בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זכרונותיו של אביר

מי היה יריבו של סלאח א-דין בשחמט? ומה חשב על הצלבנים?

תגובות

אוסמה אבן מונקיד היה אביר מוסלמי שחי כמה שנים יותר מדי: כשמת בדמשק, בנובמבר 1188, היה בן 97 לפי מניין השנים המוסלמי ובן 93 לפי הנוצרי. בשנת לידתו, 1095, נשא האפיפיור אורבנוס השני את הנאום שחולל את מסע הצלב הראשון. שנה לפני מותו נכנס סלאח א-דין לירושלים. אוסמה וא-דין הכירו זה את זה, לפעמים היו משחקים שחמט יחד. אך שנות חייו האחרונות היו קשות, רגליו רפו וידיו רעדו. בודד ומדוכדך, היה אוסמה מודע לתשישותו המנוולת: "פליאה היא איך חלשה ידי מלאחוז בעט - היד ששיברה רומח בחזהו של ארי", אמר.

למרבה המזל שמר על צלילותו, ואף כי שוב לא היה בכוחו לכתוב בעצמו, הצליח להכתיב את זכרונות חייו. היה לו מה לספר והוא ידע לספר בחן, בהומור ואף באירוניה עצמית. לשונו עממית וקולחת. אוסמה היה לוחם וצייד אריות וברדלסים, משורר והרפתקן, דיפלומט רב קסם ופוליטיקאי ערמומי, הוא חמד מזימות ותככים, הסתבך במעשי רצח ונקם ובכל מיני שערוריות שחולל. יותר מכל חמד ספרים: הוא היה אספן אובססיבי. כתב היד היחיד של ספרו התגלגל לאחד ממנזרי ספרד, שם התגלה ב-1880. מאז פורסם בכמה שפות. בימים אלה יצא הספר בעברית בתרגומה של אלה אלמגור ("נסיון חיי" בהוצאת עם עובד).

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

בני מונקיד היו ערבים בדואים ששלטו באזור שייזר בצפון סוריה של היום. נחלתם הקיפה עיר מבצר שהיתה מונחת על ראש צוק ונחרבה כליל ברעידת אדמה שהתחוללה באזור ב-1157. כל בני משפחתו של אוסמה נהרגו ברעש, הוא עצמו לא שהה אז בעיר. סוריה היתה אז מוקד לשורה של קרבות וסכסוכים. חייו של אוסמה, בנו של שליט שייזר, עברו עליו לצד שליטים שונים, כיועץ ולוחם. לא אחת אולץ לברוח ולצאת לגלות, פעם במצרים, פעם בדמשק. הוא היה גם בירושלים ובמקומות אחרים בארץ ישראל. במרכז חייו עמדה פלישת הצלבנים מאירופה. בפי אוסמה ובני דורו הם כונו "אל-איפראנג'", או "פראנקים". אוסמה התבונן בהם בתערובת של סקרנות ואיבה. פה ושם ידע להעריך את אלה מהם שהספיקו להתערות בחיי התושבים המקומיים, אך על פי רוב תיאר אותם בהתנשאות כאנשים גסי הליכות ונבערים מדעת וליגלג על טפשותם.

מתוך הספר

"דבר משעשע שקרה עם הסוס הזה הוא המעשה הבא", סיפר אוסמה, "אחי מסר אותו לפראנקי אחד כחלק מדמי שכירות של כפר אחד שהיינו חייבים לו. הוא היה אצלו שנה ומת. האביר שלח אלינו לדרוש את מחירו. אמרנו לו: קנית אותו ורכבת עליו והוא מת אצלך, איך אתה דורש את מחירו? אמר לנו: אתם השקיתם אותו דבר מה שימית אותו כעבור שנה. השתוממנו על בערותו ועל קוצר בינתו".

ועוד מזכרונותיו של אוסמה: מעשה בפראנקי שהיה סוחר יין. "יום אחד בא הביתה ומצא במיטה לצד אשתו גבר זר. אמר לו: ‘מהו שהביא אותך להיכנס למיטה ליד אשתי?' אמר לו: ‘הייתי עייף ונכנסתי לנוח'. אמר לו: ‘ולמה נכנסת למיטתי?' אמר לו: ‘מצאתי מיטה מוצעת ושכבתי לישון בה'. אמר לו: ‘אבל אשתי ישנה אתך.' אמר לו: ‘המיטה היא שלה, האם יכולתי למנוע ממנה לישון בה?' אמר לו: ‘באמונתי אני נשבע שאם תעשה זאת שוב - נהיה יריבים זה לזה,'". אוסמה התקשה להאמין למשמע אזניו: "זה היה קצה גבול קנאתו (של הפראנקי)", העיר בהשתאות. הוא סיפר מאות אפיזודות דומות מחיי היום-יום של מוסלמים ונוצרים. נראה שלא הכיר יהודים, או שלא התעניין בהם. ניסיון חייו לימדו שהחיים קצובים מראש: הימנעות מסכנה לא תדחה את הקץ, חירוף נפש לא יקרבו. למרבה המזל, לא לקחים פילוסופיים ביקש להנחיל לקוראיו, אלא את זכרונותיו. המזרחן פיליפ חיתי, שחקר את ספרו, פסק כי בימינו היו מעניקים לאוסמה פרס עיתונות.

tom.segev@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו