניזציה - ורציתי להבין אותן בעצמי. אני מסרב לקבל דמוניזציה. במקום זה, אני מנסה לעשות דה-מיסטיפיקציה.

"אחרי שהביוגרפיה של צ'ה התפרסמה, ב-97', ביקרתי בצ'ילה וראיינתי את פינושה, ואנשים לא יכלו להבין איך אני, שכתבתי ביוגרפיה אוהדת של צ'ה, מראיין את פינושה. זה הכעיס אותם, למרות שאני מספר את הסיפור במלואו, ולא הסתרתי את העובדה שהוא רצח 3,000 בני אדם. אבל לא ציירתי אותו כקריקטורה, עם דם מטפטף.

"רוב הפורטרטים שאני כותב הם לא נוחים. צ'אווס הוא איש סימפתי, כיף להיות איתו. אני מחבב אותו. אבל הוא גם מטורף, כמו שד טזמני, לכל מקום שהוא הולך הוא מביא איתו כאוס והרס. אבל אני לא אומר את זה באופן ישיר אלא מראה את זה, וכל קורא יסיק את מסקנותיו בעצמו".

במערב נעשית למנהיגים שכתבת עליהם דמוניזציה - אחמדינג'אד, מוגבה, צ'אווס, קדאפי, סאדם חוסיין, וכמובן פידל. מה דעתך על כך?

"אין ספק שקיים קמפיין, שבא והולך, של דמוניזציה של מי שנתפס כאויב פוליטי של המערב. באיראן זה התחיל עם חומייני. אבל אם תשאלי אמריקאים, הדמוניזציה קרתה בתגובה לאירועים שהתרחשו - לקיחת בני הערובה וכליאתם במשך שנה באיראן. בוש קרא לקדאפי 'כלב משוגע'. אבל גם זה קרה בתגובה להפצצות של מטרות אמריקאיות על ידי לוב. הפיכת המנהיגים הללו לקריקטורה התפתחה עם הזמן. דווקא היה ניסיון לפני כמה שנים לעזור לקדאפי לשנות את התדמית שלו, אבל הוא לא עזר לעצמו כשהוא בא לאו"ם והתנהג כמו טרנסג'נדר משוגע. גם מוגבה לא עוזר לתדמית של עצמו, למרות שהוא רטוריקן מצוין, ומסוגל לשכנע ששחור זה לבן. צ'אווס הוא כמו גיבור בספר הקומיקס שהוא עצמו כותב.

"המנהיגים האלה יוצרים את המיתולוגיה של עצמם. אבל הדרך היחידה למנוע דמוניזציה היא להתיר עיתונות חופשית. אמנם נכון שחלק מהטבלואידים מציגים מנהיגים כמו מוגבה וצ'אווס באור גזעני, גם אם באופן מוסווה, אולם זהו המחיר של עיתונות חופשית".

למרות שהוא בעל השקפת עולם ליברלית, נראה ששמורה בלבו פינה חמה לרודנים, ושהוא רגיש לאקלים הפוסט-קולוניאלי שבו צמחו. "ב-50 השנה האחרונות פידל היה מודל של מנהיג שכמוהו היה לפניו רק נאצר - אנטי-אימפריאליסטי, אנטי-קולוניאלי", הוא אומר. "הם יצרו את האפשרות להיות ערבי זועם, אפריקאי זועם, ולהיות מרדני באופן מופגן מול המעצמות הגדולות, מול כוחות שיכולים לרסק אותך. הם יצרו דימוי שהשתרש מאז. בלי פידל לא היה צ'אווס, ואפילו לא אחמדינג'אד או מוגבה".

מועמר קדאפי. כמו טרנסג'נדר משוגעצילום: בלומברג

העיקר הפוזה

עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם, דיוקנו של צ'ה גווארה הוא סמל להתנגדות ולרצון למחות כנגד מה שנתפס כעוולות. בטח כשהוא מופיע על חולצה. "יש חנות ספרים ליד אוניברסיטת ניו יורק במנהטן", נזכר אנדרסון, "שעם צאת הספר תלתה פוסטר גדול של צ'ה. הם הזמינו אותי, וכשהגעתי הם סיפרו לי שהמון צעירים נכנסו לחנות ואמרו 'אני רוצה את זה', בהצביעם על הפוסטר. חלקם אפילו לא ידע במי מדובר. הדיוקן שלו מאוד מזוהה, ומסמל סוג מסוים של התרסה, שזה מה שהם רואים וזה מה שהם רוצים".

דיוקנו של צ'ה הפך בעצם למסמן ללא מסומן? לא יודעים מי הוא היה.

"באיזשהו מקום כן. עבור חלק מלובשי החולצות, הדיוקן של צ'ה התרוקן ממשמעות ותוכן. אבל ללבוש חולצה שלו זו הצהרה: אנחנו בוטים, אנחנו צעירים ואנחנו לא מסכימים עם הסטטוס-קוו.

"זה כמובן יכול להוביל אותנו לתהייה אם התרבות בת זמננו רדודה והבגדים הם שעושים את האדם. האם המעורבות הפוליטית שלך מסתכמת בפוזה? במידה רבה זה כך. זו תופעה של 30 השנה האחרונות, שאנשים מזוהים כמרדנים על פי הבגדים שהם לובשים, וזה סוג של חופש ביטוי שלא היה קיים פעם. אבל כמובן, החוכמה היא להתקדם מעבר לזה".

הוגו צ'אווס. כיף להיות איתוצילום: רויטרס

אולי זו הרדידות, ואולי משהו אחר, אבל דיוקנו של צ'ה חוצה את הסקאלה הפוליטית, ולא נשאר רק בצד שמאל. "חבר שלי עשה סרט על השימוש בצ'ה כסמל מסביב לעולם", אומר אנדרסון. "הוא פגש ניאו-נאצים בגרמניה ופשיסטים באיטליה שמשתמשים בדיוקן. הניאו-נאצי לא באמת ידע מי היה צ'ה, אבל הוא אמר, 'הוא משלנו, הוא גיבור לאומני'. הניכוס הזה מרתק".

מצד שני, לצערו של אנדרסון, לבורות יש עוד צדדים. "הבחנתי שבשנים האחרונות יש יותר ויותר צעירים שקוראים לצ'ה 'רוצח'", הוא אומר בתסכול. "זה ממש מעיד על חוסר התעמקות בנושא. מה הם חושבים, שהוא היה רק חולצה? מה לדעתם אנשים עושים במלחמה? נראה להם שזו פגישה של זקני השבט, שבה משוחחים תוך כדי נשיאת נשק? לא, במלחמה הורגים אחד את השני, זאת המשמעות של מהפכה. למה הם בהלם? הם לא ידעו את זה קודם? על מה הם מתמרמרים? הוא לא היה רוצח, הוא היה חייל, מהפכן. הוא הוציא להורג אנשים מכיוון שזה מה שעושים במלחמה. האם זה דבר טוב? לא. זהו כורח המציאות. בכל חברה הוציאו להורג מרגלים. אנחנו כבר לא עושים את זה, רק שמים אותם בכלא".

אז בעולם שבו המהפכה היא מה שאתה לובש, צ'ה עדיין רלוונטי? מהפכות עדיין יכולות לקרות?

"המערב, שאמור לחגוג את ניצחונו, עובר כיום תקופה של הטלת ספק בעצמו. אנשים, בעיקר צעירים, מחפשים סמלים עם משמעות ותוכן. מכיוון שצ'ה הוא לא רק פרצוף על חולצה, אז יש מה ללמוד ממנו. אני חושב שזהו מסר קצת מיושן, אבל אי אפשר לבטל שום דבר בעולם. נדמה שהכל מאוד מעגלי. האם אנחנו יכולים לחזור לתקופה שבה אנשים יהיו שוב מאוד זועמים, ויהיו מוכנים להקריב את החיים שלהם? אני לא יודע. מאוד הופתעתי כשזה קרה בחברות שאני מכיר, לדוגמה באיראן. הופתעתי מהמהפכה הירוקה. עם זאת, לא היה צריך להרוג הרבה אנשים לפני שהמהפכה מתה.

"בלוב, שבה ביליתי די הרבה זמן עם המהפכנים, הופתעתי מאוד לראות אנשים צעירים, היפסטרים, נלחמים. הם לא באמת ידעו איך להילחם, בני ה-20 ומשהו האלה שרגילים יותר להשתמש בטוויטר ולהיראות קול בג'ינס ובמשקפי שמש, ופתאום הם נלחמו. אז כן, מהפכות יכולות לקרות".

גם בניו יורק?

"לא נראה לי. כאן יש כמות עצומה של עושר. צעירי המערב כבר לא ימותו בשביל אידיאולוגיה. הם כבר כל כך נאורים", הוא אומר בסרקסטיות, "שהם חושבים שלמות בשביל אידיאולוגיה זה פרימיטיבי. זה מיושן, זה רטרו. למה למות בשביל אידיאולוגיה כשיכולים להיות לנו אייפוד ואייפד, ואנחנו יכולים לצאת לחופשות מגניבות? הכל זה איך אתה מרגיש כאן ועכשיו. זה האקזיסטנציאליזם האולטימטיבי - כל עוד אתה יכול להרשות את זה לעצמך".

"עם זאת", הוא מסייג, "אנשים צעירים גם כמהים למשמעות, לתוכן, הם רוצים למצוא עוגן יציב. הם גדלו בתקופה של שינוי כל כך מהיר, והם מודעים לכך שהכל בר חלוף, והם רוצים קרקע מתחת לרגליים. אני מרגיש את זה ביתר שאת כשאני מדבר עם בני 20 ומשהו. החיים עבורם הם כמו סופה, ולפעמים הם לא מוצאים מקום בתוך זה, ואני לא יודע אם הם ימצאו".

חברי תנועת "אוקיופיי וול סטריט" . זה לא הצעירים הלוביםצילום: אי-פי

אתה מוצא עניין בתנועה החברתית החדשה בארצות הברית, אוקיופיי?

"לא ממש. מה הם עושים בכלל? יושבים בפארקים. הלכתי לבקר בפארק זוקוטי (הפארק בוול סטריט שבו החלה תנועת האוקיופיי) ומצאתי אותם עושים טאי צ'י. אני מנסה לא להיות מתנשא, אולי זה פער הגילים, אבל הם עשו טאי צ'י!" והוא שוב סרקסטי: "כאילו, נו, תעשו לי טובה... הו, ויוה לה רבולסיון! הם ממש יגיעו רחוק עם זה. אתם צריכים לשרוף את 'גולדמן סאקס' במקום. נחכה ונראה כמה זמן זה ישרוד".

הוא חוזר לצעירים הלובים, המוערכים על ידו הרבה יותר. "הם בני אותו דור, והם נלחמים. הסתכלתי עליהם יורים ושאלתי איך הם יודעים להשתמש בכלי נשק. אחד הבחורים שהפעיל משגרי טילים נגד מטוסים, אמר לי שהוא למד איך להפעיל את זה בזכות המשחקים ששיחק במחשב. הוא היה ממש בהלם כשירו עליו בחזרה, ממש כעס. אמרתי לו: אבל אתה יורה על אנשים, מה אתה חושב שהם יעשו?"

סמים במקום קומוניזם

אנדרסון החל את הקריירה העיתונאית שלו באמריקה הלטינית, וזוהי גם היבשת שהוא מכיר הכי טוב. הוא מדבר ספרדית שוטפת במבטא קובני, ושלושת ילדיו התחנכו בבתי ספר קובניים בזמן שערך את המחקר לביוגרפיה של צ'ה.

מה השתנה באמריקה הלטינית מאז הימים של צ'ה?

"עד שנות ה-80, באמריקה הלטינית היו כלכלות פיאודליות. אם נולדת להורים איכרים, העתיד שלך היה להיות איכר. אם עבדת במטעים, הרווחת שני דולר ליום. לא היה לאן ללכת. אפילו הגירה לארצות הברית היתה כמעט רק ממקסיקו. ולא היו שום כלכלות-סמים בשנות ה-80. ה'נרקו-כלכלה' (כלכלה שמבוססת על סחר לא-חוקי בסמים) החליפה את הכלכלה הפיאודלית והעניקה סוג של גלובליזציה לעולם השלישי.

"כשצ'ה ופידל החלו את דרכם, לפני 60 שנה, הכלכלה הפוליטית היתה מאוד ברורה: תאגיד יונייטד פרוט היה הבעלים של כל האדמות, היו עשירים, היה מעמד ביניים קטן והיו הרבה עניים באזורים הכפריים. אם הוריך היו איכרים, היית צריך להצטרף אליהם ולעבוד כאיכר. היום אתה יכול להצטרף לכנופיה ולהיות עשיר.

"כלכלת הגנגסטרים, השוק השחור, החליפה את ההתקוממות האידיאולוגית בהתקוממות פלילית. במקסיקו יש התקוממות פלילית נגד המדינה, כך גם בגואטמלה ובאל סלבדור. למעשה, אפשר לטעון שהאידיאולוגיה המרקסיסטית הוחלפה בהתקוממות פלילית. יש יותר ויותר חברות פליליות ברחבי העולם. תראי את מחוז קונקרי של גינאה, במערב אפריקה. היום זו מדינת סמים. וזאת המדינה שאליה הגיעו מלקולם אקס וקוואמי נקרומה, וחלמו חלומות אוטופיים לשנות את אפריקה".

וזה מעציב אותך?

אנדרסון מסתכל עלי בספקנות. "אל תצאי מנקודת הנחה שאני חסיד של צ'ה. מעולם לא אימצתי את הדוגמה שלו, רק דיווחתי עליה כפי שהיא".

תיארת את השינויים באמריקה הלטינית באופן אובייקטיבי, אבל אני מתעניינת בדעתך הלא-אובייקטיבית.

"האם אני עצוב? אולי קצת. אבל עם הרבה הערות שוליים. המלחמה הקרה היתה טרגית, אבל אלה היו זמנים יותר פשוטים. מה שקורה היום הוא ניהיליסטי. אם האידיאולוגיות הישנות היו מבולבלות או אפילו שגויות, מה שמחליף אותן הוא אידיאולוגיות פוליטיות התאבדותיות, כמו האיסלאם הרדיקלי. שפיכות הדמים של ההתקוממויות הישנות, זמן הרובין-הוד של צ'ה, לעומת מה שיש לנו עכשיו - זה הבדל של יום ולילה. זה נורא שאנחנו מסכימים לחיות עם זה, משום שזה שוחק את הבסיס המוסרי של החברות שלנו. היבשת שצ'ה רצה להפוך למהפכנית, ערי אמריקה הלטינית, הן המסוכנות ביותר בעולם היום.

"תראי את צ'אווס", הוא חוזר אל הנושא האהוב עליו. הוא מכיר את הוגו צ'אווס באופן אישי וכתב עליו פעמיים עבור "הניו יורקר". "הוא יוצר מאבק בין המעמדות, וזה אומר שכשהוא ימות, הוא ישאיר אחריו מדינה הרבה יותר מקוטבת מאשר המדינה שהוא ירש. אני מאשים באופן שווה את בעלי ההון במדינה, משום שהם יכלו לייצר מגרש משחקים הרבה יותר הוגן. הם יכלו לתרום ליצירת מעמד ביניים משכיל ותרבותי, הם יכלו להשקיע בחינוך, ולשפר את תנאי החיים של העניים. אבל הם לא עשו את כל זה. הם השאירו את העניים בשכונות העוני, ובנו חומות גבוהות יותר מסביב לאחוזות שלהם".

עולם שחור-לבן

זהו ביקורו הראשון של אנדרסון בישראל זה 20 שנה, ולמרות שישראל מסקרנת אותו, היא לא נמצאת בראש מעייניו. ביפו, בלילה, הוא פוגש את עו"ד אמילי שפר, שעוסקת בזכויות אדם, והיא שואלת אותו אם אף אחד לא ביקש ממנו להחרים את ההזמנה לישראל. אנדרסון לא מבין על מה היא מדברת. יש תנועה שקוראת לחרם תרבותי ולסנקציות על ישראל, היא מסבירה. לא, הוא לא שמע על כך. נראה שכעיתונאי שביקר בלמעלה מ-80 מדינות, הסכסוך המקומי שלנו לא מפיל אותו מהכיסא. כמי שכתב על האנשים השנויים ביותר במחלוקת בעולם, הוא כבר יודע שאין אמת מוחלטת.

"כשמדובר בישראל, רוב העולם מקוטב לשחור ולבן", הוא אומר בטון של מי ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותו, "ואני מאמין שהחיים מורכבים מגוונים של האפור. יהיה הרבה יותר טוב אם אנשים יסכימו לראות דברים כמות שהם. אבל למרבה הצער, אנחנו חיים בעולם מקוטב, ונראה שדווקא ככל שאנחנו יודעים יותר, בעידן האינפורמציה, כך אנשים הופכים יותר ויותר בורים, ומאמצים עמדות יותר קיצוניות. יותר פשוט לראות את העולם בשחור ולבן, מכיוון שאין מקום לספק. זאת הסיבה שאני כל כך מעצבן אנשים".

מה אתה חושב על התמיכה של ארצות הברית בישראל?

"מה שלישראל וארצות הברית יש במשותף, ואני לא מתכוון במובן של היחסים ההיסטוריים ביניהן, זאת הבעיה של ימין שהולך ומתחזק. ימין שהוא לא רק שמרני אלא גם פונדמנטליסטי, שמנסה להשתלט על מוקדי כוח. תראי מה שקורה עם המפלגה הרפובליקאית - תראי את הבחורצ'יק הזה, ג'ון הנטסמן, הוא אחר מהיותר חכמים שם. יש לו כוונות טובות, הוא לא מחרחר מלחמה, הוא נבון, מהסגנון הישן, היה בשירות הציבורי. ואז את רואה את שאר המועמדים הרפובליקאים, הם בקושי יכולים להגיד משפט תקני - ולו יש שבעה אחוזים. אז זה מדאיג מאוד. הימין האוונגליסטי, הם כל כך אידיוטים. בחור כמו הנטסמן צריך להיות הפנים של השמרנות האמריקאית. אפילו אם אני לא מסכים איתו, הוא מישהו שיכול להיות נשיא, אבל אין לו כרגע שום סיכוי.

"אני מסתכל על הימנים בארצות הברית ואני לא מחשיב אותם כאמריקאים כמוני. אני לא מרגיש שאנחנו חלק מאותה מדינה. אף פעם לא הרגשתי ככה קודם".

לקראת סיום, אנחנו מדברים על אובמה.

גם הדיוקן שלו הפך לאייקון שהתנוסס על חולצות. מדובר בצ'ה האמריקאי?

"הצעירים הלכו שבי אחרי אובמה, ועכשיו הם שוב אפאתים כי הוא איכזב, ובגדול. זה מגוחך שהוא זכה בפרס נובל לשלום. לנשיאות שלו יש משמעות במונחים גזעיים, אבל למרבה הצער, זה לא מוערך כיום. אולי עבור אפריקאים-אמריקאים. העם התעייף ממנו. הוא אכזבה".*

החיפוש אחר הקבר

בכתיבת הביוגרפיה על צ'ה גווארה ניתנה לג'ון לי אנדרסון גישה חסרת תקדים לארכיונים של ממשלת קובה ולמסמכים שלא פורסמו מעולם, בהם חלק מיומניו האישיים של צ'ה. אנדרסון אף זכה לשיתוף פעולה מלא מאלמנתו של צ'ה, אליידה מארץ'. אך תרומתו החשובה ביותר לשימור זכרו של צ'ה היתה חלקו בחשיפת עצמותיו של צ'ה בקבר אחים בבוליביה.

ב-95' נפגש אנדרסון עם מאריו ורחס סלינס, גנרל בוליביאני בדימוס שחי אז בקליפורניה. סלינס, כותב אנדרסון בספרו, רצה להוציא לאור את האמת על מותו של צ'ה. "לאחר שצ'ה נורה למוות", כותב אנדרסון, "כרתו את כפות ידיו. נלקחו טביעות אצבעות כדי שיהיו ראיות לזיהוי הגופה בעתיד, ואת כפות הידיים טבלו בפורמלין והטמינו במקום סודי. אחר כך, באישון הלילה, נשלחה חוליית חיילים לקבור את צ'ה וכמה מלוחמיו בקבר אחים גדול. הקבר כוסה באספלט של מסלול התעופה בשדה הקטן של ויאגרנדה".

בעקבות הראיון שניתן לאנדרסון, הודיע הנשיא סנצ'ס שהוא מבטל צו חיסיון והוקמה ועדה לאיתור הגופות. לאחר כמה שבועות של חיפושים, כפריים מהאזור הודו שהם יודעים על מיקומו של קבר אחים ביער. באתר שעליו הצביעו נמצאו עצמותיהם של ארבעה לוחמי גרילה, וכעבור 16 חודשי חיפושים, נמצאו גם עצמותיו של צ'ה, יחד עם שרידיהם של שישה בני אדם נוספים, בקרקעית בור שנחצב במסלול ההמראה של ויאגרנדה. צוות קובני-ארגנטיני של מומחים לרפואה משפטית, אימת את ההשערה שאלו עצמותיו של צ'ה.

העצמות הוטסו לקובה, שם הוכרז שבוע אבל ונערכו טקסי אשכבה בנוכחות ראול ופידל קסטרו. רבע מיליון בני אדם עברו על פני הארון שהוצב בכיכר המהפכה בהוואנה, ומשם הועבר לקבורה בסנטה קלרה, שצ'ה כבש 40 שנה קודם לכן במערכה הסופית והמכרעת במהפכה הקובנית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ