בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדמה מקולקלת

שלטי "סכנה", שטחים מגודרים, עובדים בחליפות מגן ומסכות, משאיות מובילות מטען מסוכן - כך נראו השנה עשרות אתרים בנהריה ובכמה קיבוצים ומושבים סביבה. הפרויקט לפינוי פסולת האסבסט מהגליל המערבי, שיצא לדרך באפריל, כבר חשף עשרות אלפי טונות של החומר הרעיל והמסרטן. מסע באזור נגוע

43תגובות

אייל עובדיה עומד על אחד משבילי העפר בין מטעי הבננות והאבוקדו של קיבוץ כברי. עובדיה, מנהל בית האריזה לפירות בקיבוץ, מגרף ברגליו את השביל. "זה אסבסט", הוא אומר ומצביע על גושים אפורים, המבצבצים בין החול והאבנים. טרקטור שעובר במקום משאיר אחריו שובל אבק. "את זה נושמים פה כבר שנים", הוא אומר.

מתחת למעטה הפסטורלי של המושבים והקיבוצים בגליל המערבי קבורים עשרות אלפי מטרים מעוקבים של פסולת אסבסט רעילה, שהפיץ בשנות ה-60 מפעל איתנית (שנקרא אז "ישאסבסט"). זה היה עניין של היצע וביקוש ושל תועלת הדדית. המפעל שייצר אסבסט-צמנט נפטר מהפסולת, החקלאים קנו את החומר כי היה זול ויעיל לריצוף רפתות, שבהן בוססו הפרות בבוץ, לבידוד לולים מהקור ומהחום ולסלילת קילומטרים של שבילים בין המטעים ובין הבתים. הביקוש היה גדול מההיצע ובעלי הקשרים זכו בחומר הנכסף. במושב בצת זוכרים את האיש על הטרקטור והעגלה, שקיבל או קנה את פסולת האסבסט מהמפעל בנהריה ומכר אותה במחיר מציאה. אף אחד לא חשד אז כי שאיפה של סיבי האסבסט המתפזרים באוויר עלולה לגרום למחלות קטלניות, והסיכון למעשנים כפול.

באפריל השנה הפעיל המשרד להגנת הסביבה את פרויקט "דרך ירוקה", לפינוי וסילוק פסולת אסבסט מנהריה ומן המושבים והקיבוצים סביבה, ברדיוס של 15 ק"מ מן המפעל. "כל מי שמנסה לחפור באזור זה כדי להניח כבל או לסלול כביש, מגלה אסבסט", אומר אברי לכמן, מנהל הפרויקט. לפי האתר של "דרך ירוקה", בחודשים האחרונים עבדו צוותים לסילוק אסבסט במקומות שונים בנהריה, במושב בצת ובשטחי הקיבוצים ראש הנקרה, כברי, סער ויחיעם. אתרים שעדיין מזוהמים נמצאים בנהריה ובשטחי קיבוץ עברון ומושב נתיב השיירה. בחודשים הקרובים מתוכננת עבודה גם ביישובים לימן, בן עמי ושבי ציון.

צוות פינוי אסבסט בחצר בית בנהריה
יובל טבול

החפירות לגילוי האסבסט ולפינויו מעוררות בעיות שרבים באזור היו מעדיפים להשאירן קבורות עמוק באדמה. אייל עובדיה, בן 43, נשוי ואב לשתי בנות, הגיע לכברי כנער בן 14 ומנעוריו עבד במטעים. לפני חודשיים סיימו לבנות כאן את בית האריזה החדש שהוא מנהל. תוך כדי העבודות ליישור השטח, הוא מספר, התגלו מצבורי אסבסט. הם התקשרו מיד אל יורם וורגה, המפקח על פינוי האסבסט מטעם מינהלת הפרויקט של המשרד להגנת הסביבה. השטח גודר בבד אטום והאדמה הנגועה פונתה.

"לכברי היו קשרים טובים", אומר עובדיה באירוניה, "והביאו לנו המון אסבסט לעשות דרכים. זה היה חומר מצוין לדרכים: שופכים קצת מים וזה נעשה כמו בטון. במטעים סללו כאן קילומטרים של דרכים מאסבסט".

אך לא רק הדרכים, גם ריצוף הלולים והרפתות נעשה מפסולת אסבסט. ומה שהיה משכנן של הפרות והתרנגולות בשנות ה-70, נעשה ברבות השנים למרכז הקיבוץ, שבו עובר שביל הליכה נאה ולצדו בתי מגורים. ליד ביתו של עובדיה, לצד השביל, נמצא אסבסט. לפני חודשים אחדים האזור נאטם, אטמו גם את חלונות ביתו ואנשים לבושים בחליפות לבנות ומסכות החלו להוציא מהאדמה את החומר שעלול להיות רעיל במגע עם אוויר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

הבעיה הקשה היא במטעים. את השבילים שחשדו כי כמות האסבסט בהם גדולה וחשופה, כיסו אנשי הקיבוץ בחומר נוסף, מחלוטה (כורכר מהודק), בתקווה שהסכנה תקטן. אך הגשם והכלים הכבדים חשפו שוב ושוב את האסבסט. חומר עקשן הוא האסבסט. היו תקופות שאסרו על נסיעה בשביל זה או אחר שראו בו אסבסט חשוף. אך צורכי הפרנסה היו חזקים מכל סכנה בריאותית: מאות הדונמים של המטעים הירוקים הם אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של הקיבוץ.

"אני עובד במטעים הרבה שנים", מספר עובדיה. "אני יודע שנחשפתי לאסבסט במהלך העבודה הזאת כשאני נוסע במטעים. הנחנו כאן, בדרכים, גם קווי מים. חפרנו כאן. שמנו צינורות, כיסיתי את הצינורות עם האסבסט שמסביב. שאפתי את האבק".

לא ידעתם שזה מסוכן?

"ידענו. אבל לא היתה מספיק רגישות. החיים חזקים, צריך לעבוד, להתפרנס ואין הרבה ברירות. היום הרגישות גבוהה. ואנחנו אפילו מפחדים".

היום הוא חושש מפני ההשלכות של אותה חשיפה על בריאותו. היום בוער לו לפנות מכאן את האדמה המורעלת. "הפרויקט הזה הציף המון ידע ואיתו בא גם הכעס", הוא אומר.

אסבסט לקישוט הגדרות

הפרויקט לסילוק האסבסט גורם בכברי לא מעט כאבי ראש וחור בתקציב. חברי הקיבוץ אמנם נהנים מסילוק המפגע על חשבון המדינה, אך את הדרכים הפעורות שמהן סולק האסבסט עליהם לשקם על חשבונם. "איפה שאין ברירה אנחנו מחזירים את הדרך", אומר עובדיה. "בהרבה מקומות עוד לא החזרנו. מדובר בהשקעה של מיליונים". בחודש שעבר נעצרו עבודות הפינוי במטעים של כברי, משום שמינהלת הפרויקט כבר השתמשה בכל התקציב שהועמד לרשותה לשנה זו, 30 מיליון שקל. בינואר מתכננים לחדש את העבודות.

עובדיה מצביע על צינורות מים שפזורים על הקרקע במטעים. "עד שלא יחפרו ויוציאו מכאן את האסבסט, אנחנו לא שמים את הצינורות. הם אמרו שהם יחזרו לעבוד בינואר, בינתיים אנחנו מתעכבים בעבודה ויש פגיעה בפרנסה. אני חושב שיש להם כאן עבודה לעוד שנה".

 גדר ושלטי אזהרה באתר לפינוי אסבסט בנהריה. אבק מזיק
יובל טבול

לא סתם בוער לאנשי כברי לסלק את האסבסט מקיבוצם. בשנים האחרונות הפנימו את הידיעה כי החשיפה לאבק אסבסט עלולה לגרום מוות. שניים מחברי הקיבוץ מתו ממזותליומה - סרטן קרום הריאה, הנגרם מנשימה של סיבי אסבסט. דני ברונר מת מהמחלה בגיל 59 לפני שלוש שנים, בדצמבר 2008. ברונר, שהיה בשנותיו האחרונות מנכ"ל מועצת הפירות, היה לאגדה עוד בחייו. בצעירותו היה סגן מפקדת סיירת מטכ"ל תחת פיקודו של אהוד ברק. הוא השתתף בפעולות רבות מעבר לגבול וב-72' פיקד על הצוות שפרץ למטוס סבנה החטוף.

ברונר בוודאי לא תיאר לעצמו שהסכנה הגדולה לחייו אורבת דווקא במטעי הבננות המוצלים. במשך שנים עבד שם ואף ניהל את הענף. אלמנתו, איילת, ילידת כברי, נזכרת כיצד כילדים נהגו לאסוף מחברים של צינורות אסבסט מתוך שאריות הפסולת ששפכו בקיבוץ. עיגולי האסבסט שימשו אותם לקישוט גדרות. "יש מקומות בקיבוץ שעד היום, בכל פעם שאני עוברת בהם אני רואה את עיגולי האסבסט האלה", היא אומרת. "לא היתה מודעות, לא ידענו שזה כל כך מזיק".

בפברואר 2008 החל ברונר לסבול מכאבים בחזה. ממצאי הבדיקות היו חד משמעיים: מזותליומה. "ההידרדרות היתה מהירה ורוויה בסבל רב וכאבים", מספרת אלמנתו. הוא מת שמונה חודשים לאחר גילוי המחלה. אין לי ספק שזה הכניס כאן ללחץ המון אנשים, היא אומרת.

באמצעות עו"ד משה גולדבלט תבעה ברונר את חברת איתנית, הממשיכה לשווק מוצרי בנייה. "הנתבעים ידעו במשך שנים, מתחילת שנות ה-50, על הסכנות הנובעות מייצור מוצרי אסבסט ובוודאי מהמגע עם פסולת האסבסט הפריך, המתפורר ומשחרר סיבים לאוויר", נכתב בכתב התביעה. "הם מעולם לא טרחו לידע את הציבור שנחשף לאבק שפוזר בדרכים על הסכנות הכרוכות בחשיפה זו" (איתנית מכחישה את הנטען נגדה וטוענת בכתב ההגנה כי עילת התביעה התיישנה).

זמן קצר לאחר מותו של ברונר חלה בן קיבוץ נוסף, בעז בן פורת, בסרטן המזוהה עם החשיפה לאסבסט ומת. "בעז היה אחד האנשים שהכי מזוהים עם העבודה במטעי הבננות", מספרת אחותו ורד. בן פורת, יליד הקיבוץ, החל לעבוד במטעים כבר בגיל 15. במשך שנים הוא עבד שם. "כולנו עבדנו במטעים", היא אומרת, "זה מקום שאהבנו. זה היה חלק מההוויה של בעז. ולכן זה כל כך כואב שזה המקום שהפיל חללים".

בן פורת מוסיפה כי באותן שנים לא העלו על הדעת עד כמה מסוכן החומר שממנו עשו את השבילים. ב-89' עזב אחיה לדנמרק, נישא שם ונולד לו בן. למרות המרחק והשנים, בכברי עדיין רואים בו בן קיבוץ. במארס 2009 התגלתה אצלו המחלה, והוא מת כעבור שמונה חודשים, בגיל 55. בקיבוץ ערכו אזכרה מרגשת לזכרו.

לפני חודשים אחדים התגלתה מזותליומה גם בריאותיו של קלאודיו ליס, הנהג של מפעל כבירן (לייצור מוצרי אלומיניום) בכברי. תוך כדי הליכה שגרתית בקיבוץ הוא חש בחנק. בסוף שנות ה-70 הוא הוביל בננות במטעים ובנוסף עבד בקואופרטיב האזורי. "הובלתי סחורה", הוא מספר. "היינו יורדים לנגב ולאילת ומובילים אסבסט בקונטיינרים פתוחים. לא מספיק שהובלתי אסבסט, הייתי גם נכנס למטעים ומוציא בננות והדרכים היו מעלות אבק אסבסט. היום אני יודע שהאבק מסוכן. אני כועס, כי אנשים במפעל ידעו אבל שתקו כמו דגים".

למרות הכעס, ליס מחייך. החברים המודאגים מנסים לעזור לו להגשים את חלומותיו. הם יודעים שהזמן דוחק. לקחו אותו למשחק כדורגל של מכבי חיפה, הקבוצה שהוא מעריץ ואפילו הביאו לקיבוץ רכב מרצדס ספורט, שעליו תמיד חלם לנהוג. לפני שבוע התגשם חלום גדול שלו וליס הפך לראשונה לסב, לתאומות. הוא מאושר שזכה לראות את שתי הנכדות.

מאחורי גדר אטומה

ב-52' הוקם בנהריה מפעל ישאסבסט, לייצור ועיבוד מוצרי אסבסט, על עשרות דונמים שנתנה המדינה ליקותיאל פדרמן - אז יזם צעיר שעלה מגרמניה ושיפץ מלון ישן בתל אביב, מלון דן. המפעל קלט במשך השנים אלפי עובדים, רובם עולים חדשים, והיווה את מקור הפרנסה הגדול ביותר באזור. המדינה המתפתחת היתה זקוקה לאסבסט לבניית בתים וצינורות. מי שמצא עבודה בישאסבסט נחשב בר מזל - היה שם חדר אוכל גדול, מדשאות ירוקות ובונוסים נדיבים לעובדי המשמרות.

כבר בשנות ה-50 החלו להתפרסם בעולם עבודות מחקר רפואיות שהצביעו על קשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלות ריאה קשות ותמותה. ד"ר אירווינג סליקוף מבית החולים הר סיני בניו יורק, שבדק את נסיבות מותם של מאות פועלי אסבסט בשנות ה-40 וה-50, פירסם ב-64' מחקר שאישר כי הפועלים מתו בגלל נשימת סיבי אסבסט.

היום כבר ידוע בוודאות כי סיבי אסבסט המרחפים באוויר עלולים להיכנס לריאות ולשקוע בהן. שתי מחלות אופייניות לנוכחות של סיבים אלה בריאות: אסבסטוזיס, מחלה הגורמת לצילוק, הצטמקות והרס הרקמה הריאתית ומתפתחת כעשור לאחר החשיפה; ומזותליומה, מחלת סרטן חשוכת מרפא המתפרצת לאחר 20 עד 40 שנה ממועד החשיפה לסיבי אסבסט ופוגעת במזותליום, קרום דק שמרפד את הריאות.

נגד חברת איתנית הוגשו במשך השנים עשרות תביעות משפטיות. "גל התביעות הראשון", מספר עו"ד משה גולדבלט, אשר עוסק בתחום, "היה בשנות ה-80, כאשר עובדים במפעל חלו באסבסטוזיס. גל שני היה של עובדים שחלו בסרטן הריאה ומזותליומה". רוב התביעות הסתיימו בהסכם על תשלום פיצוי לנפגעים; במקרה נדיר, שבו התנהל המשפט עד לסיומו, קבע בית משפט השלום בחיפה כי חברת איתנית היא האחראית לבריאות העובדים. "החברה ידעה, או היתה חייבת לדעת על כך כי באבק אסבסט טמון סיכון", כתבה השופטת רבקה למלשטרייך לטר בפסק דינה. "הנטל עובר לחברה להראות כי לא היתה רשלנות שתחול עליה". בהמשך קבעה השופטת כי החברה לא הוכיחה "כי סיפקה לעובדיה אמצעי מגן" וכי העובדים לא תודרכו ולא הוזהרו מהסכנה.

בשנים האחרונות יש גל נוסף של תביעות, שעיקרן חשיפה לאסבסט של אזרחים שנפגעו מהנזק הסביבתי של פיזור האסבסט. עכשיו פועל הפרויקט הממשלתי "דרך ירוקה" לסילוק הפסולת הרעילה הזאת. משרדיה של מינהלת הפרויקט שוכנים בלב שכונה שקטה בנהריה. בפתח הבניין יש תנועה ערה של עובדים יוצאים ונכנסים: במעלה הרחוב, כ-200 מטר מהבניין, מתבצע פינוי אסבסט מחצר בית. המקום מוקף בגדר אטומה וממנה יוצאים אנשים לבושים בחליפות לבנות ומסכות מגן. המראה מזכיר סרט מדע בדיוני.

בחדרו של יורם וורגה, המפקח על הפרויקט לפינוי האסבסט, תלויות תמונות של אביו, זאב וורגה, שהיה אחראי על הבטיחות במפעל איתנית במשך עשרות שנים. לפני שלוש שנים מת האב ממזותליומה, שלושה חודשים בלבד לאחר שאובחנה אצלו המחלה. וורגה מספר בעצב כי אביו, שהיה גבר גדול וחזק, רזה עד כדי כך שבימיו האחרונים היה משקלו 37 ק"ג.

יורם וורגה רואה בתפקידו שליחות. עוד כנער, הוא מספר, אביו אמר לו, "לך תלמד בידוק אסבסט, עוד תהיה כאן הרבה עבודה". האב כנראה ידע על מה הוא מדבר. "אבא עלה כילד מהונגריה לאחר המלחמה", מספר וורגה. "מקום הפרנסה היחיד שהיה פה באזור היה מפעל איתנית. באותן שנים מי שעבד במפעל נחשב עשיר כאוליגרך. מי שהגיע לבנק ואמר 'אני עובד איתנית' - היו פותחים לו את הדלת. אבא התחיל לעבוד שם כחרט על אסבסט. לאחר שנים הוא יצא ללימודים, למד הנדסה בטכניון, חזר למפעל והתקדם בתפקידים. בשלב מסוים יצא גם ללימודים בגרמניה. כשהוא ראה מה קורה שם מבחינת השמירה על הבטיחות, הוא נדהם. הוא חזר וסיפר שבגרמניה יש לכל מכונה שואב אבק. פה לא היה. הוא סיפר ששם לכל מחלקה היתה מכבסה שבה מכבסים את הבגדים. פה הפועלים חזרו הביתה עם בגדים מלאי אבק אסבסט, וחיבקו כך את ילדיהם. הוא היה ממונה הבטיחות של המפעל והחל לדרוש ליישם את הדברים שראה ולמד, וזה לא היה פשוט".

הסרטן התגלה אצל וורגה בנובמבר 2008. "שבועיים לפני המוות הוא ביקש ממני לקחת אותו אל מיקי פדרמן, הבן של יקותיאל. היו הרבה דברים שהוא רצה להגיד לו. הוא כעס כשלא עשיתי את זה".

40 אתרים נגועים

מאחורי הכיסא של וורגה מסודרים קלסרים הממוספרים על פי אתרים שבהם נמצא אסבסט. לאחר סקרים ומיפוי השטח בנהריה וסביבתה התגלו 40 אתרים נגועים באסבסט פריך. השלב הביצועי של הפרויקט החל באפריל 2011. המקום הראשון שאליו יצאו צוותי הפינוי היה חוף בצת, משם סולק משטח אסבסט גדול וחשוף שעליו נהגו לשבת בתמימותם הנופשים והמטיילים. לאחר מכן נכנסו אל האזורים המיושבים.

העבודה נקבעת על פי סדר עדיפות ורמת סיכון, כגון מידת החשיפה של האסבסט לאוויר, קירבה למקומות ציבוריים, מוסדות חינוך ועוד. כשלב הכנה לפינוי אסבסט, המקום מגודר לגובה רב ונאטם ביריעות פלסטיק שמטרתן למנוע מחלקיקי האסבסט החשופים להתפזר. סביב אתר הפינוי תולים מודעות המזהירות את הציבור מהסכנה, והכניסה אליו מותרת רק לעובדים הלבושים בחליפות מגן ומסכות עם מסננים.

חישוף האסבסט מתבצע לאחר הרטבת השטח במים, כדי למנוע מהסיבים לרחף באוויר, ובמקום הפינוי מוצבים מתקני ניטור לבדיקת ריכוז האסבסט באוויר ומקלחות לעובדים. את האסבסט מפנים במכליות מיוחדות אל אתר ההטמנה אפעה שבמישור רותם בנגב. במכרז לעבודה זכו שתי חברות קבלניות, שמפעילות שניים עד ארבעה צוותים של עובדים הנמצאים יום-יום בשטח. הממשלה הקצתה לפרויקט תקציב של 150 מיליון שקל, שנועד להתפרס על שלוש עד חמש שנים. בשבוע שעבר אושר תקציב לשנה הבאה, 2012 - 40 מיליון שקל.

אברי לכמן, מנהל "דרך ירוקה", החל לגלגל את הפרויקט לפני שש שנים, אז כיהן כראש אגף פסולת מוצקה באזור הצפון. "באותה תקופה היה שיא של אחוזי תחלואה ותמותה והגשתי מסמך לישיבת ממשלה", הוא אומר. "ביקשתי שיהפכו את סילוק האסבסט לפרויקט לאומי. אני חייב לציין שלא הייתי צריך לדחוף הרבה, הם הבינו את הסכנה".

בסקר הראשוני אמנם התגלו כ-40 אתרים שבהם הוטמנה פסולת אסבסט, אך מהר מאוד הבינו וורגה ולכמן שזה רק קצה הקרחון. "מהרגע שהתחלנו את הפרויקט", אומר לכמן, "פנו עשרות אנשים שסיפרו שיש אצלם אסבסט. אנחנו עדיין לא יודעים את הכל". במשך עשרות שנים שרר במושבים סוג של קשר שתיקה סביב פסולת האסבסט. "במושבים חששו שתיווצר בעיה נדל"נית", מסביר לכמן, "מי רוצה שיידעו שהוא חי על פסולת אסבסט? אנשים לא סיפרו שיש להם אסבסט צמוד לבית. מכרו בתים בלי להגיד. כל עוד לא חלית, אף אחד לא צריך לדעת מהאסבסט".

השינוי התחולל לפני שש שנים, אז נכנסה לתוקף תקנה המאפשרת בנייה והרחבה רק אחרי שוועדה טכנית של המשרד להגנת הסביבה אישרה כי השטח נקי מאסבסט. בעיריית נהריה ובמועצת מטה אשר יש בשנים האחרונות נוהל המחייב עריכת סקר קרקע לבדיקת אסבסט בטרם אישור תוכניות בנייה ומתן היתרי בנייה. "היום אני מסביר לתושבים שעצם פינוי האסבסט מעלה את ערך הנדל"ן שלהם במיליונים", אומר לכמן.

"תראי מה קורה בכברי", אומר וורגה. "עכשיו הם לחוצים. אבל איפה הם היו לפני הפרויקט? כמה מתו שם? במשך שנים בקיבוצים ידעו ולא עשו כלום. שפכו מחלוטה על האסבסט. ללא הפרויקט הזה - האסבסט היה ממשיך להיות שם".

"בקיבוצים ובמושבים ידעו שמתים מזה", אומר לכמן, "אבל אנשים ראו בזה גזרת גורל: יש כאלה שימותו ויש כאלה שלא - עם זה צריך לחיות. לכל אדם כאן יש מכר או שכן שמת ממחלת אסבסט. זה בלתי נתפס".

וורגה מפרט כי על פי מידע שקיבלו מאיתנית, יצאו מהמפעל 30 אלף קוב של פסולת שפוזרה באזור. היום כבר אי אפשר להפריד בין האסבסט לאדמה שבתוכה התערבב וכך זיהם גם אותה. "ההערכה שלנו", אומר וואגה, "שיש כאן כמות הרבה יותר גדולה של פסולת - כ-200 אלף קוב". מתחילת הפרויקט עד היום פונו 13 אלף קוב בלבד, הדרך עוד ארוכה.

עם כל הכוונות הטובות, העבודות שלכם נראות כמו טיפה בים.

לכמן: "אני משוכנע שיש לזה סוף. המפעל לא עובד מ-97'. יש לנו הערכה על כמות הפסולת שיצאה מהמפעל. בסוף נגיע לכל המקומות".

האיש עם הטרקטור

במרחק הליכה ממשרדי "דרך ירוקה" בנהריה מתגוררת שלומית עציוני. אביה, גרשון, היה האיש שפיזר, במו ידיו, את האסבסט ברחבי הגליל המערבי. בפברואר השנה הוא נפטר בשיבה טובה, בגיל 92. "אנשים רבו על החומר הזה", היא נזכרת, "רבו כאילו זה יהלומים".

גרשון עציוני עלה ארצה ב-1935 מגרמניה והתיישב בנהלל. לאחר עשור רכש משק חקלאי בנהריה. הוא התפרנס מלולים ורפתות ובשנות ה-50 החל לעבוד כקבלן משנה של איתנית. "לאבא היה טרקטור גדול עם עגלה", מספרת בתו, "והוא בעצם הגה את הרעיון מה לעשות עם האבקה שהצטברה בערימות ענקיות במפעל. אבא לקח דוגמה מהאבקה וניסה לעשות, פה בבית, שביל הליכה. הוא ראה שזה פנטסטי. במפעל עשו עם אבא עסקה: הם שילמו לו כדי שיפנה את האבקה והוא היה מוכר את האבקה למושבים, לחקלאים, לכל מי שרצה".

עציוני מספרת כיצד בתחילת שנות ה-60 פירסם אביה מודעות ב"נהרתון", העיתון המקומי של נהריה, ובהן שיבח את תכונות החומר כמצוין לסלילת דרכים. "הוא פירסם אפילו בגרמנית", היא נזכרת. "את ערימות האסבסט הוא היה מביא מהמפעל אל המשק. אנחנו, כילדים, שיחקנו בזה כאילו זה ערימות חול ומפה היו באות משאיות לקחת, או שהוא היה מוביל עם הטרקטור והעגלה. בשלב מסוים אחי התקין לטרקטור נוסף צינור מיוחד שהשפריץ מים. וכך אבי היה שופך את האסבסט ואחי היה נוסע אחריו ומשפריץ מים, כדי שהאסבסט יתקשה. כך אבא עבד במשך 25 שנה".

סביב ביתה והגינה הפורחת - הכל אסבסט. "מתחת לדשא, מתחת לאספלט", היא אומרת. "את נותנת בעיטה ויוצא אסבסט. עד היום התרנגולות בלול שלנו מסתובבות על רצפת אסבסט. והביצים? חבל על הזמן". בבית, היא מספרת, זילזלו בסכנה. "בשלב מסוים החלה מודעות, אני זוכרת שהוא הלך כל הזמן לבדיקות, לשיקוף ריאות. בחריצי כפות הידיים שלו היה אסבסט, עד כדי כך זה היה טבוע בו. אמא שלי זילזלה בזה. היא היום בת 90, במשך 30 שנה היא כיבסה לו את הבגדים שהיו מלאים באבק אסבסט".

בינואר מתכננת מינהלת "דרך ירוקה" לפנות אסבסט מביתה של גרשוני. אם זה היה תלוי בה, היא היתה ממשיכה לחיות עם האסבסט. "אני לא רציתי לפנות", היא נאנחת. "איזה בלגן זה עושה. אמרתי, בשביל מה? זה כבר היה, קרה. האסבסט כבר פוזר. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה".

שביל קליפות האסבסט

בספטמבר החלה "דרך ירוקה" לפנות אסבסט פריך ממשקים במושב בצת. מזכירות המושב פנתה לתושבים והציעה את הפרויקט כהזדמנות פז. מושב בצת, כשישה ק"מ מצפון-מזרח לנהריה, הוקם בשנות ה-50 על ידי עולים ממדינות הבלקן, הונגריה ורומניה. בעבר התפרנסו כאן מרפתות ולולים, היום כמעט כל משק מתהדר בצימר או שניים.

ירון ניר, בן 42, בן-ממשיך במושב, מספר שהוא מתפרנס מהרפת, ממסעדה ומאהבה - אהבה למקום. משפחתו הגיעה לכאן בשנות ה-50. פינוי וסילוק האסבסט במשקו נעשו על שטח הנמצא בין המסעדה המשפחתית לרפת. הבור, כרבע דונם, כמטר עומקו, עדיין פעור. בצד הצמוד למסעדה אפשר להבחין בשלטי "סכנה" צהובים. במקום נשאר אסבסט חשוף שאותו לא פינו. ניר לא מתרגש. "המחלוטה תקבור גם את השלט הזה", הוא אומר בחיוך, "ביחד עם האסבסט".

למה השאירו כאן אסבסט?

"היו שם עמודים והם לא רצו להיכנס", הוא מסביר בפשטות.

"כילד, אני זוכר בחור עם טרקטור שהיה מוביל את האסבסט ומי שהיה מקושר היה מקבל", מספר ניר. "ככה היה אצל כולם. אני זוכר את עצמי בתור ילד מסדר את האסבסט אחרי שהטרקטור היה שופך אותו". גם ניר, כמו איילת גרונר מכברי, נהג לחפש ולאסוף את השאריות העגולות מצינורות האסבסט שהיו חבויות בפסולת הגרגרית.

מתי החלה המודעות לכך שזה מסוכן?

"אני חושב שעד היום אין מודעות", הוא אומר. "אנחנו חיים עם זה, וזה נמצא באדמה, ואם לא היתה היוזמה הזאת - זה היה נשאר באדמה".

אז למה פינית את האסבסט מחצר ביתך?

"כי כל היתר בנייה היום מבקש בדיקת אסבסט. היום המדינה מציעה את זה בחינם, אז בשמחה".

ניר לא היה מרוצה במיוחד מאיכות העבודה של "דרך ירוקה". "הם היו אמורים להתחיל לעבוד ב-6 בנובמבר, חיכיתי להם אבל הם לא הגיעו. צוות פועלים הגיע חמישה ימים אחרי. הם עבדו שבועיים והיתה כאן המון ביורוקרטיה והמון אנשים שמסתובבים. העסק עצמו התנהל לאט: הפועלים היו עובדים משמונה עד תשע בבוקר ואחר כך מחכים למפקח שיגיד להם מה לעשות. המפקח היה מגיע בארבע אחר הצהריים. אני חושב שהיו יכולים לעשות את זה יותר יעיל". על כך מגיב המפקח יורם וורגה: "שני מפקחים אמונים על עבודתם של ארבעה צוותים ולכן, לעתים זה לוקח זמן. האיחור בתחילת העבודה אצל ניר היה מאחר שהתעכבנו במקום אחר".

במרחק כמה משקים משם מתגוררת אורית ביננשטוק. "זה מקום עם המון גשם ובוץ", היא אומרת, עטופה במעיל צבאי, לראשה כובע בוקרים, וידיה מחוספסות ואדומות מקור ועבודה פיזית. לפני ארבע שנים החליטה ביננשטוק, תושבת תל אביב, להגשים חלום וקנתה בבצת בית ישן וקטן וסביבו 40 דונם. על עשרת הדונמים המתפרשים מאחורי ביתה נטעה עצי אבוקדו וביקשה היתר לבנות בית גדול וחמישה צימרים. מהר מאוד הבינה כי אישור הבנייה מותנה בבדיקה ובאישור שהשטח נקי מאסבסט.

החלום הפך לסיוט כאשר התברר כי השטח שמאחורי ביתה שימש בעבר רפת ולול והיה מרוצף באסבסט. "במושב מעדיפים לא לדבר על ענייני אסבסט", היא אומרת. "כשקניתי את הבית אף אחד לא אמר לי שיש לי מאחור חצי דונם של אסבסט פריך. העניין רגיש כי המקום עומד לפני הרחבה ואנשים כאן נתלים בערך הנדל"ני של המקום. אם נדבר בקול רם על אסבסט יכולה להיות פגיעה גם בתיירות".

וכך הגיע צוות עובדים של מינהלת הפרויקט גם אליה, משק 60. על מה שקרה אחר כך חלוקות הדעות. "באחד מימי חמישי של ספטמבר הם הביאו עמודים גבוהים של שמונה מטרים", מספרת ביננשטוק, "וסביבם מתחו בד ירוק וגידרו יותר מחצי דונם. הם התחילו לחפור עם מחפרון והוציאו שיחים, אדמה וברזלים מהלול שהיה כאן. השאירו כאן ערימה גבוהה. במקום לפנות את החומרים מיד הם השאירו כאן את הערימה".

בשלב הזה התלוננה ביננשטוק על כך שהערימה מפריעה לה בדרך למטע האבוקדו, שבו התחילה אז עונת הקטיף. "הייתי די טמבלית", היא מספרת, "עוד לא עלה על דעתי שמה שעשו פה זה חישוף אסבסט, וזה מסוכן". מי שהשכיל לקרוא למפקח, יורם וורגה, היה דווקא השכן שלה.

"כשוורגה ראה את האסבסט החשוף הוא מיד הזמין כיסוי", אומרת ביננשטוק. "כיסו כאן את כל הבור בניילון והביאו משאיות עם אדמה, לכסות בחזרה". וורגה מכחיש: לא היה שום חישוף, "זו היתה עבודת הכנה לגידור, בסך הכל הוציאו עשבים".

אז למה נתת הוראה לכסות את השטח?

"ברגע שהוצאו העשבים ראיתי את האסבסט חשוף. מתחת לעשבים היה אסבסט. אמרתי שאני לא מוכן שיהיה שם אסבסט חשוף. בבית הקרוב יש צימרים. נתתי הוראה לכסות את הכל בפלסטיק וגם אדמה, כדי שהפלסטיק לא יעוף. מה רע בזה?"

אך בכך לא תמה הסאגה. ביננשטוק המתינה להמשך העבודות עד תום חגי תשרי. בינתיים, היא מספרת, הפועלים של החברה הקבלנית שהעסיק הפרויקט חמדו את פסולת המתכת שהיתה בערימה, בעיקר ברזלים של לולים, וביקשו את רשותה לקחת אותם. היא נתנה להם אישור, ואז התבררה לה הטעות שעשתה: "יום לפני שבא צוות הפינוי, הפועלים התחילו להוציא את הברזלים, וכדי לחלץ אותם מתוך הערימה הזיזו אותה ממקום למקום ופיזרו אסבסט".

אחרי סוכות, אומרת ביננשטוק, הוציאו משאיות מהשטח שלה שש "גונדולות" מלאות אדמה מעורבת באסבסט. ביננשטוק לא הספיקה לנשום לרווחה ולתדהמתה המשאיות חזרו. "מתברר שלפני ששולחים את הגונדולות לאתר הפסולת, הן צריכות להגיע למשקל מסוים. בגונדולות שיצאו מכאן היה פחות משקל. אז החזירו אותן כדי למלא עוד. את הכלים האלה, ששוקלים טונות, הניעו בחצר שלי הלוך וחזור, הלוך וחזור" (וורגה, אגב, טוען שרק גונדולה אחת הוחזרה).

בין לבין, אומרת ביננשטוק, בזמן העבודות פגעה באתר לילה אחד גם סופת גשמים: "הבדים התנופפו ברוח, חומר עף". במרפסת ביתה מונחת שקית ניילון שקופה שבה היא אוספת את הפסולת הגבישית. ביננשטוק מוציאה טופס שעליו התבקשה לחתום, המאשר כי עבודת פינוי האסבסט נעשתה לשביעות רצונה. היא צוחקת צחוק מריר. "אסבסט פריך שהיה קבור כאן - עכשיו חשוף. בכל מקום שאני הולכת יש גושי אסבסט. שביל קליפות האסבסט".

על פי המידע באתר של "דרך ירוקה", העבודות במשק 60 הסתיימו. דו"ח המעבדה המתפרסם שם מראה כי האוויר נבדק בשלושה מקומות בביתה של ביננשטוק, במטבח, בסלון ובחדר השינה, ובשלושתם היה ריכוז סיבי האסבסט "קטן מסף גילוי השיטה האנליטית", ובכל מקרה - הרבה פחות מהריכוז המותר, שהוא 1,000 סיבים למטר מעוקב אוויר. "חישוף האסבסט נעשה פה, עשרה מטר מהבית שלי", מעירה ביננשטוק. "הם נכנסו לאזור בחליפות ובמסכות, ומה איתי?"

בתגובה אומר המפקח וורגה: "גברת ביננשטוק רוצה שהמדינה תכסה גם את העבודות להחזרת השטח לקדמותו ולכן יש לה טענות רבות". בסך הכל, אומרים בבצת, העבודות לפינוי האסבסט עוברות בשלום. הרוב מרוצים. אצל יהודית ואבי כהן, שמתגוררים בכניסה ליישוב ומנהלים בית קפה המתמחה בעוגות הונגריות, פונה שטח גדול בחצר האחורית, "בשביל הבת הגדולה שיום אחד תרצה לבנות", מסבירה יהודית. פינו גם אצל יוסי זינגר, שמפעיל שני צימרים. הוא מספר ששילם 5,000 שקל כדי למלא את הבור בחומר כיסוי חדש, וכשזה לא הספיק נאלץ להביא עוד משאית. "אי אפשר להשאיר בור כזה בכניסה לבית", הוא מסביר, "יש לי צימרים".

"קיבלנו את הפרויקט הזה בזרועות פתוחות", אומר אברהם שוורץ, גם הוא מבצת, "ואני אומר להם תודה רבה. יש לנו חבר קרוב שנפטר מהמחלה וזה היה אובדן נורא". אצל שוורץ סילקו שש מכליות של אסבסט מהחצר שפעם היתה בה רפת. "את הבור מילאתי במחלוטה", הוא אומר. "בגשם הראשון הכל התמלא מים. אמרתי לאשתי: סוף-סוף יש לנו בריכה בבית".

המזהם משלם?

חברת איתנית מסרבת לשלם את חלקה בפינוי פסולת האסבסט

את הפרויקט לפינוי האסבסט בגליל המערבי מממנת בינתיים בעיקר הממשלה (הרשויות המקומיות משלמות 10 אחוז מעלות העבודות המתבצעות בתחום השיפוט שלהן). בהתאם לחוק למניעת מפגעי אסבסט שאישרה הכנסת באפריל 2011, חייבת חברת איתנית, שמכרה את פסולת האסבסט, לשאת במחצית מעלות הפרויקט, ועד לסכום של 150 מיליון שקל. אך איתנית מסרבת לשלם את חלקה, ובספטמבר הגישה עתירה לבג"ץ בעניין.

בעתירה טוענת איתנית, באמצעות עו"ד פנחס רובין, כי היא אינה הגורם המזהם וכל מה שעשתה, נעשה על פי חוק. עוד מציינת החברה כי הפסיקה למכור את פסולת האסבסט כבר בשנות ה-70 (ב-84' הותקנו תקנות שאסרו על שימוש באסבסט כמצע לסלילת דרכים). "כל שעשתה איתנית הוא למכור את מוצרי האסבסט-צמנט על פי דין לצדדים שלישיים", נכתב בעתירה. "פסולת האסבסט לא הוטמנה ולא פוזרה על ידי איתנית. חיוב זה (להשתתף במימון הפינוי) מטיל על החברה באופן רטרואקטיבי, במרחק של 30 שנה, אחריות שאיש לא היה מעלה על דעתו להטיל עליה תחת הדין שהיה קיים".

תמר בר-און, מנהלת האגף לאבק מזיק במשרד להגנת הסביבה, אומרת השבוע כי נוכח האחריות הציבורית לסילוק המפגע החל המשרד לבצע את הפרויקט באפריל 2011, וימשיך לבצעו, במקביל להליך המשפטי המתנהל. "אין בכוונתנו לעצור את העבודות ולהמתין להחלטות", היא מבהירה. "עמדת המדינה היא כי מצבורי האסבסט בקרקעות בגליל המערבי נוצרו עקב פעילותה של חברת איתנית, תוך הפקת רווחים כלכליים מפעילות זו. חברת איתנית חייבת להשתתף במימון סילוק המפגע - בהתאם לעיקרון 'המזהם משלם'".

עודף תחלואה

נפת עכו מובילה במספר החולים במזותליומה

מבדיקת שיעורי התחלואה במזותליומה בנפת עכו (הכוללת את נהריה והמועצה האזורית מטה אשר) לעומת 13 הנפות האחרות בישראל בשנים 2000-2008 מתברר כי באזור זה יש עודף תחלואה במחלה, הבולט בעיקר בקרב גברים. ממשרד הבריאות נמסר, כי בשמונה השנים הנדונות חלו בנפת עכו 45 גברים במזותליומה (שהם כ-18 אחוז מכלל 253 גברים שחלו בה בישראל כולה). שיעור ההיארעות המתוקנן לגיל (לפי אוכלוסיית העולם) אצל גברים בנפת עכו היה הגבוה ביותר בכלל הנפות - 4.57 חולים ל-100 אלף, בהשוואה ל-0.88 חולים ל-100 אלף בכלל אוכלוסיית הגברים בישראל. באותה תקופה חלו בנפת עכו במזותליומה תשע נשים במחלה (שהן כ-11.5 אחוז מכלל 78 הנשים שחלו בה בישראל כולה). לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בנפת עכו מתגוררים 7.5 אחוזים מכלל תושבי ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו